לא מוסרי להתעלם מסבלם המתמשך של תושבי עוטף עזה. גם לא ניתן להתעלם מתחושת ההשפלה שחשים תושבי צפון־מערב הנגב, לנוכח קוצר ידה של הממשלה למנוע את טרור הרקטות ושלל האיומים האחרים שהפכו לשגרת יומם. מותר וראוי לאזרחים לצפות ממדינתם לקיום בביטחון, גם אם הם חיים בקרבת הגבול.
כבר משנותיה הראשונות נאלצה ישראל להתמודדות עם איומי טרור בגבולותיה. הרמטכ"ל משה דיין, בנאומו בקורס קצינים ב־1955, הסביר במבט נוקב את הגיון פעולות התגמול: "לניצחונותינו ולכישלונותינו בקרבות זעירים לאורך הגבול ומעבר לו נודעת חשיבות מרובה לא בלבד בשל השפעתם הישירה על הביטחון השוטף, אלא אף בגלל משמעותם בהערכת הערבים את כוח ישראל ובאמונת ישראל בכוחה (…) היה עלינו לעשות מאמץ עליון כדי להבטיח חיי שלום ותנאי עבודה ויצירה תקינים ביישובי הגבול ובפנים הארץ".
מדינה ריבונית נדרשת להענקת ביטחון לתושביה בקדמת הגבול. אין על כך עוררין, ובכל זאת השיח הישראלי הרווח הרחיק לכת בהצבת דרישה "שוויונית" לביטחון ליישובי הגבול, ברמה לא פחותה מביטחון תל אביב. מי שהעז, דוגמת צחי הנגבי, לערער על מוסכמה זו, חטף ביקורת ונדרש לחזור בו. אלא שהיה בדבריו היגיון אסטרטגי מושתת על אמות המידה המקובלות של תפיסת ביטחון לאומי. ליישובי הגבול כמרחב ספר יש תפקיד של בלימת זעזועים, כמו בולמים ברכב שטח. עד רמה מסוימת מותר למדינה לספוג אלימות במרחב הספר מבלי להידרדר למלחמה לא נחוצה בעיתוי לא רצוי. לשם כך נדרש השיח הביטחוני לשני מושגים שנמחקו מהשיח הישראלי: "מרחב ספר" ו"חלוציות". ספר במובן של "Frontier", הוא אחר מהמושג "גבול"; ותושבי הספר כחלוצים אינם אזרחים רגילים. למעלה מעשור, עד יוני 1967, סבלו יישובי עמק החולה מקיום מתמיד תחת איומי ירי מהרמה הסורית. לא זו בלבד שנאחזו ביישוביהם בגבורה, אלא אף נטלו חלק פעיל במאבק על הריבונות בחריש עד קצה הגבול. בתיאום עם צה"ל נשלחו חקלאים לעיבוד שדותיהם בגבול, גם תחת איום הידרדרות לתקריות גבול קשות. ודאי שאין אפשרות לדרוש סיכון כזה מאזרח רגיל. זו תמצית החיבור ההכרחי בין קיום במרחב הספר לבין תודעה חלוצית. נוח למדינה לשלוט באזרחיה כשהם עסוקים במיצוי חייהם הפרטיים ומשליכים יהבם על מנגנוני המדינה המוסדיים. זה מצליח עד למבחני שעת החירום, המתפרצים בתדירות גבוהה במרחבי ספר.
בראשית האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987) התמודד יצחק רבין כשר הביטחון עם ביקורת המתנחלים על אובדן הביטחון. באופן נוקב דרש מהם כוח עמידה, כמצופה מאזרחים חלוצים במרחב הספר. ואמנם, עם דעיכת האתוס החלוצי גברה הדרישה האזרחית להעניק לתושבי הספר את אותה רמת ביטחון המתקיימת במרכז.
הדיון מתחבר בנקודה זו לבירור מערכת הזיקות הרצויה במדינה דמוקרטית, בין החברה האזרחית לבין המדינה ומנגנוניה. מנקודת מבט ליברלית, ציפייה מאזרחים בספר לאורח חיים חלוצי נתפסת כאנומליה השייכת לסדר חברתי שעבר זמנו. אכן בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, בן־גוריון ומפלגות הפועלים החלוציות ממש לא החזיקו בעמדה ליברלית.
מדינת ישראל נדרשת לתיאום ציפיות מחודש. אתגרי הביטחון במרחב הספר שונים וראוי שיוכרו כשונים מאלה שבלב המדינה. מערכת הביטחון נתבעת כמובן למאמצים מתמידים להענקת ביטחון ושגרת חיים יציבה גם להם. אבל מרחב הספר, בתפקידו כבולם זעזועים מערכתי, מעניק למדינה לא רק את מרחב ההחלטה לא להיגרר למלחמה בעיתוי בלתי רצוי, אלא אף בהתנהלות נכונה – למנוע את התפרצותה.
