חודש אחרי התרחשותן, צפייה בבינג' במהדורות החדשות של ישראל (הח"מ מתגורר בבריטניה הרחוקה) מתחילת מרץ, היא תרגיל אינטלקטואלי מעניין. כל יום נפתח בהודעה על "צעדים דרמטיים", שמוטלים בפתאומיות רבה כל כך כדי להימנע מ"צעדים קיצוניים" שאנו עשויים להתגלגל אליהם חלילה אם לא ננקוט את הצעדים הדרמטיים. ובכל יום, "הצעדים הדרמטיים" של היום הם "הצעדים הקיצוניים" של אתמול. בצפייה ברצף, זו נראית כמו ספירלה פנימית קלאסית של התקף חרדה מתמשך. ובכל יום הצעדים האלה הומטרו על הציבור על ידי שני אנשים: אחד, שלא משנה מה יגיד, 49% מהציבור (לפי תוצאות הבחירות האחרונות) יחשבו שאלה דברי אלוהים חיים גם אם יגיד להם שישו צדק, ו־51% לא יאמינו לאף מילה שלו.
והשני, משה בר סימן טוב.
מנכ"ל משרד הבריאות, יש לשער, מעולם לא חשב שיהיה בפוזיציה ציבורית חשופה כל כך במהלך הכהונה שלו. אבל כזה הוא הגורל: לצד אדם כה שנוי במחלוקת, הוא היה צריך לנטוע באזרחי ישראל אמון מספיק גדול כדי שבסופו של דבר יוותרו על החזֶרֶת של סבתא בליל הסדר, על כל המשתמע מכך. זו מלכתחילה משימה לא פשוטה: מכות הקורונה ניחתו על ישראל מוקדם, לפני גלי המתים באירופה ואמריקה, וכשמספר החולים בישראל היה מזערי. זה נשמע מגוחך לא ללכת לעבודה, כדי להימנע מפגישה עם אנשים שלפי המספר הרשמי נכנסים לשתי מוניות. אבל מעבר לכך, בואו נגיד שנתוני הפתיחה של בר סימן טוב לא גרמו לסיכויי ההצלחה להיראות טוב יותר.
יש מי שתהו כיצד ניתן להאמין למי שעומד בניגוד עניינים אינהרנטי. הרי החשיפה של רמת ההכנה של המערכת, שעליה הוא אחראי, עולה ביחס ישיר עם ההקלות בהוראות. אבל ברשותכם נדלג על העניין הזה. גם כי זה נכון בכל משבר (ע"ע רמטכ"ל ושר ביטחון בזמן מלחמה), וגם כי הדבר הזה עובר מעל הראש של מרבית הצופים. הם מושפעים יותר מהופעתו מאשר מכל דבר אחר. האמת היא שבכל פעם שהוא הופיע, ידי נמשכה באופן בלתי נשלט אל הטלפון. אפשר לומר הרבה דברים על בר סימן טוב, אבל פצצת כריזמה הוא לא. זה אולי לא מזיק, אבל זה בטח לא מועיל לבניית אמון תוך ארבע דקות, אם בשלוש וחצי מהן לא הצלחת להישאר מרוכז.
שנית, הדברים עצמם. אולי הדרך הטובה ביותר לחדד את המסר שמר בר סימן טוב העביר מדי ערב היא להשתמש במילותיו שלו באחת המהדורות: "אנחנו נערכים לתרחיש הכי קיצוני שניתן להעלות על הדעת". קיצור תולדות ישראל כמדינה פרנואידית במשפט אחד. האמא הפולנייה כפול האמא המרוקאית בחזקת טראומת השואה הקולקטיבית. המשפט הזה מיד מרפרר לאסכולת "1. יהיה בסדר. 2. יהיה בסדר. 3. חורבן בית שלישי!" – שנים איש לא נערך, ואז עוברים מאפס ל־100 בשבוע אחד. אכן, קוקטייל נהדר לשמור על קור רוח.
שלישית, ההרכב האנושי. להיות איש שיעקב ליצמן מינה, שוב, איננו ה"בולט פוינט" שבונה אמינות ציבורית בקורות החיים. ויתרה מכך: בר סימן טוב הוא המנכ"ל הראשון של משרד הבריאות שאיננו רופא. מעולם לא הצליחה המציאות להזריק כל כך הרבה אירוניה לקלישאה "המציג אינו רופא". תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בנער אוצר קלאסי מחד, עם כל האסוציאציות שעולות מכך, אבל כזה שמציע תוכנית אנטי־כלכלית מובהקת, ונאבק במשרד האוצר – כור מחצבתו, המקום שבו גדל והתפתח מקצועית – מנגד. האם הוא דיפ סטייט? האם הוא פועל בניגוד למצופה? האם דיפ סטייט זה טוב? האם זה רע? הרבה שאלות היו לצופה.
–
אחד היתרונות בצפייה בדיעבד בבינג' של מהדורות חדשות הוא שאתה יודע מה קרה בעתיד הקרוב הזה שעליו דיווחו המהדורות. ולכן אפשר לבחון את בר סימן טוב במבחן הטוב ביותר: מבחן התוצאה. ואת המבחן הזה הוא עובר בענק. ראשית, אמון: על אף הפער הבלתי נתפס בין קיצוניות הדברים והיובש הסגנוני שבו הם הוצגו, אזרחי ישראל בחרו להאמין לאיש שמעולם לא שמעו עליו קודם – הם נשארו בבית, עשו סיבוב יומי בחדר המדרגות והסבירו לסבא איך להתקין זום. מישן אקומפלישד.
אבל בר סימן טוב עובר עוד מבחן: לעזאזל, האיש צדק! ההיסטריה הייתה במקום. הסגר, העוצר, השבתת המשק וגני הילדים. בניסוי בבני אדם הגדול ביותר בהיסטוריה, צלחת הפטרי המכונה "ישראל" הייתה מוצלחת בהרבה מצלחות פטרי של מדינות אחרות, ואת זה כותב מי שנמצא במדינה שלקחה את זה די בסבבה בהתחלה – ועכשיו אוכלת את המסכה והכפפות. ישראל היא אכן מקום היסטרי. אבל היתרון בלהיות פרנואיד הוא שאם באמת רודפים אחריך, אתה אכן תתחמק בצורה טובה יותר. ישראל תיפגע מהמשבר, ברור, אבל תצא במצב טוב יותר ביחס למדינות אחרות – מבחינת מספר הקורבנות, מהירות פתיחת הכלכלה והסיכוי לגל שני בעתיד. מצב היסטרי למדינה היסטרית עם מנהיג היסטרי.
בדיעבד, מה גרם לבר סימן טוב להצליח בסופו של דבר במשימה? כמו בסיפור מיתולוגי קלאסי, התכונה שעמדה בלב חולשותיו עומדת גם בלב יתרונו היחסי. הנרדיות, היבשושיות, הן תכונות חיוביות בהקשר הנוכחי. אם מישהו אומר לך שהדרך היחידה לצאת מהסיפור הזה היא לא לצאת מהבית, עדיף על פני שרלטן רב־שנינויות שיהיה זה נער אוצר לא כריזמטי. עדיף על פני דוקטור, שאולי יגן על המערכת, או אולי יעניק חשיבות מופרזת למניעת כל מקרה ומקרה ולא יביא בחשבון שיקולים אחרים, כמו אסון כלכלי – שיהיה זה איש שפשוט מסתכל על הנתונים ואומר: "עוצר. מצטער, זה מה שאומר האקסל". המציג אינו רופא – וטוב שכך.
ויש לכל זה עוד יתרון, והוא קשור לאיש הנוסף שהמטיר הנחיות, זה עם ה־51:49. כי בין אם אתם במחנה ה־49 או ה־51, עליכם להכיר בעובדה שהאיש הזה הוא מי שמנהל את ההצגה. ועבורו, התכונה הזו של בר סימן טוב, או יותר נכון היעדרה של התכונה, הוא דבר מצוין כדי לשמור את אור הזרקורים על האיש הנכון. וגם אם לא הייתה זו הסיבה המרכזית להצלחה, זה לפחות תנאי מקדים להגעה לפוזיציה. המציג אינו רופא ואינו זוהר.
