אני? רובוט? // על ברנרד לואו ב'ווסטוורלד'

0

העונה השנייה של 'ווסטוורלד', כמו הראשונה, נוגעת בהיבטים פילוסופיים ואקזיסטנציאליסטיים של החיים. שלא כמו הראשונה, היא עושה זאת בצורה פחות מוצלחת ועמוקה. אבל לא משנה באיזה כיוון פילוסופי יחליט הצופה לפרש את העלילה, דבר אחד עומד במרכזה: מאבק בין שתי קבוצות – בני האדם והרובוטים, AKA מארחים ואורחים. זה יכול להיות סיפור על מרד של עבדים באדוניהם, של יצירי כפיים ביוצריהם/אלוהיהם. זו יכולה להיות סאגה על שתי קבוצות הנלחמות משחק סכום אפס על הזכות לחיות, או מאבק שבו מין אחד מחליף את המין האחר, כמו בני האדם והניאנדרתלים (רק שהפעם בני האדם בתפקיד הניאנדרתלים). בכל אחת מהאפשרויות זהו סיפור על שני מחנות. וכל דמות בסדרה שייכת לאחד המחנות, למעט דמות אחת: ברנרד לואו.

ברנרד הוא רובוט, זה ברור. אבל הזהות האתנית שלו לא אומרת שהוא שייך לקבוצה האתנית. למעשה, הוא לא שייך לאף קבוצה – לא לאורחים ולא למארחים. רובוט בין בני אדם ואדם בין רובוטים. עד הפרקים האחרונים של העונה גם לא ברור מה תפקידו. מה הוא עושה שם? איך הוא תורם לעלילה? בקלות אפשר היה לדמיין את הסדרה בלעדיו.

אבל הפרקים האחרונים הופכים את הקערה על פיה: ברנרד איננו רק דמות מפתח. הוא דמות ה־מפתח. המנוע לעלילה כולה. בכל צומת מרכזי זה הוא שפעל: הוא שמוביל את אלזי לבונקר. הוא שנכנס ל"עריסה" ומגלה שם את פורד. הוא פותח את "הדלת" שדרכה עוברים המארחים לגן העדן הווירטואלי. הוא מוביל את דולורס אל "הכור", הוא שיורה בה – והוא זה שמחליט להעירה לחיים בדמותה של שרלוט, לגרום לה להרוג את שרלוט, למחוק את הזיכרון של עצמו כדי שהדבר לא יתגלה, ולמעשה להכריע כי דולורס תצא אל העולם "האמיתי" ותמשיך במסעה.

"אתה המפתח לדלת", אומרת לו המערכת עצמה בדמותו של לוגן. ולכן – ניתן להניח ששום דבר אינו מקרי. ברנרד נועד מראש להיות שחקן המפתח, ולכן יש לדמותו משמעות. אבל כל זה רק מבהיר שברנרד הוא אלמנט קרדינלי בהנעת העלילה. כלי נרטיבי. זה לא אומר שום דבר על האופי שלו. אבל גם באופיו הוא שונה מכל דמות אחרת, על שלל הזמנים, המרחבים והעולמות שעליהם מתפרשת הסדרה.

*************

ראשית, כל תושבי ווסטוורלד נחלקים לשולטים ולנשלטים. מייב ודולורס נשלטו – והפכו לשולטות. כל חברי הפמליות שלהן, מהקטור דרך טדי ועד לי, התסריטאי האנושי, הם בובות מריונטה שלהן. כך גם בצד האנושי – שרלוט מנהלת, אלזי מנוהלת. היחיד שאיננו סגורים עליו הוא ברנרד.

עונה אחת הוא חוקר ומנתח את דולורס כאילו הייתה חולדת מעבדה, עונה שנייה היא מנהלת ומנתחת אותו. הוא מוביל את אלזי ואת דולורס, כל אחת בתורה, בנבכי הפארק, ומובל כמו כלבלב חסר אונים בידי שרלוט/דולורס וכל חבורת הגברים בשחור שמטהרת את הפארק. הוא רוצח בציוויו של פורד בעונה הראשונה, נענה למשאלותיו לאחר מותו בעונה השנייה – ואז מגלה כי קולו של פורד בראשו הוא למעשה קולו שלו. הוא עבד שימלוך. הוא מלך משועבד. הוא גם וגם ואף אחד מהם.

הוא גם היחיד ללא מניע. דולורס רוצה לנקום ולשלוט בעולם. מפחיד, אבל קוהרנטי. מייב רק רוצה להציל את בתה. שרלוט ושאר בני האדם רוצים לחיות לנצח, ואילו וויליאם כלוא בספירלה פנימית אל עבר האבדון, תוצאה של רגשי האשם על התאבדות אשתו ולבסוף על הריגתה של בתו. מה לעזאזל המניע של ברנרד? אם תגידו "להציל את בני האדם מפני הרובוטים", ובכן, איך לומר, זה לא כך במבחן התוצאה, במיוחד, כפי שציינו, שהוא גרם לכך בכוונת מכוון ברורה. אם תסבירו ש"נהפוך הוא – הוא גיס חמישי בקרב בני האדם", אם כך, יש דרכים כל כך הרבה יותר יעילות להוציא זאת לפועל. אם נוסיף לכך את מחיקת הזיכרון המכוונת, ברנרד הוא אקזמפלר של חוסר קוהרנטיות. דבר והיפוכו. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

ולבסוף, ברנרד מפוצל ומפוזר על פני החלל והזמן. 'ווסטוורלד' מסופרת בחילופי זמנים בצורה מטעה בכוונה, אבל ברנרד בולט במיוחד בבלבלה. הוא נמצא בכל אחד מהזמנים – כולל בימים שלפני הפארק, אם נחשיב גם את ארנולד, "ברנרד המקורי" – ובכל אחד מהם הוא שונה. פיזית, אנו מגלים כי קיימים כמה וכמה ברנרדים. ובסיום הסדרה, כשהוא בעולם האמיתי יחד עם דולורס, אנו מבינים שמוחו, "הפנינה" שלו, לא נשמרה. "שחזרתי אותך מהזיכרון", אומרת דולורס. יש לנו, אם כן, לפחות שלושה גלגולים של ברנרד נטולי המשכיות ביניהם: ארנולד, ברנרד במהלך שתי העונות, וברנרד בסוף הפרק האחרון.

המישמש הזה, חוסר הקוהרנטיות המוגזם, הפיצול הפיזי והאישיותי, עומדים בסתירה לאחדות המובהקת של האני של שאר הדמויות. נכון, הגוף והנפש מופרדים, אבל הכוונה ברורה: ה"אני" הוא סך כל חוויותיך והוא המשכי ובלתי ניתן לחלוקה. אם מדובר ברובוט, כל זה מרוכז בפנינה שבראשך. שים אותה בגוף חדש, ושכח מהצרות. אם אתה אדם – הקלט את כל חוויותך והיכנס לגוף חדש. בשני המקרים עקרון האחדות נשאר: לפעמים אני רוצח, לפעמים קורבן, לפעמים שמח ולפעמים שקרן. אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני.

********

ההגדרה הזו של האני כשלם אחדותי החלה עוד בעונה הקודמת, במיוחד בפרק האחרון שנקרא 'המוח הדו־חדרי', שמה של תיאוריה שלפיה במשך אלפי שנים, עד עידן הנאורות והחילוניות, אנשים שמעו במוחם את קולם שלהם (כפי שאנו מדברים לעצמנו בכל יום) וחשבו שאלוהים מדבר אליהם. זו הייתה מסגרת נהדרת לעונה הראשונה, שנעה סביב השאלה מה מגדיר אדם, ומה בין אדם לאלוהים. כשדולורס הבינה שזהו קולה שלה בראשה, היא הגיעה להגדרה עצמית והרגה את אלוהים, יוצרה, פשוטו כמשמעו.

אבל הקול שבראשנו מכוון גם לתופעה נוספת: אשלייתו של האני. רוב בני האדם יתייחסו לקול שבראשם כאל "האני האמיתי" שלהם. האני האמיתי כועס על עצמו כשהוא טועה, מנתח לאחור תהליכים, ובעיקר זוכר כביכול את כל עברנו ולכן מהווה את חוט השני ששוזר את כל חיינו לכדי חבילה קוהרנטית: אני! אבל כל הממצאים מעידים שמדובר באשליה.

אבולוציונית, המערכת שבראשנו תייצר קוהרנטיות בכל מצב. נרטיב מסביר הכרחי להישרדותנו. אבל בפועל איננו קוהרנטיים. אנו בליל של רצונות, מאוויים ופעולות מנוגדות. במצבים מסוימים אנחנו דומיננטיים, באחרים מישהו שולט בנו. מהלכנו בעולם נטולי מטרה כללית. יש לנו מטרות טקטיות, נקודתיות, אבל אין מטרה אחת שמגדירה אותנו אולטימטיבית. הזיכרון שלנו פגום בצורה סובייקטיבית. מי שהיינו לפני 20 שנה ומי שאנו כיום שונים כמעט בכל דבר. כל התאים בגופנו הוחלפו זה מכבר. אין חוט שני אחד שעובר דרך כל חוויותינו. במילים אחרות: אנחנו ברנרד.

האנושיות של ברנרד, הפגימות שלו, היעדר הקוהרנטיות, מעירים את הכמיהה לאחדות ולנצחיות של שאר הדמויות – רובוטים ובני אדם כאחד – באור ביקורתי, החושף את אשלייתם ואולי את כמיהתם המיותרת לחיי נצח, במיוחד כיוון שהוא הדמות הנקייה ביותר מבחינה מוסרית. ברנרד יכול להיות המשתנה הארעי היחיד בעולם מתוכנן – סמן אנושיות מובהק – אך גם ההפך הגמור: ייתכן שהוא מתוסרט מכף רגל ועד ראש, לבנה מדויקת נוספת בנרטיב שכתב פורד, הוא האלוהים. זה יכול להיות מרכזה של העונה השלישית. הבעיה היחידה היא שאם רמתה הגבוהה של העונה הראשונה בנתה ציפיות כה גבוהות שהעונה השנייה לא עמדה בהן, כעת אנו במצב ההפוך: ל'ווסטוורלד' יש כוונות להיות סדרת מופת. היא שואפת לחיי נצח בתולדות הטלוויזיה, כמו דולורס או דלוס. הצרה היא שהיא עלולה לסיים כמו ברנרד: מבולבלת, לא קוהרנטית ואנושית, אנושית מדי.

.

הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

שתף