על הקשר ואי הקשר בין ימין לשמאל, והאם השתייכות לאליטה זו גזירת גורל

.

מבקשים ממך לבחור שיר. בפלייליסט האישי שלך יש 100–200 שמחוברים אליך, ועכשיו, מול כל הצופים בטלוויזיה, אתה צריך להגדיר את עצמך עם יצירה אחת. מה, כדי להראות שאתה מרגיש את דופק הצעירים תביא את 'טודו בום', כי על זה – לא את זה – אפילו אתה שמעת? תפגין אנינות מוזיקלית עם זמר ג'ז־רוק חתרני שרק אלף איש מכירים? תלך אל השיר שלך ושלה, מהימים ההם שרוב האוכלוסייה כאן עוד לא נולדה? אבל אם המוזיקה מלווה אותך, ולא באמת אכפת לך לחשוף את השכבות הגיאולוגיות של הכרונולוגיה הפרטית, אתה תמיד תבחר בשיר שמבטא את מצב הרוח הקיים.

אולי זה יהיה השיר של מתי כספי, שתמיד התעלה לגאוניות כאשר הצליח להיפרד קצת מאהוד מנור וללכת אל כותבים עמוקים ממנו. זה שיר מסוף שנות ה־80. המילים של יענקל'ה רוטבליט נעטפות בתוגת ייאוש שרק כספי, מוזיקה ושירה, מסוגל לייצר. היא חזרה בתשובה. בחורה שאהב נלכדה בקסמים זרים, ועוזבת אותו אל מתחרה בלתי ניתן להבסה. מבטה אור אחר, לא עוד גיץ וברקים/ נאלמה לשונה שידעה תפנוקים/ ושפתיה רכות ונעות בתפילה/ מתחשק לי לבכות בשבילי, בשבילה.

מתחשק לבכות. לא רק בגללה. אפילו לא בגלל החיידק הפולחני שהפיל עוד חלל. אין משפחה שלא נפגעה מזה, אם לא במעגל הראשון אז מישהו מבני הדודים, האחיינים או הגיסים עבר את הגדר ונכנס לחיות מתחת לאיזה כיפה. רוחות העצב נושבות עכשיו מתוך פייסבוק. אנשים עוזבים את הארץ והולכים לחיות בארצות אחרות. עם המשפחה. עם הילדים. הם מדווחים על הלבטים שנגמרו, על ההחלטה, על המכולות שנארזו ועכשיו הן נפרקות, על הבית החדש, על קשיי ההתאקלמות. גנים, בתי ספר, שפה חדשה, עבודה. בין סיפורי המקום החדש עם תמונות הגינה והנוף, הם מעלים תלונות כעס על המצב בארץ, כמו שעשו תמיד. הם במערב, אבל העצבים נותרו במזרח. הפוסטים הם ענן של עצב, אבל התגובות הן ממש סופה של כאב. אימוג'ים של לבבות. ברכות. איחולי הצלחה. חיזוקים. אל תישברו, בהתחלה זה קשה, אבל עוד שנה־שנתיים תביטו לאחור ולא תבינו למה התמהמהתם. מקנאים בכם. בקרוב אנחנו, תשמרו לנו מקום. שום מילת ביקורת. שום ציוץ של צער על מישהו שפעם היה פה בינינו, ועכשיו הוא במקום אחר. על עוד ישראלי שחזר להיות יהודי בגלות, כמו סבא וסבתא שלו. גם מצביעי הימין עוזבים, אבל אחרת. הפוסטים שלהם תמיד מסתיימים ב"אין על הארץ שלנו, אין". הם מחכים שם לכל הופעה של זמרי השמאל שתמיד שותקים פוליטיקה, גם בסיבובי הכסף בתפוצות, ומעודדים מרחוק את אוגדות הצל. אין עם מי לדבר, אסור לוותר. תנו לאלאור לנצח.

גם אלה שעזבו היו פעם ישראלים. גם המברכים שלהם, שמתעמקים בפוסטים כמו יהודים ביהופיץ שמעבירים בבית הכנסת את המכתב של יענקל, מהוה מרוב ידיים, והוא מספר על הניסים והנפלאות שקורים לו יום־יום באמעריקא. מי שעוד לא הלך מקנא בעוזבים. גם הוא רוצה. בגלל המצב. בגלל ביבי. בגלל הכיבוש. בגלל הדתיים שמשתלטים על כל פינה של התודעה. זאת כבר לא הארץ שלנו, וגם, הם מוסיפים בייאוש, היא כבר לעולם לא תהיה.

חילוני עד כאב ואוהב כמאז/ הותירו אותי מחוץ למכרז/ (…) ואני האומלל, מה אוסיף לדבר/ לו הייתה לי תשובה, אז הייתי חוזר. ככה מסתיימת הקינה. עכשיו, המילה "חילוני" מקבלת עוד שכבה. ציוני. ציוני עד כאב.

 

מהי ציונות?

כל רעיון גדול מוכרח להתכנס למשפט פשוט, ברור ומובן בשמיעה מיידית. אם אתה לא יכול לצמצם את זה למשפט, אין לך רעיון כזה. הציונות הייתה רעיון גדול. היהודים מפסיקים להיות זרים בארצות אחרות, והופכים לעם ריבוני על אדמה שלהם. פשוט וברור, בדיוק כמו שהעבדים השחורים אומרים כי נמאס להם לחיות בלי זכויות תחת שוט הנוגסים, וממחר יהיו חופשיים ושווים לאדוני האתמול. בדיוק כמו ההצהרה של גלילאו. חברים יקרים, זה לא שהשמש מקיפה אותנו. אנחנו חגים סביבה. או איינשטיין, שאמר כי אנחנו לא שטים בתוך נהר הזמן, אלא הזמן הוא חלק מהמרחב. עוד מבחן לגדולה של רעיון הוא מידת ההתנגדות לו. בדיוק כמו שניוטון ניסח בחוקי התנועה שלו, לכל פעולה יש תגובה שוות עוצמה בכיוון הנגדי. הקיר דוחף אותך בדיוק בעוצמה שאתה דוחף אותו. ההתנגדות לציונות הייתה עצומה. התנגדו לה אומות רבות, התנגדו ערביי המקום, אבל בעיקר, התנגדו לה רוב היהודים. הדתיים, מפני שראו בה משיחיות, דחיקת הקץ שכבר עלתה לעם הזה בשואות רבות. הקומוניסטים התנגדו כי מה פתאום נעודד לאומנות בעולם החדש שמחולק לפי מעמדות, לא לפי עמים ולאומים. החילונים הלא־קומוניסטים התנגדו כי רצו להמשיך להשתלב כאזרחים נטולי דת בחברה הדמוקרטית החילונית שבה חיו, למי אכפת מה הייתה האמונה של סבתא שלך. והרוב התנגד מפני שזה סתם קשה. חלום קולקטיבי שמועך ולוקח את החיים החד־פעמיים שיש לנו. יותר טוב באמריקה.

אבל הציונות ניצחה, מפני שהייתה שמאל. לא שמאל במובן המיידי, הסוציאליסטי. כי גם סוציאליזם יכול להיות ימין. היא הייתה שמאל במובן אחר, עמוק ומשמעותי בהרבה. הציונות היא מהפכה שאין לה מקבילה בתולדות המין האנושי. התארגנות בינלאומית של בני אדם ללא זיקה מיידית משותפת כדי לעבור למקום אחר ולתבוע שם ריבונות. ההנחה המוטעית כי המכנה המשותף של אותם אנשים היה היהדות מחייבת בחינה ממשית. הציונים המייסדים, ברובם המכריע, היו יהודים רק על פי הגדרת הסביבה הלא־יהודית שלהם. הם לא היו מאמינים, הם לא קיימו שום מצווה דתית והם לא חיפשו, כמו ראשוני המתיישבים באמריקה, מפלט מרדיפות דתיות. אבל הם רצו להשתחרר מתחושת הזר, האחר, שהוצמדה להם. הם הבינו כי הדרך היחידה להשיג את השחרור הזה היא באמצעות ריבונות עצמאית. לא אור לגויים, לא גוי קדוש. להפך. הרעיון הציוני היה להיות כמו כולם. עם ככל העמים.

זה היה שמאל מפני שזה היה רעיון חדש. כמו המרקסיזם, בזמנו, שניסח את ההתפתחות האנושית בדרך דיאלקטית של שליטה על אמצעי הייצור. הציונות הייתה רעיון חדש כמו הדמוקרטיה בסוף המאה ה־18, כמו שוויון האישה במאה ה־20, כמו זכויות הלהט"בים במאה ה־21. לא במקרה, כל המהפכות המחשבתיות הללו נולדו באותו אזור פוליטי שהיום קרוי שמאל. אבל זה שם חדש, שמחובר מיידית למבנה פוליטי. פעם קראו לזה אחרת. תביעה לחופש, חירות, שוויון בין כל האנשים, נבואות, אפילו ליברליזם. אלה נביטות שונות, לאורך ההיסטוריה, מאותו שורש. חיפוש משהו חדש שייטיב עם בני האדם. אפשר גם להגדיר את זה הפוך. רעיון חדש הוא תמיד שמאל.

 

מה קרה לניאנדרתלים?

הרבה מאוד וקטורים מכתיבים את כיוון התנועה שלנו. חלקם חיצוניים, שאין עליהם השפעה ישירה. אקלים, סוג החברה שבה נולדנו, השפה, המשפחה. אבל חלק גדול מהפעולות שאנחנו עושים במרחבי הקיום שלנו תלוי בעוצמה המשתנה של שני דחפי יסוד שנמצאים בתוכנו מלידה. עוד הרבה לפני שהכרנו את המוות, הרבה לפני שלמדנו להבין כי הדמות במראה היא אני.

יצר הקיום משותף לכל האורגניזמים בעולם, והוא מכתיב להם חלק עצום מהפעילויות שלהם. באופן לא מוזר, היצר הזה מיוחס גם לטבע עצמו. אריסטו חשב שהאבן רוצה ליפול לאדמה, אבל ניוטון דייק את האבחנה. האבן, הוכיח, כמו כל דבר אחר בעולם, פשוט שואפת להישאר במצב שבו היא נמצאת, וכל שינוי במצב הזה נובע מאיזושהי הפרעה פיזיקלית. כל חיה, כמובן, מצוידת ביצר הזה, כל צמח שלומד לייצר הגנות שונות נגד טורפים וזוללים, ואפילו יצורים חד־תאיים עושים הכל כדי לשרוד. לכן כל כך קשה לנצח וירוסים וחיידקים, שכל הזמן משנים את עצמם. כולם רוצים לחיות.

אבל יש עוד דחף בעולם, שקיים רק אצל הדברים החיים. קדום וראשוני לא פחות מיצר הקיום. הסקרנות. גורים וגוזלים לומדים די מהר את הבעיה. הסקרנות אמנם גורמת לך להכיר במהירות את הסביבה ומרחיבה את אפשרויות הקיום שלך, אבל היא גם מתווה לך את אזורי הביטחון. הלא־נודע מאוד מסקרן, ועשוי לתגמל, אבל הוא גם ארץ קטלנית מאוד. אומץ הוא התגברות יצר הסקרנות על הנטייה לשמור על הקיום בטריטוריה מוכרת. כאשר אל דחפי היסוד האלה מצטרפת תבונה הבנויה מזיכרון, שפה ולוגיקה נביעתית של סיבה־תוצאה, מתהווים שני קווי תנועה. יצר הקיום מוליך לשימור המצב הקיים, והסקרנות מנתבת את נושאיה למסעות גילוי. המין האנושי, ככלל, מתנדנד כל הזמן על החבל הזה, בין מימוש ובדיקת הסקרנות לבין התבצרות בידוע כדי לשמור על מה שיש. הסקרנות מוליכה את האדם למחוזות לא מוכרים. גיאוגרפיים, רוחניים, מדעיים וחברתיים.

האדם הניאנדרתלי היה חזק מההומו־ספיאנס, המין האנושי שלנו. הם חיו במקביל, במשך כמה עשרות אלפי שנה, עד שנכחדו. הניאנדרתלים היו חכמים בהרבה מכל החיות. הם השתמשו באש. היו להם כלים. אולי אפילו שפה. אבל הם הושמדו. מה שעולה מכל הממצאים שהתגלו הוא כי השימוש בכלים הניאנדרתליים היה דומה מאוד לזה של ההומו־ספיאנס, אבל גם שונה. הכלים שלהם נותרו בדיוק אותו דבר לאורך עשרות אלפי שנה. אצל ההומו־ספיאנס מגלים בעומק הדורות התקדמות ושכלולים מתמידים גם בכלי הצור והאבן, בדרך החיבור שלהם לקתות, בתכשיטים וצורות העיבוד שלהם, בבגדים ובנעליים, ובכל דבר שעשו. התחלנו יחד, אנחנו והניאנדרתלים. אבל הם, מרגע ששלטו באש, בחנית העץ ובכוח האבן, נעצרו. זה מספיק טוב, אמרו. מה שהיה טוב לאבא שלי ולסבא שלי, טוב גם בשבילי. הם לא אמרו חדש אסור מהתורה. זו פשוט הייתה התורה שלהם. הם נוצחו בידינו. מין חלש מהם, אבל כזה שכל הזמן העז ורצה להרחיב את הידע ואת היכולת לפתח עוד ועוד דברים. מין סקרן.

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: אסיה אייזנשטיין