כך הפך בני גנץ לתקווה הגדולה של המערכת הפוליטית // פרופיל

0

רב־אלוף במילואים בני גנץ מנהל את הקמפיין הפוליטי הקיים־לא־קיים שלו מסטודיו ששכר בנמל יפו. בין הדגים לדוכני המזכרות. בקומת הקרקע של אחד מאותם בתי אבן. בחלל שמתאים לגלריה קטנה. או לחנות תכשיטים.

בנימין נתניהו, נפתלי בנט או אבי גבאי יכולים רק לחלום על אואזיס כזה. מי עם סדר יום כשלהם לא יפנטז על משרד אוורירי בנמל העתיק והציורי. התקרה גבוהה שם במיוחד. בלב החלל עומדת ספה. לצידה אלבומי אמנות, מונחים בנונשלנט על שולחן אירוח נמוך. ויש, כמובן, מטבחון נסתר. מכונת קפה טובה. שולחן עבודה, בנוסח איקאה משודרג. ועליו מונחים חומרים פרסומיים, נושאי מסרים ערכיים ותרומה לקהילה.

גנץ מתנדב בשרשרת אינסופית של עמותות ומיזמים פרטיים. וגם גורף כסף במגוון עסקים, עם השקעת זמן מינימלית יחסית. הגנרל המחוזר רוצה שנחשוב שהוא לא מתאמץ. שהוא עושה חיים משוגעים. מטייל בארצות רחוקות. קורא ספרות יפה. פוגש סופרים רהוטים. אנשים מרתקים. רוכב על אופנועים. רץ בהרים. שר בציבור. רוכש ציורים מאמנים בתחילת דרכם. וגם אוכל בקביעות אצל הבוכרי ההוא בשכונת שפירא, בדרום תל אביב. ליד התחנה המרכזית הישנה.

רק דבר אחד מקלקל את כל זה. בלילות החול נע מהמדרכה, תחת הדלת, לסטודיו. ועוטף את הכל בגלימה מלוחה. דביקה. שמנונית. זה, והידיעה שאפשר שכל זה גרם לחשיפה מוקדמת, אולי מוקדמת מדי, של דמותו הפוליטית. ואמנם הצינון הכפוי על פי אותו חוק דרקוני יתפוגג במהלך החודשים הקרובים. אך בכלל לא בטוח שהעת בשלה. שהגיע הזמן לזנק. אולי בכלל להפך, גוטה. להפך.

************

את ההילה והקשרים בני גנץ לא תרגם לאחד התפקידים הנחשקים במשק, כפי שיכול היה. הוא מכהן עתה כיו"ר 'הממד החמישי' – סטארט־אפ הפועל בעולם ה־Big Data ומפתח טכנולוגיות לחיזוי אוטומטי בזמן אמיתי. 'הממד החמישי' פועלת בשווקים אזרחיים וממשלתיים. מופעלת על ידי טכנולוגים, אנליסטים ומרגלים שפרשו ממערכת הביטחון הישראלית. גנץ הוא יו"ר פעיל של החברה ויושב חלק מזמנו במשרדיה במגדלי עזריאלי. יום בשבוע.

רשת המשקיעים מרתקת וכוללת, בין השאר, כמה קרנות הון סיכון אמריקאיות. המרכזית שבהן היא קרן בלאמברג, שאחדים מבעליה התפרסמו כתומכים נמרצים של דונלד טראמפ. קרן נוספת היא קולומבוס נובה, ששמה נקשר בשעתו בפעילותו העסקית של אהוד ברק. קולומבוס נובה נשלטת על ידי קבוצת רנובה, שהוקמה על ידי מקורבו של ולדימיר פוטין, ויקטור וקסלברג. לפני כשלושה חודשים הוזכר שמו של וקסלברג ברשימה המפוקפקת שפרסם משרד החוץ האמריקאי – בעניין הטלת סנקציות על בעלי אזרחות רוסית במסגרת "החוק לפעולה נגד אויביה של ארה"ב באמצעות סנקציות".

ב־8 במאי השנה דיווח ה'ניו יורק טיימס' כי קולומבוס נובה העבירה במהלך 2017 לפחות 500 אלף דולר לחשבון בנק של עורך הדין האישי של טראמפ, מייקל כהן. תשלומים שהיו מותרים על פי החוק, כמובן. אך גם הקשרים האלה מסקרנים. גם את התובע המיוחד רוברט מולר, הדמון הגדול של טראמפ.

 

ליכוד? נו באמת

רם (רמי) בן ברק הצטרף בינואר האחרון ל'יש עתיד' של יאיר לפיד. לפני כן היה נשיא אותה חברה, 'הממד החמישי' (ולפני כן, מנכ"ל המשרד למודיעין ולעניינים אסטרטגיים). הוא עזב אותה, אבל עכשיו מוזכר שוב בקשר אליה. הדמיון בינו לבין גנץ גדול. שניהם גדלו על פלגי המים של תנועת המושבים. אדמה. חקלאות. רפתות. טרקטורים. רגישות חברתית. שליחות וציונות.

שניהם נשואים לנשים משכילות. חזקות. בעלות קריירה תובענית. שניהם עשו תקופה ארוכה, בתפקיד, בוושינגטון. בוגרי בתי ספר צבאיים אמריקאיים. וגם בוגרי מכוני מחקר הקשורים בממשל. ושניהם מודאגים מהתבהמות החברה הישראלית, מהפילוג וההקצנה, ומאידך מהקיפאון המדיני. אבל רמי בן ברק כבר קפץ למים. ובעת שהודיע על הצטרפותו ללפיד ביקר את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אני חושב שאנחנו מספיק חזקים בשביל שנוכל לקחת על עצמנו סיכונים. הדשדוש או חוסר המעש – מרעים את מצבנו ולא משפרים אותו. הזמן לא פועל לטובתנו". בן ברק הציע להתמודד עם "האיום השיעי, שהוא האיום המרכזי על ישראל, באמצעות הסדר עם הפלסטינים ומדינות המפרץ". גנץ היה חותם על כך. אבל מוסיף שגם נתניהו היה חותם. אלא שביבי לא יכול. אין לו את הכוח הפוליטי לזה. ביבי, לפי גנץ, תלוי בקיצוניים.

בשנה הקרובה גנץ יהיה בן 60. בן ברק כבר חגג את ה־60 שלו באביב האחרון. וכשאתה שומע אותם מדברים, אתה נזכר במה שמכונה בצדק מלא או חלקי "ארץ ישראל הטובה". ההיא שירתה ובכתה. שדיברה על הרגישות לחלש. לזר. שמשתוממת מגדודי הזעם של הרשתות החברתיות (אבל מפתחת את הטכנולוגיות שמפעילות אותן). פעם תהיתי בפניו על יחסו לכל זה. על מירי רגב וסגנונה. גנץ הרי עבד עמה בפורום מטכ"ל, בהיותה דוברת צה"ל.

– מה דעתך על התהפוכות שעברה?

גנץ: "היא מדברת אל קהל המטרה שלה".

ובנימין נתניהו, פטרונה של רגב? גנץ מתקשה להאמין שהוא נגוע בשחיתות העמוקה שהוחשד בה. מאחל לו שייצא זכאי. אף מילה של ביקורת על ניקיון כפיו. אף לא גינוי לסגנון הנהנתני, הקיסרי, המרתיח את המחנה הטבעי של גנץ. לא חידוד קל. לא מכה קלה בכנף. רק פעם אחת התייחס בפומבי לוולגריזציה של המערכת הפוליטית. זה היה במהלך ריאיון שהעניק ללוסי אהריש בתוכניתה 'המשפיעים' ברשת: "אתה לא יכול להיות חבר כנסת וכשאתה נמצא שם להתנהג כמו ערס".

גנץ לא נוהג כך בכדי. יש שיאמרו שההליכה שלו בין הטיפות בכל הקשור למתיחת ביקורת פוליטית היא פחדנות. אבל הוא לא רוצה למצב את עצמו באופן מוצק מדי, טרם יקפוץ למימי הבריכה הרותחת.

כך עלתה גם הסברה שגנץ בכלל שוקל להצטרף לליכוד. כשנשאל, אמר שהכל פתוח, כולל האפשרות הזו. שהוא לומד ובודק בטרם יחליט. אבל נציע לכם לפקפק בכך. אבי בניהו, שמכיר את גנץ מקרוב, הגיב לזה בשעתו בפוסט משועשע נוסח: "לידיעת הגולש בני גנץ. מצורף בזה לשימושך המנון בית"ר. כדי שלא תעשה בושות בטקסים לזכר ז'בוטינסקי וי"א באדר". ועוד מעט, במהלך קריאת הפרופיל, תבינו גם למה.

 

הרצאות בתשלום, וגם בהתנדבות

אבל גנץ נמנע מעימותים. לא איש מדון. להפך. מחפש תמיד את המכנה המשותף. וגם מוצא. העיקר לצמצם התנגדויות. יש שיראו בזה תבונה פוליטית. ויש שיכנוהו בשל כך "בני־חותא", כפי שהדביקו לו חלק מעמיתיו בצה"ל בשעתו. עד כמה יהיה בר־פלוגתא פוליטי? כזה שיסתער עם הסכין בין השיניים בקמפיינים מלוכלכים? כאן נכנס ביטוי אחר, מזלזל משהו, שהדביק לו בשעתו בנימין נתניהו בשיחות סגורות – "אטרייה רטובה", כך כינה ראש הממשלה את הרמטכ"ל.

וגנץ סיכם זאת באופן הטוב ביותר. היצרים לא שם, הרציונל והשאיפות כן. לפני כשנה, בריאיון ליעקב אילון בוואלה TV, אמר: "מהבטן אני מרגיש לא מתאים לפוליטיקה, אבל מהראש אני לא יכול שלא לחשוב על הכיוון הזה".

זוהי תמצית הגנציות. והיא שמאפשרת לו לכהן כיו"ר 'הממד החמישי'. וגם לשבת/לייעץ בדירקטוריונים בחברות כמו 'אמות השקעות' (נדל"ן מניב) הנשלטת על ידי דודי ורטהיים ונתן חץ. 'אלרון' – זרוע ההשקעות הטכנולוגיות של IDB שבשליטת אדוארדו אלשטיין. סיג (SIG) המייצרת מכונות למילוי משקאות סטריליים ותופסת 18% מהשוק העולמי בתחומה. 'גטסאט', שמפתחת אנטנות לתקשורת לוויינית, שברשימת משקיעיה נמצאת חברת 'אדלר־חומסקי'. ואפילו סטארט־אפ בשם 'באטריקס', שמפתח סוללות למכשירים סלולריים – שהוא עצמו, בני גנץ, השקיע בו אישית. וכל זה לצד סיבובי הרצאות – בכל העולם – בתמורה לשכר מפולפל, שמגיע עד 75 אלף שקל. לא כולל מע"מ. חלק מהרצאותיו נעשות בהתנדבות, כמו זו שהעביר לאחרונה לפעילי בני עקיבא ברמת גן.

מי שמקבלות חשבונית הן בעיקר חברות גדולות. כמו למשל בכירי חברת הביטוח הראל ולקוחות ה־VIP שלה. חברת הביטוח הגדולה בישראל ומנהלת קרן הפנסיה של הצבא. ומה שמאפשר את הגיוון המעשיר הזה הוא האסטרטגיה התקשורתית שהוא מנהל: בולטות תקשורתית עם אפס תכנים פוליטיים. תקשורת של כלום. היגיון כזה שמזכיר את תגובתה הבלתי נשכחת של אילנה דיין, עיתונאית שזכתה בריאיון מונומנטלי איתו והוא חש קרוב אליה: מה אומרים? לא אומרים. השאלה אם ההיגיון הזה מתאים גם למי שמודיע כי הוא מתלבט בין גבאי, לפיד, הליכוד, מסגרת־על עם שחקנים קיימים, או בכלל מפלגה חדשה עם פרצופים טריים. או בכלל לא.

 

הבן של נחום מהמושב

אסתי גנץ־בוכניק, אחותו הגדולה, אמרה בעבר כי "המשפחה ביקשה ממנו שלא ילך לפוליטיקה. (…) החלום שלי שיהפוך למנהל בית ספר תיכון. אין לי ספק שיש לו כל כך הרבה מה להעניק". והאמת היא שגם גנץ עצמו מדבר על כך לא פעם.

בנו בכורו, נדב, שירת בצנחנים במהלך כהונתו כרמטכ"ל. ועתה מסיים תוכנית יוקרתית, בינתחומית, באוניברסיטת תל אביב. נדב התפקד למפלגת העבודה. זה היה ב־2013, מיד לאחר שיצחק הרצוג נבחר ליו"ר המפלגה. גנץ האב עדיין שירת אז בקריה. בריאיון לתוכנית רדיו אמר אז היורש שהוא מביא איתו רוח חדשה. רוח קרבית.

אין בעיה שאתה בנו של הרמטכ"ל? נשאל. נדב גנץ: "למה? מה זה קשור? אתה חושב שהוא יתערב לי בדברים? הוא לא עבד של הסמרטוט האדום כמוני". לא פלא שגדודי הזעם של הימין החלו לקרוא לרעיית הרמטכ"ל, רויטל גנץ, בוגדת (ראו מסגרת).

אחותו הצעירה, אילנה גנץ־יוגב, סוכרת פיה. יוגב, שהייתה מנהלת ועדת התרבות הארצית של תנועת המושבים, מנהלת עתה את המשק המשפחתי שירשה מהוריהם, בכפר אחים, ליד קריית מלאכי. בחלקה הצמודה למשק המשפחתי שירש השר ישראל כ"ץ מהוריו.

היחסים בין המשפחות הללו תמיד היו טעונים. נחום גנץ, האב, נמנה עם מנהיגי המקום. המנהיג המייסד, אם נחדד. ניצול שואה מטרנסילבניה שפגש את רעייתו, ניצולת שואה כשלעצמה, באוניית מעפילים שבה עלה ארצה. לאחר מלחמת השחרור הוביל קבוצת ניצולי שואה, הונגרים, שברחו מהמעברות כדי להקים לעצמם בית חדש באזור שנחשב אז לדרום הפרוע. קרוב לגבול. ליד קסטינה. צמוד למושב הוותיק, באר טוביה.

חבורת שורדים, חובשי כיפות, שפצעי השואה טרם הגלידו בהם. שזכר משפחותיהם שנספו נכח בחייהם תמידית. שלרבים מהם הייתה זו משפחה שנייה, חדשה, שהקימו לאחר המלחמה. אפשר לדמיין את הצריפים הדלים שקיבלו. את גגוני הפח הלוהט. האדמה הקשה והבוגדנית. התנכרות הוותיקים, מבאר טוביה, כלפיהם. החומה הגבוהה, הווירטואלית, שהקימו בין המושבים. העובדה שילדיהם למדו בבתי ספר נפרדים. ושאפילו בני גנץ, שנולד כעשור אחר כך, לא זכה שיתקבל ביניהם. וכדי ללמוד בתיכון חקלאי־חילוני היה צריך להרחיק לפנימיית הכפר הירוק.

ואי אפשר שלא לספר כי ילדי המושב השני באזור, אורות, דווקא התקבלו על ידי ותיקי באר טוביה. אולי משום שחבריו אמנם היו עולים חדשים בעצמם, אבל ממוצא אנגלו־סקסי. בלי שמץ שואה בדמם. אביו של בני גנץ היה מנהיגם של אנשי כפר אחים. ובמהלך השנים הפך למנהיג חשוב בתנועת המושבים. מטשטש מכאובים וסולח ליחסם של הוותיקים. והופך למגשר מקובל ביניהם. מנהיג פוליטי איתן.

************

נחום גנץ ריכז עוצמה פוליטית בלתי מבוטלת. אבל לא הצליח להיבחר לכנסת. גנץ האב היה יוני מדי. דתי מדי. ואולי גם שואתי מדי, כדי להיבחר במפא"י/המערך של אותם הימים. והנה – כאשר בני מונה באמצע שנות ה־90 למפקד חטיבת הצנחנים, הזדמן לו לדבר עם היפוכו של אביו, אריה נחמקין מנהלל. מנהיג המושבים המיתולוגי של מפא"י, שכיהן גם כשר החקלאות. אתה רואה, אמר לו הקצין בני גנץ: גם הבן של גנץ מכפר אחים יכול להיות מח"ט צנחנים.

וכל זה ודאי יפתיע רבים. כי גנץ טיפח הילת נסיכות עד כדי כך שהושווה לנסיך המטכ"ל האולטימטיבי, אמנון ליפקין־שחק ז"ל, מי שתמיד היה נדמה שדם כחול זורם מתחת למדי הזית שלו. קרבה מיוחדת לא הייתה ביניהם מעולם. אבל מאז שגנץ מונה לרמטכ"ל, שחק היה ליועץ השקט שלו. החכם והדיסקרטי.

שלושה ימים לפני ששחק נפטר, נקרא גנץ לשיחת פרידה בחדרו. בבית החולים הדסה בירושלים. על ערש דווי קיבל את הצוואה הרוחנית שהותיר אחריו: אל תוותר. אל תתקפל. תהא הקול השפוי. ובקיצור: אל תתפתה להרפתקאות באיראן או אחרות. ותהיה קול מוסרי, בגלל ולמרות הפוליטיקאים. גנץ בירך אותו ב"דרך צלחה". יצא מבית החולים. ביטל את תוכניותיו. ועשה את השעות הבאות בשולחן פינתי במסעדה קטנה בעין כרם.

 

ליפקין־שחק? לא בדיוק

חלפו שנים. גנץ השתחרר. אבל ודאי נשא עמו לקח נוסף משַׁחַק: ההימור על הקמת מפלגה עצמאית – מפלגת מרכז – מסוכן. הסקרים אמנם מפתים. שחק עצמו ידע זאת. כשהשתחרר וקרא תיגר על נתניהו, בואכה בחירות 1999, הסקרים ניבאו לו יותר מ־20 מנדטים. בסוף הוא סיים עם שישה, ובמקום השני אחרי איציק מרדכי. הקהל אוהב גנרלים. אלא שברגע האמת זה לא עובד. החל ממפלגת האגו ההיסטורית של משה דיין. דרך שחק ומרדכי. ואפילו אהוד ברק ושאול מופז, שגורשו מהמגרש הפוליטי. הפוליטיקה, מה לעשות, היא מקצוע. תראו את בנימין נתניהו. כבר מזמן לא יפה תואר. בלוריתו מולחמת וצבועה. איפורו כבד. הכרס מוסווית תחת חליפות גדולות. אבל הוא בעל מקצוע. פוליטיקאי־על. ואם יוקדמו הבחירות, סיכוייו לנצח גבוהים מתמיד. וזו סיבה נוספת מדוע הדרך אינה אצה לגנץ. מדוע חשיפתו התקשורתית המוקדמת עלולה לפגוע בו. כי אם הבחירות יוקדמו, ספק אם כדאי לו בכלל לקחת בהן חלק. יכול להיות שעדיף לשבת בשקט. להמתין לשעת כושר. כזו שתבוא אולי בחסות החלטותיה של המערכת המשפטית כלפי החשוד נתניהו.

לכן מעניין לבדוק מי ירוויח מחשיפתו המוקדמת של גנץ. התשובה פשוטה: כל מתחריו. וכבר יש שמכנים את גנץ בביצה הפוליטית – הליפקין־שחק החדש. לטוב, אבל גם לרע.

השר ישראל כ"ץ הפגיש את גנץ לאחרונה עם ראש הממשלה נתניהו. ההנחה הייתה שמדובר בגישושים פוליטיים. לנתניהו, אגב, אין בעל פלאפלים אצלו יותר – אם לא סופרים את יואב גלנט, שנמצא רגל בליכוד, אבל עדיין עם המנדט שלו מ'כולנו'. גנץ אומר שהפגישה עם נתניהו עסקה בעניינים ביטחוניים. שראש הממשלה ביקש להיוועץ בעניין מקצועי. וגנץ, קחו בחשבון, נהנה ממוניטין של אדם אמין. פיו וליבו שווים – לעיתים במידה מביכה.

אז מה באמת היה שם? אין איש במשפחתו או בין חבריו של גנץ שרואה אפשרות כלשהי שיצטרף לליכוד. בגלל השורשים. בשל הערכים. בגלל הדעות. וגם בצד הפרקטי. מה, הוא לא ראה איך נתניהו רומם ואחר כך ריסק את משה בוגי יעלון? את התרגיל שעשה לשאול מופז? וגם הלא־גנרלים, כל בכירי הליכוד שנתניהו השפיל וקיצץ והנמיך. את השכן לאדמות המושב כ"ץ, השאיר נתניהו עם הבטחה לתפקיד שר האוצר או שר הביטחון. אז השאיר. ולא משנה שזהו מו"מ שנוהל על ידי עורכי דין משני הצדדים. ושנסגר בהסכם מפורט. אז נסגר. סו וואט. שלא לדבר על הכוכבים שזורחים בליכוד בקדנציה הרביעית של נתניהו. המרחק בין גנץ לבין אמסלם, ביטן ורגב, רחוק מאוד. ככה שהאופציה הזו אינה רלוונטית. נותרו האופציות של גבאי, לפיד, איחוד עם כחלון ואחרים, או רשימת־על אחרת. הפקטור העיקרי הוא מה קורה עם בנימין נתניהו.

 

הרמטכ"לות שחמקה – והגיעה

אומרים על בני גנץ שיש לו מזל. מאז שהתגייס לצנחנים, מאז שאותר על ידי מופז כפרח קצונה מלבלב. מאז שהועבר לטיפולה של הכתבת הוותיקה כרמלה מנשה, שהציגה אותו לציבור הרחב כקצין צעיר ומבטיח. מנשה הימרה עליו כבר אז, בנעוריו, שיהיה לאחד ממפקדי העתיד של צה"ל. תכול עיניים. גבה קומה. שזוף. רהוט. ערכי ואמיץ. מה עוד נבקש. אפילו את חברון והמתנחלים הצליח לשרוד, בהצלחה.

גנץ הוצב כמפקד בחטיבת יהודה מיד לאחר שברוך גולדשטיין נכנס למערת המכפלה ורצח 29 מתפללים מוסלמים. זה היה ב־1994. יצחק רבין כיהן כראש ממשלה. המהלכים המדיניים הלהיטו את האזור. פרובוקציות אלימות היו לעניין שבשגרה. וכדי לפקד על החטיבה שהופקדה על הרי חברון נדרשו, כרגיל, כישורים פוליטיים – איפוק וגישור – ופחות יכולות להנעת פעילות צבאית קלאסית. לא פשוט לשרוד את חברון וקריית ארבע. ממש לא. אבל אז נרצח ראש הממשלה רבין. והשטח נרגע. וגנץ חולץ ממנו במהירות – בתוך פרק זמן אידיאלי – מהתופת הפוליטי שהחל לבעור לקראת הבחירות שבשער. ושוב אמרו עליו שאצבע אלוהים נגעה בו. שיש לו מזל. מה עוד צריך גנרל בחייו?

וכך, ככל ששאול מופז טיפס בסולם הדרגות, כך נמשך הוא אחריו. כחניך מטופח. מקודם. ואיש לא הבין שבעצם רב המשותף לשניהם על המפריד. זה לא הפרסי הנמוך וההונגרי הגבוה, או מי שהגיע בשיניים לסיירת מטכ"ל מול נסיך הצנחנים. זו הילדות הפריפריאלית במשפחת עולים. הסרת הכיפות. הפנייה ללימודים תיכוניים בפנימיות חקלאיות רחוקות מהבית. גנץ, כאמור, בכפר הירוק ואילו מופז בנהלל. גם במופז, חשבו, נגעה אצבע אלוהים. הגיע לפסגה למרות הכל, למרות כולם. ניצח את מתן וילנאי מול כל המלעיזים בקרב על הרמטכ"לות, וכשפרש, התמנה ברגע לשר ביטחון.

אבל כשהגיעה שעתו של גנץ להתמודד על המשרד בקומה ה־14 בקריה, מופז כבר היה בקדימה. והוא, גנץ, הוסט מן המסלול. בטלפון הודיע לו שר הביטחון אהוד ברק כי לא ייבחר לרמטכ"ל. והוא, שהיה בדרכו לטיול משפחתי באילת, החליט לוותר על פגישה מהירה עם השר. המשיך דרומה, לים האדום. בצעד גנצי אופייני נשם עמוק והחליט להגיב במקום ובשעה שיבחר. ובינתיים – שקט תעשייתי.

לבסוף פתח את הלב ואת הפה מול אילנה דיין ב'עובדה'. הכתבה שקבעה את עתידו בצה"ל ומתוך כך גם את עתידנו. גנץ דיבר אצלה במילים פשוטות. שידר מודעות עצמית. רצינות וכנות: "אני רציתי להיות רמטכ"ל. אני חושב שיכולתי להיות רמטכ"ל. אני חושב שהייתי צריך להיות רמטכ"ל. אני מאוכזב מזה שלא מוניתי. אני לא מופתע שלא מוניתי (בגלל) הקומבינות (…) ולכן אני חושב שצריך לחקור את המסמך הזה (דו"ח הרפז) הכי חזק. הכי כבד. לא להרפות ממנו. לא משנה כמה כואבת תהיה התוצאה של הבדיקה הזו. צריך להעיף את הפגר הזה מהחדר. כי עד שלא נוציא את הפגר מהחדר – הריח ימשיך להיות רע. החדר הזה ימשיך להסריח". ולמרות שהברנז'ה הפוליטית והעיתונאית בעיקר גיחכה מול הרפליקות "בני כועס, בני טעון לאללה" שסנט מול דיין בגוף שלישי, העם ככל הנראה התאהב. הנסיך שהיה לאנדרדוג חזר לתודעה. העם וגם המערכת הפוליטית, שלא השתגעה מאהבה, אבל כן קיבלה אותו כמועמד הפשרה לתפקיד אחרי שכבר פשט את המדים. זאת, נזכיר, שניות לאחר שיואב גלנט חטף את הבעיטה ההיא ועף הביתה מבלי להתמנות לתפקיד, עם חשיפת פרשת הקרקעות.

פרשת הקרקעות הייתה שולית לעומת פרשת הרפז. זו טינפה כל חלקה טובה. חורגת מהמסכת השגרתית של קרבות בוץ בין בעלי דרגות, ומייצרת גרורות מלחמתיות בפוליטיקה ובתקשורת.

מבחינת גנץ, בכל מקרה, ההמתנה לזמן הנכון – לטון הנכון – היא שניצחה. וזה הרי בדיוק מה שהוא עושה גם היום. והשאלה היא אם יצליח בכך שוב. בעצם קוראים לזה "יכולת לבחור את הטיימינג המתאים". זו כנראה היכולת הקריטית של גנץ. והיא נסמכת על כישורי איסוף מידע, ניתוח, עיצוב ואיפוק.

.

רוצים לקרוא את המשך הכתבה?
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: דניאל גולדפרב

 

שתף