זה לא היה מזמן, רק 30 שנה. בעשור האחרון של המאה ה־20 הייתה ארה"ב המעצמה העולמית היחידה, אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות. האידיאולוגיה הליברלית־קפיטליסטית של המערב ניצחה באופן מכריע את הקומוניזם הסובייטי והביאה גל דמוקרטיות שלישי, הפעם במדינות מזרח אירופה.
"קץ ההיסטוריה", כך הגדיר זאת פרנסיס פוקויאמה (שחזר בו מאז), במאמר מפורסם שהניב תגובת נגד – המאמר "התנגשות הציוויליזציות" מאת סמואל הנטינגטון. בעשור הראשון של המאה ה־20, לראשונה בתולדות האנושות, היו בעולם יותר דמוקרטיות מאשר דיקטטורות. בשנת 2000, ב־71 מדינות הייתה מגמת שיפור בציון הדמוקרטי, ונראה שהעתיד שייך לדמוקרטיה הקפיטליסטית. מתנגדיה – הפשיזם, הנאציזם, הקומוניזם, התיאוקרטיות – הובסו ונעלמו או היו בדרך להיעלם.
הגלים מתחזקים
חמש שנים חלפו, ומספר המדינות שבהן חל שיפור במדד הדמוקרטיה צנח במחצית. עוד קפיצה קטנה, וב־2020 רק 22 מדינות השתפרו מבחינה דמוקרטית, ומספר הדמוקרטיות ירד. בשעת כתיבת שורות אלו, 49% ממדינות העולם דמוקרטיות, ולא כולן הן, נניח, הולנד או דנמרק.
מתברר שהמודל הדמוקרטי־ליברלי לא עומד לכבוש את העולם, ואף להפך – במדינות שלא היה בעבר ספק בהיותן מגדלור של ערכים ליברליים ודמוקרטיים אנו רואים התערערות באותו ביטחון, וכתמיד במקרים כאלה, יש תחזיות אפוקליפטיות. אם לפני 70 שנה נחזה שהעתיד שייך לדיקטטורים, בעיקר קומוניסטים, ואחרי נפילת חומת ברלין ועליית ההייטק התחזית הייתה שהינה הינה העולם כולו בדרך להיות נירוונה דמוקרטית, הרי שכעת חזרנו לתחזיות החורבן: הדמוקרטיות, לפחות הליברליות, נתפסות כמבצר העומד ליפול בפני גלי הברברים – מבפנים ומבחוץ.
"המשטר הדמוקרטי, ובפרט הדמוקרטיה הליברלית, נמצא במשבר החמור ביותר מאז היווסדו בעת המודרנית", אומר פרופ' ליאב אורגד, ראש מכון רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. "למשבר זה שלושה ביטויים: ראשית, מבחינת ההיקף הרוחבי הוא נחלת כל הדמוקרטיות המערביות. שנית, המשבר הוא עמוק, שורשי. ירידת אמון הציבור אינה נוגעת רק לערך מסוים (למשל, חופש הפרט), אלא למגוון ערכים ועקרונות, ולמעשה לעצם הנרטיב הבסיסי של מדוע המשטר הדמוקרטי נחוץ ומוסרי. שלישית, יעילות המוסדות הדמוקרטיים, מבחינת תפקוד ותפוקות, לא תואמת את ציפיות הציבור ואף לא את מטרותיו של המשטר הדמוקרטי הלכה למעשה – לספק ביטחון, רווחה, אוטונומיה וצדק. היקף המשבר, שורשיותו והפונקציות שבהן הוא מתבטא יוצרים משבר גלובלי. זה לא רק עלייתן של תנועות אנטי־ליברליות בהונגריה ובפולין, ברקזיט וטראמפיזם. תנועות רדיקליות צצות בכל העולם הדמוקרטי".
אם כן, אין ספק שיש משבר, או משברים. האם מדובר בתנועת מטוטלת זמנית, או שהדמוקרטיה אכן נמצאת תחת איום קיומי בכל מקום כמעט? האם השילוב של הערצת מנהיגים חזקים, פופוליזם, שימוש יעיל של שלטונות ברשתות חברתיות, פייק ניוז, הקצנה, תיאוריות קונספירציה ובחישה מתוחכמת של מדינות דיקטטוריות המעוניינות להחליש את הדמוקרטיות המערביות יביאו לנפילת הדמוקרטיות או לפגיעה בהן?
"מן הראוי לחדד תחילה את ההבדל בין 'משבר הדמוקרטיות' דאז והיום כדי להבין את שורש הדכדוך הנוכחי", אומר פרופ' דניס שרביט, ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. "בעבר, במדינות בעלות משטרים דמוקרטיים התארגנו ופעלו כוחות פוליטיים שהפנו עורף לדמוקרטיה ותבעו לבטל אותה כליל. הכוחות הללו הביעו בגלוי את סלידתם מן הדמוקרטיה. הם קראו תיגר עליה. היום, הכוחות הקרויים 'פופוליסטיים' אינם מערערים עוד על המשטר הדמוקרטי הפורמלי. הם מצדדים בבחירות כלליות, סדירות וחשאיות, הם בעד הפרדת רשויות, אבל במינון אחר מן הקיים. הם מכריזים על תמיכתם החד־משמעית בדמוקרטיה, הם 'רק' דוחים בשאט נפש את אפיונה הליברלי, בעת שהדגש הוא על הגרסה 'הליברלית', שנואת נפשם.
"במילים אחרות, היריב היה בעבר חיצוני למערכת. בימינו, המפלגות הפופוליסטיות מבקשות לשנות את פניה של הדמוקרטיה, לא לבטלה. הן מצהירות על תמיכתן בדמוקרטיה, רק דורשות לספק חלופה משלהן. הכוחות הליברליים שתפסו את הביטוי 'דמוקרטיה ליברלית' כמילה נרדפת ל'דמוקרטיה' נתקלים ביריב פנימי המערער על הבעלות שהראשונים תפסו על המושג".
מחאה נגד התקפות גזעניות באתונה. צילום: AP
כשהקונצנזוס מתחלף
התופעה הפופוליסטית הזאת, מסביר פרופ' שרביט, קשורה לשינוי השסע החברתי־כלכלי שסביבו התארגנה המערכת הפוליטית הדמוקרטית במשך יותר ממאה שנה. בין שנקרא לו קפיטליזם מול סוציאליזם, הון מול עבודה, בורגנות מול פרולטריון, השסע הזה לא נעלם לגמרי, אך עם השנים ההבדלים טושטשו: השמאל קיבל את השוק, והימין קיבל את הפועלים. מאבקים לחלוקה שהזינו את המדיניות של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות והשמרניות כמפלגות שלטון פינו את מקומם למאבקים של הכרה.
"בהקשר הזה התרחש סוג מיוחד של מהפך: קונצנזוס מקיר אל קיר סביב העמדה השמרנית התחלף בקונצנזוס מקיר אל קיר סביב העמדה הליברלית", ממשיך פרופ' שרביט. "ניקח שתי דוגמאות: עונש מוות והפלה. בעבר הן השמאל והן הימין היו מאוחדים בכך שמותר וחובה להטיל עונש מוות על פושעים שהפרו את האמנה החברתית ובכך הוציאו עצמם מן החברה. כנ"ל בנוגע להפלות: החוק לא התיר הפסקת הריון, והחברה כולה הייתה תמימת דעים שכך ראוי לנהוג.
"החל משנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20, הקונצנזוס הוחלף – נגד עונש מוות ובעד הפלה. אומנם תמיד הייתה לשמאל עדיפות בקידום הנושאים הללו, אך הדבר לא תורגם להחלטות עד שהתרחשו השינויים התרבותיים שהדביקו גם את שורות הימין. עוד
קונצנזוס 'נגד' שנהפך לקונצנזוס 'בעד' נוגע לזכויות הלהט"בים. הפסילה הייתה גורפת. והינה השינוי שהחל במחנה השמאל התרחב למחנה הימין, שקיבל את הדין, אולי לאט יותר, אבל על בטוח. שיח הזכויות נהפך למקובל בקרב מפלגות השלטון.
"המשבר הנוכחי נובע מכך שעולים כוחות פוליטיים וחברתיים המבקשים לבלום את הקונצנזוס הליברלי, מאחר שבעיניהם השינוי הלך רחוק מדי וכי נדרש לא רק להאט את הקצב, אלא מותר וחובה להחזיר חזרה את המטוטלת. הם זוקפים את קומתם ומבקשים לקרוא תיגר על שיח הזכויות, כמו הנטייה לצדד בזכויות המיעוט, נטייה שבגינה מתעלמים מן הרוב.
"למעשה, שני דגמים עולים זה מול זה: הדמוקרטיה הרובנית שמעניקה לרשות המבצעת את הבכורה, לעומת הדמוקרטיה הנשענת על הגבלת השלטון והתחרות בין הרשויות. במידה רבה, מה שמשתנה הוא יחסי הכוחות בין שני היסודות שעליהם נשענת הדמוקרטיה מלכתחילה, והוא שילוב של פרויקט פרטיקולרי ופרויקט אוניברסלי. הדמוקרטיה הליברלית לא התכחשה כלל וכלל להיבטים פרטיקולריים שבתוכה, היא דאגה לכוון למגמה הברורה: בין ההיגיון הפרטיקולרי לבין ההיגיון האוניברסלי, ידו של ההיגיון האוניברסלי צריכה להיות על העליונה.
"זהו שורש המחלוקת: סוגיות של זהות, בכל המובנים – זהות אתנית, דתית, מגדרית – החלו לתפוס את הבכורה, ובהן ניטש המאבק בין גישה פרטיקולרית לבין גישה אוניברסלית: להרחיב את תכולת הזכויות או לצמצם אותה. הדבר בולט במיוחד בהגדרת האומה. במחנה הליברלי ההיגיון הוא אזרחי, משפטי, ואינו מבוסס על הדם, לעומת הגישה האתנוצנטרית, המבקשת להכביד על מבחני כניסה לאומה. כל זה מתרחש בעידן שבו הצמיחה הכללית התחלפה באבטלה מבנית, וצמיחה מועטה, אם לא שלילית, שמטילה איום על מימון מדינת הרווחה".
אני עוד זוכר את הראיונות, ולפניהם ואחריהם את השיחות אוף דה רקורד עם מנהיגים, דיפלומטים, אנשי רוח אירופיים במהלך שנות עבודתי כעורך חדשות חוץ בערוץ הראשון. איך מדי פעם היה צץ החיוך המתנשא, והם היו מסבירים בסבלנות לילידים הנבערים, במקרה הזה אני, מהארצות הנידחות האלה, שהלאומיות מתה. נקברה סופית. גבולות? אינם רלוונטיים עוד. הם באמת האמינו בכך. כמו שמרקס האמין לפניהם שהקומוניזם מחד והאיחוד האירופי מאידך יוכלו לרפא את הלאומיות.
תשובתי, אגב, הייתה שביום שבו אראה אוהד כדורגל צרפתי או הולנדי, שאחרי שארצו הודחה במונדיאל אוהד את גרמניה כי הן באותו איחוד אירופי, אהיה מוכן לשקול מחדש את הנושא. עד אז אמתין לראות אם הכוונות הטובות באמת ניצחו את הלאומיות, את הגזענות, את הפופוליזם ואת שנאת הזר, המהגר. ובכן, אני עדיין ממתין.
שנים, ולעיתים עשרות שנים אחרי הדיונים האלה, האופטימיות חובקת הכל של בני שיחי התערערה או אף התפוגגה. "הצורך בשייכות הוא מרכזי מאוד, והלאומיות היא דרך מרכזית ליצור תחושה של שייכות", אומר פרופ' דני פילק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. "בעיקר כשהגלובליזציה אינה מיטיבה עם כולם, אלא רק עם אלה שיכולים לנווט בקלות במרחב הגלובלי. ובנוגע לקומוניזם, בפועל, מהפכות קומוניסטיות 'מבפנים' תמיד שילבו מרכיב מרכזי של רגש לאומי, של תביעה לשחרור לאומי: סין, וייטנאם, קובה".
פרופ' פילק מוסיף נקודה חשובה: פופוליזם, אותה מילת גנאי בעיני הליברלים, נולדה בגלל סיבות מצוינות וקיימת היום בגלל סיבות טובות, בנסיבות שונות מעט: "משבר הדמוקרטיה והפופוליזם הם שתי פנים של אותה תופעה. אנחנו עדים למה שאפשר לכנות 'משבר ייצוג', משבר של הדמוקרטיה הייצוגית. הווה אומר, האזרחים אינם מרגישים שנבחריהם באמת מייצגים אותם. הסיבות לכך מורכבות. חלקן קשורות לתהליכי גלובליזציה כגון המגבלות על האוטונומיה של המדינות בידי ארגונים בינלאומיים או בידי השווקים הפיננסיים הבינלאומיים, או שינויים בהרכב של ה־demos בשל זרמי ההגירה. כתוצאה מכך, הרבה פעמים המנהיגים אינם יכולים לקיים את מה שהבטיחו ואף התכוונו לעשות.
"חלק מהתהליכים קשורים למשטר הניאו־ליברלי. בין היתר, כרסום ביכולת של המנגנון המדינתי לתת מענה לתביעות ולצרכים של האזרחים, בשל תהליכי הפרטה ודה־רגולציה; מסחור של האזרחות, ובמקום השתתפות פעילה כ'יצור פוליטי' (כפי שטען אריסטו), אנחנו הופכים לצרכנים פסיביים של מוצרים או פוליטיקאים שחברות מומחיות ביחסי ציבור משווקות. חלק מהתהליכים קשורים לדה־פוליטיזציה של סוגיות מרכזיות, כשההחלטות מועברות מהזירה הפוליטית לידיהם של 'אנשי מקצוע' שאינם כפופים ל־demos או חייבים לו הסבר (לדוגמה, הפיכת הבנקים המרכזיים לעצמאיים).
"לבסוף, סיבה מרכזית נוספת היא היחלשותן של המפלגות הפוליטיות כמנגנון מתווך בין האזרחים למערכת המדינתית. ירידת כוחן של המפלגות,
הפרסונליזציה של הפוליטיקה, חולשתן בפני כוחו של השוק, כל אלה הביאו למשבר ייצוג. התנועות הפופוליסטיות מבקשות לתת מענה למשבר הייצוג. הן מציגות מנגנון ייצוג מתווך פחות, שבו המנהיג יכול באופן ישיר כמעט (במפגש כיכרות, בטלוויזיה, והיום ברשתות החברתיות), לייצג את העם, אפילו לגלם את העם. הפופוליזם מבקש ליישם את ההבטחה הלא ממומשת של הדמוקרטיה: שלטון עצמי של ה־demos, על ידי ה־demos".
ישראלים מקבלים חיסון לקורונה – המגיפה שחיזקה את המגמה. צילום: AP
איפה הרגש?
רגש. אולי זה העניין? הרי ביל בירנבך, פרסומאי אמריקאי גדול, אמר: אתה יכול לומר את כל הדברים הנכונים וזה לא ישנה דבר. אתה חייב לומר אותם עם רגש. אולי הפופוליסטים, הדמגוגים, עושים את הדבר הנכון כשהם פונים אל הרגש? האם בכלל אפשר להפריד רגש, תחושה, ממחשבה רציונלית?
"מצטיירת תמונה שבה המחנה הליברלי נטול רגש ועולמו מעוצב על פי השכל בלבד, ואילו המחנה האנטי־ליברלי מונע כולו מן הרגש ולא מותיר דבר וחצי־דבר לשכל", מוחה פרופ' שרביט. "אני כופר בהנחה הזאת, שנהפכה לקלישאה שכל הצדדים אימצו בחדווה. התפיסה הדמוקרטית הליברלית אינה נטועה בתפיסה תועלתנית בלבד. היא צומחת מתוך תפיסת עולם שדורי דורות של אנשים נאבקו עליה ברגש עוצמתי. להזכירך, מרטין לותר קינג לא הצהיר 'יש לי תוכנית', אלא 'יש לי חלום'. השאלה הקריטית היא עד כמה מוכנים להתארגן ולהיאבק נגד התופעות הפסולות בעיני תומכי הדמוקרטיה הליברלית".
אולי הבעיה עמוקה הרבה יותר. "יש כמה דרכים להסביר את משבר הדמוקרטיות", מציע פרופ'
אורגד. "לפי גישה אחת, העולם הדמוקרטי עוצב מחדש בשני העשורים האחרונים, בהשפעת חמישה מגה־משברים: משבר ביטחוני גלובלי (בעקבות פיגועי 11/9 בשנת 2001 בארה"ב), משבר כלכלי עולמי (2008), משבר ההגירה באירופה (2015), משבר בריאות גלובלי (בעקבות מגפת הקורונה שהחלה ב־2020) ומשבר פוליטי בשל שינויים טכנולוגיים ששוחקים את יעילותם של המוסדות הדמוקרטיים. כל צורת משטר תתקשה לעמוד בפני חמישה מגה־משברים מצטברים בתוך 20 שנה.
"לפי גישה אחרת, משבר הדמוקרטיות נובע מתהליכי עומק משמעותיים יותר. למשל: פערי שוויון מתרחבים בין ובתוך מדינות דמוקרטיות; גלובליזציה דוהרת ועליית כוחם של מוסדות רב־לאומיים מכרסמות ביכולתן של דמוקרטיות לעצב את אורחות החיים של האזרחים ומובילות לירידת קרנה של הפוליטיקה הלאומית וליכולת הציבור להשפיע על המרחב הציבורי; משבר זהות השזור בקריסת המוסדות המאחדים (משפחה, קהילה, דת) והיעדר 'דבק' חברתי; הגירה גלובלית חסרת תקדים ותביעות משפטיות בשם זכויות קיבוציות המאתגרות את זהותן התרבותית של קבוצות הרוב; אינפלציה בזכויות אדם המקשה, באופן פרדוקסלי, על הגנתן ומשפיעה לרעה על תפקוד המשטר הדמוקרטי בנושאי הליבה; המוסדות הביורוקרטיים, שנועדו במקור להקל על האזרח, הפכו לנטל עצום שמקשה על חיי היומיום; מהפכות טכנולוגיות ורשתות חברתיות מחלישות את מוסדות המדינה הדמוקרטית ויוצרות מראית עין (שגויה) של דמוקרטיה ישירה; שחיתות שלטונית; תקינות פוליטית רדיקלית הפכה לסמל להגבלת חופש הביטוי; כוחות עולים, דוגמת סין, המאתגרים את העולם הדמוקרטי. ברור כי למשטרים דמוקרטיים אין תשובות לרוב האתגרים הגלובליים המעסיקים את הציבור כיום. ברור גם כי פחות אנשים מוכנים להילחם על הדמוקרטיה הליברלית כי הם חשים שאין על מה להילחם".
מחיר הדיקטטורה
האם הכל אבוד? האם אנחנו ניצבים לפני עידן אופל חדש? הרי תחזיות אפוקליפטיות הן לחם חוקם של תומכי הדמוקרטיה הליברלית. בכל זאת, קצת פרופורציות. ההערכה אחרי מלחמת העולם השנייה, דווקא לאחר הניצחון על משטרים טוטליטריים נוראיים, הייתה שהעתיד הוא דיקטטורות. יצאו ספרים כמו "1984", "עולם חדש נועז", "פרנהייט 45" ועוד.
מדוע הם התבדו? שאלתי את פרופ' שרביט, וקיבלתי תשובה לא צפויה. "אני כלל לא בטוח שהם התבדו", הוא אומר. "נהפוך הוא: הם הזהירו מפני הסכנות הרובצות על הפרט מפני המדינה הכל יכולה. בל נשכח שברית המועצות נותרה על תילה וסין צעדה בעקבותיה, והשתיים סחפו חצי עולם. בחלק מהמדינות המשטר כונה 'דמוקרטיה עממית', ואולם בעוד בתחום השוויון אי אפשר לבטל את ההישגים – נעשה ניסיון לסגור פערים ולדאוג לכך שכולם יידעו לקרוא ולכתוב, יזכו בשירותי בריאות ובמגורים סבירים; המחיר היה עצום ובלתי נסבל במונחים של זכויות אדם וחופש הביטוי והיצירה".
"יותר ממה שהדמוקרטיה ניצחה, יריביה הובסו. חוקרים רבים התעסקו בדרכים ובתנאים הנדרשים כדי שכל מדינה ומדינה תצלח את המעבר לדמוקרטיה אמיתית. הם חזרו והדגישו כי דמוקרטיה אינה ממצה את עצמה באמצעות בחירות כלליות, שוות וחשאיות. הם הצביעו, לצד הפלורליזם הפוליטי המתבקש, על הצורך בעיתונות חופשית, בחברה אזרחית פעילה ובמערכת משפט עצמאית. אלה עדיין החוליות הרגישות שכל ממשלה פופוליסטית תובעת להצר את צעדיהן.
"והינה, אחרי 1989 נעה המטוטלת חזרה: מלחמה ראשונה באירופה סביב היחידות שהרכיבו את יוגוסלביה לשעבר; מלחמת חורמה בצ'צ'ניה; רצח העם הטוטסי ברואנדה. מאוחר יותר, תהליך השלום במזרח התיכון עלה על שרטון שממנו לא קם, התעורר האביב הערבי ושב החורף בסוריה, בתימן, בלוב. בכל השנים הללו אימצה סין את הקפיטליזם, ושום דבר לא קרה, אף שנטען לעתים כי מסחר הוא המפתח לשינוי".
בסוף, או אולי בהתחלה, עולה השאלה הפשוטה לכאורה מהי בעצם דמוקרטיה? איך נגדיר אותה? אורבן ההונגרי, למשל, יאמר לכם שמדובר בשלטון הרוב. בלבד. הרוב הצביע לאורבן – כלומר נתן לו את המפתחות למדינה לעשות בה כרצונו. ואכן אין ויכוח ששלטון הרוב הוא אבן יסוד.
אבל יש קריטריונים רבים נוספים. אולי המרכזיים הם בחירות הוגנות, חופשיות ותחרותיות; הגנה על זכויות אזרח וזכויות פוליטיות בסיסיות; קיום של מערכת איזונים ובלמים בין הרשויות.
בואו נפרק לרגע את ההגדרות האלה. כשמדינות בארה"ב משנות את גבולות מחוזות הבחירה, הבחירות הוגנות? כשלצד אחד – בדרך כלל זה שבשלטון – יש גישה גדולה בהרבה לאמצעי התקשורת, הבחירות הוגנות? כשארה"ב מעבירה חוקים במדינות שונות לדיכוי הצבעה של מיעוטים, האם הזכויות הפוליטיות הבסיסיות נשמרות? כשמדינות מעבירות חוקים האוסרים הפלות, מה מצב זכויות האזרח של הנשים? האם מערכת איזונים ובלמים משמעותה בית משפט עליון שאין מעליו שום רשות והוא יכול לפסול חוקים כרצונו? האם שופטים צריכים להיבחר או להתמנות?
סקפטיות כדרך לפופוליזם
"מדוע במדינות בעלות היסטוריה דמוקרטית עשירה לא צומחים עוד מנהיגים החותרים לקרב רחוקים, המדברים שיח אינקלוסיבי שבו יש מקום לכולם?", שואל פרופ' שרביט, ומשיב: "אני חושב שהתשובה טמונה בפקפוק הגדול כלפי כל דבר שנראה כאידיאל, כאוטופיה וכחזון.
"בניגוד למגמה הרווחת, הקובעת כי אנו נמצאים בעידן של פוסט־אמת, של פוסט־מודרניזם וניצחון היחסיות, אני גורס כי בני אדם הפכו לחשדניים ביחס להבטחותיהם של פוליטיקאים. לכן בין מנהיג המבקש לאחות את הקרעים לבין המנהיג המבקש להחריף אותם ולשלהב את הפחדים, האחרון נמצא אמין יותר, משום שהשעה אינה כשרה עוד לקבל הבטחות גדולות מדי. דמוקרטיה היא זירה שבה יש לגיטימציה לפעולה על פי אינטרס צר, אך בה בעת ציפייה לפעול למען טוב משותף. המנהיג המתון ייתפס כמנסה לזרות חול, ואילו הקיצוני כמי שפיו ולבו שווים. הספק, שהוא יסוד בערכי הנאורות, הופך לחשדנות מלאה.
"יש בפוליטיקה הליברלית יסוד של תיקון, בעוד הפופוליזם מצהיר על קבלתו הבלתי מותנית של כל אחד ואחת, כולל חבר חדש גזען ומיזוגן, הומופוב ואנטישמי: אין יומרה לתקן את השקפותיו. יש מרכיב חינוכי, ויש שיאמרו מתנשא ופטרנליסטי, הנעדר לחלוטין בפופוליזם, שמקבל חבר בזרועות פתוחות.
"אני חושב שנכון להתייחס לדמוקרטיה כאל מעשה סיזיפי: אתה במעלה ההר, וכוחות דמגוגיים, שצמחו בתוך ומתוך הדמוקרטיה, קמים עליך לכלותה. דמוקרטיה היא שברירית. לתומכי הדמוקרטיה הליברלית אסור להיות שאננים ולהניח כי הניצחון של הצד השני חקוק בסלע. ככל שנפנים את ההערכה שהדמוקרטיה הליברלית שברירית היא, לא מובנת מאליה, כן נחוש מחויבות גדולה יותר לשמור עליה".
לדברים הללו מוסיף פרופ' אורגד נקודה מעניינת: בדמוקרטיה הליברלית אנו חושבים רבות על זכויות המיעוט – נשים, מיעוט לאומי מופלה, הקהילה הלהטב"קית. אבל מה עם זכויות הרוב? "עליית הפופוליזם היא סימפטום למשבר הדמוקרטיות ולא תופעה שונה", הוא מסביר. "למעשה, יש קשר בין קיצוניות פוליטית מימין ומשמאל. ימין רדיקלי מבטיח לציבור הבטחות נבובות על חזרה לתור הזהב התרבותי שספק אם התקיים אי פעם, ושמאל רדיקלי מבטיח לציבור הבטחות שווא על מציאות אוטופית שספק אם תתקיים אי פעם. גם הימין הרדיקלי וגם השמאל הרדיקלי הם אויבי חירות הפרט וסכנה לדמוקרטיה.
"לפני כמה שנים פרסמתי ספר על זכויות הרוב. טענתי כי לנוכח הגירה גוברת ועלייה בכוחן הפוליטי של קבוצות מיעוט בדמוקרטיות, המחשבה הליברלית ומשטר זכויות האדם צריכים להכיר, במקרים מיוחדים, גם בהגנה על זכויות הרוב. הספר מסתיים באזהרה כי התעלמות מחששות של קבוצות רוב במשטרים דמוקרטיים היא לא רק כשל מוסרי אלא גם טעות פוליטית, שכן היא עלולה להחיש את עלייתן של תנועות פופוליסטיות במערב ואת קיצו של המשטר הדמוקרטי. הספר פורסם לפני הברקזיט, ניצחון טראמפ, המשבר במזרח אירופה ועליית הימין הקיצוני במערב אירופה.
"יש צד אפל, מתנשא מעט, לליברליזם, והוא תורם למשבר. זה מתבטא ביחס פטרוני כלפי מהגרים וקבוצות מיעוט, אך גם ביחס מזלזל כלפי מי שחושב ונוהג אחרת. בכך הופך הליברליזם לתיאולוגי. הוא פוסל ביוהרה את אלו שחושבים אחרת ומנסה להשליט את גישתו על ההמון, מה שכונה 'הדיקטטורה של התבונה'. זה לא גורם לציבור להיות ליברלי, אלא הפוך, לפנות לאפיקים לא ליברליים.
"כדי להתמודד עם הפופוליזם, יש להבין את שורשו ומניעיו, להיות קשוב גם לחששות סובייקטיביים, כאלו הנראים לליברליזם מנותקים מהמציאות, ולנסות למצוא 'אמצע' דמוקרטי־ליברלי שונה, המאפשר לדמוקרטיה להיות ליברלית, אך גם לשמור על מאפיינים לאומיים מיוחדים, לרבות שפה, סמלים לאומיים, היבט דתי (ללא כפייה) במרחב הציבורי ואורחות חיים".
הלאומיות תמיד כאן: אוהדים צרפתים לפני משחק מול גרמניה ביורו 2020. צילום: AP
לתקן את החולשות
בסופו של דבר יש פתרונות, יש שומרים. למשל, חוקה ותיקה ובתי משפט הממונים על שמירתה, ומשטרה האוכפת את החוק, לא? בערך. כבר נאמר שאי אפשר לכפות דמוקרטיה באמצעות פרסום צו בעיתון. "משפטנים נוטים לסבור כי רגולציה היא פתרון קסם לבעיות חברתיות", אומר פרופ' אורגד. "מדינות ליברליות נוקטות בעשור האחרון שורת אמצעים משפטיים שנועדו להחדיר ליברליזם באופן אגרסיבי.
"ככלל, אני סבור כי תיקונים חוקתיים או שימוש בחקיקה אינם ערובה לשמירת הדמוקרטיה. ראשית, אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיה אינו תוצר שיוצרים ב'הוקוס פוקוס' חוקתי. מה שיוצר אמון במשטר הוא חקיקה צודקת, תפקוד יעיל ואמונה בנרטיב הבסיסי של השיטה. ציבור שמאבד אמון בנרטיב המכונן של השיטה ובהיותה שיטה צודקת לא יאמין בה בשל חקיקה. דווקא הניסיון להנציח ערכים חוקתיים הוא האינדיקטור הטוב ביותר לשחיקתם.
"שנית, יש משהו מתנשא ומזלזל בגישה שהמשבר הדמוקרטי מקורו בציבור הבוחרים ולא בשיטה. לא רק שזה לא מקרב את הציבור לערכים ליברליים אלא הפוך, זה מעודד תגובות נגד אנטי־דמוקרטיות. לבסוף, חלק מהאמצעים החוקיים שננקטים כלפי קבוצות הנתפסות כמסכנות את הדמוקרטיה הם לא ליברליים. בכך נוצר פרדוקס: מדינות ליברליות, המבקשות להגן על הדמוקרטיה הליברלית, פונות לאמצעים לא־ליברליים, המפירים את אותם הערכים שעליהם מבקשים להגן".
אולי, כמובן, הדמוקרטיה הליברלית היא תוצר מערבי ומתאימה למערב אבל לא לחברות אחרות? "מבלי להמעיט בחשיבותן של דתות, שפות, תרבויות וזהויות, אני מאמין באחדות המין האנושי ובחתירתו המשותפת לטוב משותף", אומר פרופ' שרביט. "גם דיקטטורה היא 'קונספט מערבי'. כשמדובר בערכים חיוביים – חירות, דמוקרטיה, שוויון חברתי ומגדרי – מיד מטביעים עליהם את התווית ה'מערבית' כדי לפסול את השאיפה שהם יהפכו לנחלת האנושות כולה, ואילו כשמדברים בפשעי המערב – קולוניאליזם, גזענות, עבדות, אנטישמיות – אסור לגנות את מופעיהם בעולם הלא מערבי, כי המערב חטא בהם תחילה. צריך לומר לאלה ולאלה: המערב איננו מקשה אחת. המערב הוא שם כולל לשואה ולסובלנות,
לקולוניאליזם ולשוויון, לגזענות ולחירות. המערב איננו רק חושך או רק אור, אלא גם וגם. זו מורשתו".
מה הלאה? "אני אופטימי מטבעי", מצהיר פרופ' פילק. "בעיניי, התהליך ההיסטורי הכללי הוא של התקדמות הדמוקרטיה. יש צורך מצד אחד להבטיח זכויות אזרחיות ופוליטיות, אך גם לצמצם את אי־השוויון ולהגביל את היכולת להמיר כוח כלכלי לכוח פוליטי".
פרופ' שרביט מוסיף: "הדמוקרטיה הליברלית צריכה להתגונן לא רק מאויביה, אלא גם מיריביה, המבקשים ליטול ממנה את יסודה הליברלי. כדי למנוע את רוע הגזירה, היא צריכה להקשיב לאנשים שהפנו לה עורף, להקשיב למצוקותיהם. בלי להתחנף, אך גם בלי להתנשא. המאבק אינו יכול להתנהל אך ורק בשדה הערכים, אלא גם בחלוקת הכוח והמשאבים".
מילים כדורבנות. אבל בפועל, מי באמת יילחם את מלחמת הדמוקרטיה הליברלית? כיום מצדדיה במערב הם המעמד הבינוני העליון. אנו רואים איך המרכז הפוליטי, זה ששלט במערב עשרות שנים, נעלם או נחלש מאוד, מדינה אחרי מדינה.
"דמוקרטיה ליברלית עולה יקר", מסכם פרופ' שרביט. "היא איטית, בלתי יעילה, הססנית, תועה וטועה. ואולם החולשות הללו אינן גזירת גורל. ערכה של הדמוקרטיה הליברלית הוא בכך שפגמיה אינן לנצח אלא ניתנים לתיקון, לשיפור ולשינוי. בסופם של חשבון והערכה, עדיפות מגרעותיה של הדמוקרטיה הליברלית על יתרונותיה של הדיקטטורה".
או במילותיו בנות האלמוות של וינסטון צ'רצ'יל: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום".
ליאב אורגד, ראש מכון רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן
פרופ׳ דני פילק, המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון
פרופ׳ דניס שרביט, ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה
