סינגפור מהבילה. זהו איננו דימוי אלא תיאור פיזי מדויק. אפשר כמעט לראות את ענני הלחות רוחשים בין גורדי השחקים שלה. בחודש שעבר קיבלה סינגפור חשיפה תקשורתית נרחבת כמיקום לוועידה ההיסטורית בין הנשיא דונלד טראמפ לדיקטטור קים ז'ונג־און. הדיקטטור הצעיר יצא לסיור ערב בין אתריה המוארים, המרהיבים בארכיטקטורה אסייתית מודרנית, פומפוזית. ראינו אותו מחדר המלון, נקודה קטנה ושמנמנה, מוארת ומבזיקה לחלופין, מהדס במהירות ומוקף בשומרי הראש האימתניים, הופך בן־לילה לדמות האולטימטיבית שצומחת במערב – סלב המשמש לסלפי. סלב ורוצח המונים.
על הוועידה הזו דובר ועוד ידובר, אבל אולי בדיעבד נביט בה ונחשוב שהחמצנו את הסיפור שהיה הרקע שלה. לא שתי האומות האלה, ארה"ב, שנשיאה מסיג אותה אל מלחמות הסחר; או קוריאה הצפונית עם מחנות הריכוז שלה. הרקע שלה, כאמור, הוא סינגפור. המדינה השלישית העשירה בעולם במונחי תוצר לנפש מותאם לכוח קנייה (לפי קרן המטבע העולמית). סיפור הנס הכלכלי שלה סופר לעייפה. הוא קשור עמוקות כמובן במנהיגות האוטוריטרית של לי קואן יו, שהנהיג במדינה משטר ברזל לא דמוקרטי, נאור יחסית.
לי הבין היטב את מגבלותיה של מדינה אסייתית קטנה, ענייה, ערב רב של פליטים נטולי תחושת לאומיות ברורה. הוא התחיל את דרכו כסוציאליסט ועבר בהדרגה אל קפיטליזם חסר מעצורים. מה שהוא שימר, במידה רבה, זה את הדרך שבה המדינה מעורבת בהנחיית הכלכלה והחברה. המודל שיצר, של כלכלה מבוססת הון ויזמות, המפתחת שוק צריכה מקומי אדיר (סינגפור היא קניון אחד גדול) ושומרת בקפדנות על ערכים "סיניים" או "אסייתיים" הטומנים בחובם – נו מה אפשר לעשות, אומרים שם, המתכון – דחייה של תפיסת זכויות האדם המערבית ומשטר שלא ממש מתחלף.
אם זה נשמע לכם מוכר – אתם צודקים. זה נשמע כמו סין. עזרא ווגל, בביוגרפיה שפרסם על דנג שיאופינג, נותן לסינגפור ולמנהיגה לי קרדיט, חד וחלק, בעיצובה של סין הנוכחית. במגזין 'דיפלומט' פורסמה כתבה גדולה עם מותו של לי קואן יו שמספקת ניתוח מקיף על הדרך שבה הושפעה סין מסינגפור הזוהרת, בפרט כאשר ברית המועצות קרסה וחדלה להיות דוגמה כלשהי, לבד מדוגמה לכישלון. שי מצוטט בה כאומר כי "לא ניתן להכחיש שתהליך המודרניזציה הסיני הושפע מביקוריהם של אלפי אנשי ממסד סינים שנסעו לסינגפור ללמוד את המודל של לי קואן יו".
–
קריסת ברה"מ הבהירה חד־משמעית שכל מבט אל דגמים מערביים הוא כושל. הישות הסובייטית הייתה כזו דוגמה של כישלון, ששי ג'ינפינג, המנהיג הנוכחי של סין – ומי שנחשב למנהיג הריכוזי ביותר מאז מאו – הקרין בפני הפוליטביורו הסיני סרטי תעודה (הצפייה הייתה חובה) המתעדים את נפילת ברה"מ, עם תכלית ברורה ומוכרזת – לא לעשות את הטעויות של הסובייטים.
מייסד סינגפור המודרנית ביקר בסין עשרות פעמים והיחסים בין הצדדים קרובים כנראה ממה שפורסם. עבור סין הקומוניסטית, סינגפור היא בראש ובראשונה "מדינה סינית" שמהווה סיפור הצלחה יוצא מהכלל. הצלחתה איננה מיוחסת לשילוב יוצא הדופן בין מלזים, סינים וטאמילים – אלא לסינים לבדם.
בקצרה, כשסין תגדל היא רוצה להיות סינגפור. מבט קצר בנתונים הכלכליים, בארכיטקטורה, במרכזי הקניות השקועים קומות שלמות אל מתחת לפני האדמה, בשלטון הקפדני, היעיל והבלתי חופשי – וברור לגמרי מדוע. בשנות ה־90 התרחש בעולם ובאסיה עימות רעיוני גדול סביב הקונספט של "ערכים אסייתיים". לי קואן יו, יחד עם מהטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה הכריזמטי, ניסחו שורה של עקרונות ערכיים המשותפים, לכאורה, למזרח או לדרום־מזרח אסיה. אלה כללו רעיונות על הצורך בשגשוג שיגבר על כל חירות פוליטית, ערכים קונפוציאניים, ובראש בראשונה הנאמנות למשפחה, למקום העבודה ולשליט, הדגשה כללית של קולקטיביות ודחייה של תפיסת זכויות האדם, הדגשת ההצטיינות המקצועית כערך ועוד. הכיוון הכללי, דומני, ברור: הדמוקרטיה והאינדיבידואליזם שלכם הם יצור מערבי, ובעוד שאנו מקבלים כמובן את רעיונות הקִדמה היסודיים, לא נקבל את מרכיביהם הפוליטיים.
העקרונות נוסחו בהצהרת בנגקוק ב־1993 והחלה מתפתחת "תודעה פאן־אסייתית". כל הסיפור קרס עם משבר הכלכלות האסייתיות ב־1997, שחשף את השחיתות העצומה ברחבי אסיה ואת חוסר היכולת לתת מענה מדיניות לבעיות המבניות שהתגלו – ואגב כך הציגו את הערכים האסייתיים כריקים יחסית. שני המשפטים האחרונים שכתבתי כאן הם מה שאנו מלומדים בספרי העיון במערב; כאילו הטיעון לערכים אסייתיים סבל פגיעה שממנה לא התאושש. נדמה לי שזה היה שיפוט מוקדם ומוטעה. אין ספק שהשיחה נסוגה משמעותית בשל המשבר הכלכלי, אך שני עשורים לאחר מכן, גם אם הפאן־אסייתיות התפוגגה, התפיסה שהמזרח יכול ומציג מודל אחר של שגשוג ללא חירות ואינדיבידואליזם "מערבי" – חיה וקיימת. למעשה, זו התפיסה השלטת במעגלי השלטון בסין. אגב, מהטיר מוחמד עצמו חזר השנה לכס השלטון במלזיה. הוא בן 92 וספק אם שינה את דעתו.
–
היהלום המנצנץ של התפיסה הזו הוא סינגפור – בפשטות, משום שהיא סיפור הצלחה מזהיר, מרשים ועשיר. היא אמנם זעירה ביחס לענקיות האסייתיות, אבל יש לה תפיסה סדורה, עוצמתית ומוכחת. סין ומדינות אחרות באזור לעולם לא יצליחו לפעול ביעילות סינגפורית; הן מתמודדות עם גודלי אוכלוסייה ואתגרים בקנה מידה שונה לגמרי, והמבנה הגיאוגרפי והדמוגרפי מקשה על שינויים מהירים. אך הן יכולות לנסות וכך הן עושות, בהתמדה. סינגפור היא המודל האולטימטיבי לאליטות השלטוניות באסיה, כי היא ממחישה את הניצחון על החרדה הגדולה ביותר שלהם, הוויתור או הסילוק מהשלטון, אל מול המטרה העליונה שאפשר להתאחד סביבה – שגשוג בכל מחיר. סינגפור איננה "רקע" לוועידה בין טראמפ לקים; היא המטרה, אולי, של קים עצמו – גם אם אין לו מושג ירוק איך להגיע לשם. זו איננה פרשנות פרועה. התקשורת הממשלתית הצפון קוריאנית אמרה בפירוש במהלך ביקור הדיקטטור שיש מטרה של "לימוד" השיטות הסינגפוריות, והעמוד הראשון של העיתון הרשמי הצפון קוריאני הכיל שלל תמונות של הסיור הלילי שערך קים בין אתרי התיירות של סינגפור, הוכחה אפשרית להערצה צפון קוריאנית ליקום הקפיטליסטי הסיני הקטן שנבנה על האי (אך בעיקר, יש להודות, ניסיון להמחיש את הדרך שבה מתקבל קים בכבוד בעולם).
המודל הסינגפורי משכפל את עצמו. אם בשנות ה־90 הוא נחשב ליוצא דופן (איך מייצרים שגשוג ותיעוש ללא דמוקרטיה), הרי שהיום כולם רוצים להיות סינגפוריים – מטורקיה, דרך הונגריה, וכלה כמובן בסין. הדמוקרטיה והחירויות שהיא מאפשרת אינן נתפסות, בהכרח, כנדרשות לשגשוג. מבט חטוף בפריחה הסינית ממחיש זאת. הכישלון של ברה"מ היה כתוב בכוכבים ובמאזנים; היא לא הציעה חיים טובים בהשוואה למערב.
אך סינגפור ומי שרוצות לבוא בעקבותיה בהחלט מציגות סיכוי אחר, נתיב אחר של שגשוג. כאשר הטיעונים החומרניים של חברת השפע נשמטים, עם מה נותרת הדמוקרטיה? עם "אמונה" יוקדת שללא חירות, הכלכלה תישאר גידמת? עם פטאליזם הצופה חורבן למודלים הסינגפוריים? כל שנותר לה הוא רעיונות לא אינסטרומנטליים, ערכיים, על כך שחירות היא מצב אנושי מתחייב – ללא קשר לתוצריו.
זהו טיעון כבד משקל, ובעיקר נכון וצודק. זה לא אומר שהוא ינצח.
