מגילת העצמאות מגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הגדרת הישות שלנו מורכבת וניגודית כל כך. צירוף המילים "מדינה יהודית דמוקרטית" חשוב לנו, אבל כבר בלידתו השית עלינו קונפליקט קיומי. מחד, מדינת ישראל אמורה להיות בית ליהודים, ומאידך לתת מענה לשאר אזרחיה תוך מתן שוויון לכל. את משבר הזהות הזה אנחנו כבר מכירים והוא עומד בבסיס הוויכוח על מעמדם של ערביי מדינת ישראל.
לאחר דורות של רדיפה על רקע דתי, ולאחר שואת יהודי אירופה, ניתנה למעשה הגושפנקה הבינלאומית להכרה בזכות הקיום של עם ישראל בארצו ההיסטורית. אבל מאז הקמת המדינה ב־1948 זנחנו במידה לא מבוטלת את הדיון בשאלה מהו החזון לעתידנו כאן.
לא צריך לחזור למעמד העם היהודי בשנות גלותו כדי להבין שלא ניתן יהיה לייצר מדינה יהודית ודמוקרטית ובתוך כך גם לשלול זכויות, לערוך הפרדה, לשלול ייצוג. זה האתגר האמיתי, שהוא בעיניי גדול מהאתגר הביטחוני – שהרי שם המשימות ברורות.
בוויכוח שניטש בחודשים האחרונים בעניין הפתרון לבעיית הפליטים, הביעו רבים את הדאגה לצביון היהודי של מדינת ישראל. לטענת המתנגדים יוכלו הפליטים, שכיום הם רק עשרות אלפים, לבקש איחוד משפחות וכך הם וצאצאיהם יהפכו להיות עוד מיעוט בתוך העם היהודי ובכך "יכתימו" את הצביון היהודי של מדינת ישראל. הם חוששים לערעור הרוב היהודי שממילא מאותגר על ידי ערביי ישראל. לטענתם, ההתנגשות על רקע דמוגרפי היא עניין של זמן.
מפתיע בעיניי שאותם חרדים לצביונה היהודי של מדינת ישראל הם לא פעם אלה שלא מוטרדים מה יעשה אי הפתרון של הבעיה הפלסטינית למדינת ישראל. במפלגת הבית היהודי מדברים אף על אזרוח מיידי של תושבי שטחי C. כלומר קליטת עשרות אלפי פלסטינים, נוסף על מאות אלפי תושבי מזרח ירושלים והשכונות, נוסף על ערביי מדינת ישראל, אזרחיה החוקיים. יש בהם אף כאלו שלא מסתפקים בגושי ההתיישבות הגדולים ובשטחי C, ומעוניינים לספח את כל יהודה ושומרון על האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת שם – למעלה מ־2.5 מיליון פלסטינים.
נפלא מעיניי כיצד רבים – אם לא רובם – ממי שמוטרדים מצביונה היהודי של מדינת ישראל בהקשר לקליטת מבקשי המקלט, מעוניינים בפתרון מדיני שבעצם במהותו מגדיל את האוכלוסייה הלא יהודית במדינת ישראל. אז האם זה הזמן לנטוש את החלום על מדינה יהודית דמוקרטית? ודאי שלא, גם לא ברטוריקה. אבל האם יש מודל כלשהו שעל פיו ניתן יהיה לשמר זכויות וסמלים רק של היהודים – במדינה שבה תהליך כרסום מתמשך של הרוב היהודי? זה עומד להיות קשה ומאתגר.
לכן, השאיפות לסיפוח אוכלוסיות ערביות בשטחים צריכות להיות מפוכחות וגם מתואמות עם חזון המדינה היהודית־דמוקרטית. תוך חשיבה מעמיקה אם ערכן של פיסות האדמה הללו שווה יותר מהצביון הלאומי ומהאתוס שבשמו קמה המדינה. האם האדמות הללו שוות יותר מהערכים הדמוקרטיים הבסיסיים? אם התשובה היא שלילית, כדאי להתמקד ברעיון המדינה היהודית והדמוקרטית ברוח חזון מקימי המדינה, ופחות ברעיונות סיפוח.
