אסון השיטפון חלף דרך כל התחנות האומללות של הטרגדיה הישראלית. הכוונות הטובות. ההישגיות, השחצנות ואווירת ה"סמוך". הכתובת על הקיר. האירוע הנורא עצמו והבזבוז המזעזע של נערות ונער טובים ונדיבים כל כך. האבל הכבד והסיקור התקשורתי המובן, שהופכים במהרה לטחינת מילים בריתמוס שגרתי. ואחר כך החקירה, התבררות הפרטים, חילופי ההאשמות וזריקת האחריות.
מכינה קדם־צבאית עוסקת באחריות, במנהיגות ובסולידריות. דיברתי עם חניכים במכינות האלה, וראוי אולי להזכיר את המובן מאליו שנשכח: הם בגירים. הם אינם ילדים או תלמידים. הם נשים וגברים צעירים שבוחרים לתת שנה מחייהם לתועלת הציבור באמצעות הכשרה ערכית וחווייתית לפני השירות הצבאי.
אם יש פה רשלנות פלילית תקבע המשטרה. אך ממילא האסון הזה איננו רק אירוע קלאסי של פרטץ' ושחץ. יש בסיפור המעשה הזה הרבה יותר מכך, וכדאי לעמוד על זה ולדבר בזה, כי זה אכן קשור קשר עמוק למנהיגות ולאחריות.
מכל העדויות שהתפרסמו ברור לגמרי שלחלק מהיוצאים לטיול היו הסתייגויות קשות לאור מזג האוויר והשיטפונות. כלי התקשורת ציטטו, והורים של ניצולים פרסמו בעצמם, את ההתכתבויות עם המטיילים. יש בהן אווירה סרקסטית כזו, דיבורים על "לצאת בחיים" וכך הלאה. בדיעבד, הדברים האלה נשמעים נבואיים כמובן. אבל הם ממחישים, אולי, שאלה שאפשר להעלות בזהירות לגבי אופי המעורבות של חניכים במכינות קדם־צבאיות בניהול המכינות עצמן, ומתוקף כך בדגם המנהיגות שצומח מתוכן.
*****************
דגם המנהיגות הישראלי הוא, בסופו של עניין, רחוק מהכריזמטי. זה קשור באופי היהודי ממש, הספקני ומרובה השאלות. בן־גוריון היה הקרוב ביותר מהמנהיגים הישראלים לקונצנזוס כריזמטי נרחב, וגם הוא עסק חלק גדול מהקריירה שלו בקרבות במוסדות ההסתדרות, מאבקים נגד מנגנון המפלגה, עסק הביש וסגירת חשבונות. גם בעולם הצבאי, המנהיגים החשובים של מלחמת העצמאות, אנשים כמו יגאל אלון או יצחק רבין, כבר שימשו בתפקידי מטה חטיבתיים ולמעלה מכך בעת המלחמה. אלה לא תפקידי לחימה בשטח. שמם לא נוצר להם בגלל הסתערות פרשים על האויב, אלא בשל ניהול קר רוח של סיטואציות מורכבות. בשנות ה־60 ואילך החלו הדברים משתנים, ודור חדש של מפקדים נוצר, כמו גם דור של פוליטיקאים.
אך המנהיגות הישראלית, ברגעיה הטובים, רחוקה מאוד מהמודל האבירי. במודל הזה, שיונק את שורשיו מיוון וימי הביניים, המנהיג הוא נקודת ההתייחסות העליונה. תפקידו לשמש מורה דרך מוסרי, לוחם צבאי, מעניק השראה עליון. דרך המנהיג יכולה האומה להגדיר את עצמה מחדש, ולכן יש ללכת אחריו בעיניים עצומות, או פקוחות, אל הדרך שהוא מפלס.
כמה גדול המרחק בין דגם המנהיגות הזה ובין הדמוקרטיה הפולמוסנית האופיינית למציאות הציונית מרגע הווייתה. לציונות היה מנהיג אחד כזה בדיוק, הרצל, וגם הוא התענה וגילה במהרה את גבולות הכריזמה בוויכוח הגדול על אוגנדה. הציונות והמפעל הציוני כולו הם התארגנות של מוסדות, של סולידריות, של מנגנוני מנגנונים; לעיתים אלה משרתים את המנהיגות ולפעמים מחסלים אותה. ישראל, במילים אחרות, איננה היקום ההיררכי של אירופה או ארה"ב או אסיה, שם אדם שואל עצמו – מי אני בכלל שאחלוק על המנהיג. ישראל היא המבנה המודרני שבו אנשים אומרים לעצמם – מי הוא בכלל שיגיד לי מה לעשות. עוד לא פגשתי את הישראלי שאומר לעצמו – מה אני מבין בזה, אני רק אזרח פשוט.
דגם האחריות והמנהיגות הישראלי רווי בפקפוק, בערעור מתמשך על המנהיג, בשתיית דמו בקשית. מלוי אשכול ערב ששת הימים ועד בנימין נתניהו בממשלתו הראשונה. באורח מעניין, זהו דגם דמוקרטי למדי, אפקטיבי יחסית ומתאים מאוד לשיטת המשטר שלנו, שלא רצתה לתת כוח רב מדי בידי ראש הממשלה (עד שהנוכחי הגיע, אבל זה סיפור אחר). בין הפילוסוף המנהיג הלוחם ובין הפקיד ההסתדרותי שצריך ליצור קואליציות, ראשי ממשלה ישראלים דומים יותר לאחרון. צה"ל, מצידו, הבין את הרוח. הוא אינו צבא שבו המפקד אומר משהו ומיד קציניו רוקעים בעקביהם ומצדיעים. אריק שרון צולח את התעלה כי החליט לצלוח וגייס את המשאבים לצורך כך. אפשר לשמוע בשיחות הקשר את מצוקות הקצינים הבכירים ממנו, שמנסים לשלוף את ההיררכיה הצבאית הקלאסית, ללא הועיל.
****************
אינני רוצה להתייחס למכינה הספציפית שבה אירע האסון; אין לי הכלים לדעת או לשפוט מה דגם המנהיגות המונחל שם. אך ממכינות אחרות ברור כי הקהילה שמייסדיהן יוצרים מורכבת מחניכים צעירים המאותגרים על ידי מנגנון היררכי חינוכי אמביציוזי. ברבות מהמכינות המוסד איננו גוף סולידרי או שוויוני, שהחניכים הם בעלי הכוח והאחריות שלו. הוא הפך להיות המשך של בית הספר, עם מנהל נערץ בראשו, שמחנך במרץ את הצעירים תוך פיזור הילה של פילוסוף־לוחם. לא מנהיגות משותפת, לא ויכוחים על דמוקרטיה וסולידריות, אלא כריזמה, ערכיות (טובה באמת), הליכה אל האתגר שהמנהיגים (המדריכים) הציגו. אין טעם שאזכיר שמות, אבל אחת־אחת מהמכינות ברחבי הארץ מאופיינות על ידי דמות כריזמטית שעומדת בראשן.
אם החניכים הצעירים של המכינה חשו שלא צריך לצאת לטיול ההוא, ראוי היה שתיווצר אווירה שבה ההחלטה הזו גם בידיהם. הרי הם אנשים, בדרך אל הצבא, וההעצמה הזו היא הבסיס של בגרות ואחריות. האווירה הזו איננה באחריותם; היא צריכה להיות תכלית בעשייה החינוכית שיוצרים ראשי המכינה. מקום מרווח של מחשבה שבו כל המשתתפים יכולים לחשוב על מה שהם עושים, על חלקם באירוע הזה ועל רצונם החופשי. מכינה לא אמורה להצמיח רק אנשים שיגידו – אחריי, או אחריך. אלא גם כאלה שיגידו – לא, אסור, מסרבים ומתנגדים.
האווירה הזו – לפי הדיווחים – לא נוצרה. למרות תלונות ברורות על מזג האוויר, המדריכים לחצו על הטיול והחניכים יצאו. אילולא היו נחשפים המסרונים והשיחות של החניכים, לא הייתי כותב את הדברים האלה, כי הרי אי אפשר היה לדעת. אך העדויות ברורות למדי.
יש פה מסקנות של בטיחות, כמובן. אבל יש גם לקח ברור. ההיגיון הבריא, הרצון האישי, החשש, כל אלה לא מתבטלים מול הכרעת המנהיגות, מרשימה ואידיאליסטית ככל שתהיה. אי אפשר לחתום טקסט כזה בלי לומר שהצעירות והצעיר הזה הותירו מאחוריהם עוצמה אמיתית של כוונות טובות; הוכחה למשפחות הנהדרות שמהן באו. אי אפשר אלא לקוות שהזיכרון של מסירותם ייתן מעט נחמה לאהוביהם.
.
.
צילום: אליהו הרשקוביץ, הארץ
