"אני לא מאמינה בדינוזאורים", נוזפת מורה בכיתה ד' באחד התלמידים שמעלה את הנושא. "לא ראיתי הוכחות לזה, ועד שלא יהיו הוכחות – זה לא קיים". דו־שיח כזה יכול להישמע כמעט הגיוני במדינת ישראל 2022, אלמלא מדובר היה בבית ספר יסודי ממלכתי – כלומר חילוני – במודיעין־מכבים־רעות; יותר מכך, אלמלא מדובר היה בשיעור מדעים.
סיטואציה כזו, שבמסגרתה מנסה מורה למדעים להסביר לתלמידים שהעולם לא נוצר במפץ הגדול, היא תוצר של התנגשות תרבותית בלתי נמנעת, שרק הולכת והופכת נפוצה יותר ויותר – ריבוי מורות דתיות/חרדיות במערכת החינוך הממלכתית. אלה מוצאות עצמן, שלא מבחירתן בהכרח, בקונפליקט בין אמונותיהן לתפיסת העולם של הבתים שמהם מגיעים התלמידים.
בשבועות האחרונים ביקשנו להביא את קולן האותנטי של המורות החרדיות, ועשינו זאת באמצעות שילוב של הפצת שאלון פתוח בקרב המורות, לצד ראיונות עומק איתן. הממצאים עלולים לעורר אי־נחת מסוימת, אך אין כאן כל כוונה לבקר את המורות עצמן על תפיסותיהן, אלא את מערכת החינוך הישראלית על כשליה.
"מה רבו מעשיך"
הבעיה מתחילה במספרם ההולך ומידלדל של מורים במערכת החינוך הממלכתית מצד אחד, תוצאה של שחיקה ניכרת וירידת קרנו של תחום החינוך בישראל; ומצד שני, הצפת השוק במורות חרדיות, במספרים גבוהים לאין שיעור מהנדרש במוסדות החרדיים.
על פי נתוני משרד החינוך, בכל שנה 6,500 נשים חרדיות מקבלות תעודת הוראה. אולם מערכת החינוך החרדית אינה זקוקה ליותר מ־1,500 מורות ואין מחסור במורות חרדיות בשום מקצוע (לעומת מחסור במורים). נוסף על כך, בזמן שבמכללות הכלליות לחינוך חלה ירידה במספר הנרשמים בשנתיים האחרונות, שיעור החרדיות הלומדות הוראה ממשיך לעלות.
בדוח מבקר המדינה משנת 2019, נמתחה ביקורת על המדינה בשל התעדוף הבעייתי. המבקר טען כי המדינה משקיעה משאבים רבים כדי לעודד נשים ללמוד מקצוע שבו ההיצע עולה באחוזים ניכרים על הביקוש. טענה נוספת היא כי המל"ג כלל לא בודק את איכות תוכניות הלימוד של אותן מורות, וכי בתוכניות הללו נתגלו ליקויים רבי משמעות.
בשורה התחתונה, בשל היעדר המשרות הפנויות בחינוך החרדי והמחסור בעובדי הוראה בחינוך הממלכתי – מורות חרדיות מוצאות עצמן מלמדות ילדים חילונים. כאן מתחיל קונפליקט, שעוצמתו צפויה רק להתגבר בשנים הקרובות.
פנינו לשוחח איתן, להבין מהן כיצד הן חוות את המפגשים הללו. בתחילה, שאלנו אילו ערכים חשוב להן להנחיל לתלמידיהן, כדי לבדוק אם יש התאמה בין ערכים אלו לסולם הערכים של התלמידים והוריהם. התשובות היו מגוונות, ובהן: "יושר וכבוד הדדי, שיהיו בני אדם – לפני הכל. דרך ארץ קדמה לתורה…"; "דיבור נקי, מה רבו מעשיך השם"; "השתייכות לעם היהודי, המוביל את האנושות למיצוי האנושיות"; "אהבת ישראל"; "ערך המשפחה"; "כבוד הדדי, קבלת סמכות מדמות חינוכית"; "גמילות חסדים"; "אחדות, אהבת הבריות".
כאשר ביקשנו מהן לפרט על רגעים מרגשים בעבודה, מרביתן סיפרו על מצבים שבהם התלמידים ה"חילונים" גילו איזה ניצוץ יהודי או דתי. כך, למשל, "כשתלמיד.ה מתפעלים מחוכמת הגוף האנושי ויכולים לקשר את זה ל'אלוהים גאון'", אמרה אחת המורות. "בטיול י"א נאלצנו לשנות את המסלול בצפון, והתלמידים בחרו לסייר בקבר רשב"י", אמרה אחרת. "כל שאלה על הגות יהודית, על חגים ואמונה מרגשת אותי מאוד", סיפרה מורה שלישית. תשובות נוספות היו: "תלמידים חילונים שרוצים לגשת לחידון התנ"ך"; "תלמיד שחובש כיפה כשאני מלמדת תנ"ך" ועוד.
כעת, ביקשנו מהמורות לשתף במקרים של התנגשויות מול תלמידים והוריהם. "יש הורים שמתבטאים במושגים רעים כמו 'הדתה', בלי להבין שאין שום קשר בין אמונה לאופן העברת החומר", אמרה אחת המורות. "קשה לי שמקצוע כמו תושב"ע מכונה 'תרבות ישראל' או 'משפט עברי'. יש השפעה אנטי־דתית על מערכת החינוך".
מורה נוספת, המלמדת אזרחות, הודתה כי היא משתפת את התלמידים בתפיסותיה, "אך מקפידה להסביר שהדעה מייצגת את הערכים הדתיים שלי, ושהם זכאים לדעה משלהם", היא אומרת. "למשל, סוגיות של תחבורה ציבורית בשבת, לימוד תורה מול שירות בצבא של חרדים, נישואים ברבנות, הכרה בלהט"ב".
לא אלמד כפירה
כיוון שלא ידעו את מטרתו של השאלון, השיבו המורות בכנות רבה, וכך גם בראיונות השלמה שבוצעו. כמעט שליש מהמורות סיפרו שהן מתייעצות עם רבנים בסוגיות שונות הקשורות להוראה בבתי הספר הלא־דתיים, וגם מציגות לתלמידים את תפיסת עולמן, אם כי תוך ניסיון ללכת בין הטיפות.
"כאישה דתייה, אני לא יכולה ללמד את התלמידים שלי שיש דברים שמבחינתי הם כפירה", אומרת שרה. "הנחתי שמי שהביא אותי ללמד בבית הספר, יודע שדברים כמו להט"ב זה לא משהו שאני יכולה לקבל או להכיל, כי זה נוגד את האמונה שלי. ברור שלא אצא נגד באופן בוטה, כי אולי יש לי מישהו כזה בכיתה – למרות שהם קטנים; אבל אני בהחלט אגיד להם מה נראה לי כדבר הטבעי, ואולי גם
ארמוז שאפשר לנסות לטפל בתופעות כמו 'נשיות יתר' אצל גברים".
חנה, מורה אחרת, שיתפה כי מעת לעת היא "מגייסת את התלמידים למצוות". "אני לא מטיפה להם בשום פנים", היא אומרת, "אבל מכירה להם את ערך שמירת השבת, מספרת להם סיפורים מהמסורת היהודית, נותנת להם טעימה מהיופי הזה, שיש ביהדות".
מרבית המורות שהשיבו לשאלון או התראיינו, סיפרו כי הגיעו למערכת החינוך הממלכתית מחוסר ברירה, אך במידה רבה הן רואות בעבודתן שם שליחות, "לקרב את הילדים ליהדות", כפי שהגדירה זאת אחת מהן.
לבסוף, שאלנו את המורות, מה הן היו משנות בחינוך הממלכתי; כדי להבין את עמדותיהן כלפי המערכת. כולן, בלי יוצאת מן הכלל, השיבו כי לתחושתן החינוך הממלכתי "לא מספיק יהודי". "הייתי מכניסה תכנים של יהדות במסגרת לימודי חובה", ענתה אחת המורות, "והתייחסות לתאריכים חשובים כמו יום פטירת רחל אמנו או צומות, שהם ימים לאומיים בדיוק כמו יום הזיכרון ליצחק רבין או חודש הגאווה (שאיננו יום לאומי – מ"מ)".
"אני הייתי מדגישה ערכים המצויים בארון הספרים היהודי", המשיכה אחרת. "מנכיחה יהדות בקירות בית הספר ודרך אירועים – בעיקר לפי לוח השנה העברי. מתבטאת בחיוב על התרבות היהודית… מארגנת אירועים פומביים המחזקים את ערכי היהדות שציינתי, מכניסה הצגות, סיורים בעקבות גיבורי התנ"ך".
שרה סבורה שהחינוך הממלכתי התרחק מדי מהמסורת היהודית. "אני הייתי מלמדת הרבה יותר על המסורות היפות שלנו", היא אומרת. "נותנת קצת יידישקייט. מה רע? זו מדינה יהודית, וגם אם הילדים האלה לא דתיים – מה שאנחנו מקווים שיום אחד ישתנה – הם צריכים לספוג יהדות, להרגיש חלק. אפשר ממש לראות שהחינוך החילוני פשוט פחות טוב".
גאוועלד, התבוללות
גם אני, באופן אישי, עברתי את המסלול הזה. נשים חרדיות לא מחונכות להתקדם בקריירה, עיקר מטרתן הוא להביא פרנסה הביתה, והוראה היא בהחלט המשרה המתאימה ביותר לאם שמגדלת ילדים. בעוד במגזר החילוני הוראה נמצאת בתחתית רשימת המקצועות הנחשקים, דווקא במגזר החרדי/דתי זהו תפקיד יוקרתי, שאפילו משדרג את המעמד בשוק השידוכים.
במשך שש שנים לימדתי ב"נתיבות משה" – רשת בתי ספר "תורניים", שהוקמה במטרה להפיץ יהדות בקרב תלמידים מבתים לא דתיים בהכרח, אבל גם כדי לארגן משרות הוראה רבות לנשות המגזר. אנחנו, צוות המורות החרדיות, הסתובבנו שם תדיר בתחושת עליונות על ילדי בית הספר והוריהם. מפעם לפעם נערכו עבורנו מפגשים לחיזוק תחושת השליחות.
אני זוכרת מפגש צוות באחד הערבים שלפני חנוכה אצל המורה שושי. המנהלת ערכה סבב בין המורות, וביקשה מכל אחת לציין מה המשמעות שלה בעבודה. אני הכרזתי ש"לא משנה לי מה הציונים שלהם במתמטיקה, אבל לראות שנטלי מכיתה ב' יודעת לומר 'שמע ישראל' מרגש אותי, בבחינת עשיתי את שלי". בהמשך, המורות הזמינו תלמידות להתארח בביתן בשבת, כדי שיראו שבת מאירה ואמיתית מהי.
בדרך מפוקפקת, באמצעות פעיל "לב לאחים", היינו מקבלות רשימות של ילדים מסיימי גן חובה, מתוך מאגרי הרישום של העירייה. השמות חולקו בינינו ונשלחנו לביקורי בית, במטרה לשכנע את ההורים לרשום את הילדים אצלנו, בבית הספר התורני.
בהמשך עברתי ללמד בבית ספר ממלכתי, לשם כבר הגעתי עם ותק רב בהוראה במסגרות חרדיות. זה לא הפריע למנהלת שראיינה אותי לתת לי מיד משרת מחנכת, נוסף על השעות המקצועיות. כמובן, ברור היה שאני זו שאלמד את כל השכבה "מורשת ותרבות יהודית".
הטעויות שלי היו בלתי נמנעות. כבר בשיעורים הראשונים הכל צץ. לימדתי בערב יום כיפור על הצום הקדוש. כתבתי על הלוח את ששת האיסורים שחלים ביום הזה: לא לאכול, לא לשתות, לא להתקלח – והוספתי: "אפילו לא לרחוץ ידיים עד פרקי האצבעות, לא לנעול נעלי עור".
דממה שררה בכיתה. מה? אתם נועלים נעלי עור בכיפור? מתבשמים? הייתי המומה. למחרת כבר נקראתי לחדר המנהלת לשיחה. היא סיפרה שהורים התלוננו, ביקשה שאשים לב ואתאים את עצמי, והציעה לי להירשם להשתלמות בנושא "תרבות יהודית" בפסג"ה (מכון השתלמויות למורים במערכת החינוך הממלכתית). נרשמתי. שלא במפתיע, רוב חברות הקבוצה היו דתיות.
כשהבת שלי למדה בכיתה ז', בחינוך הממלכתי, היא חזרה הביתה עם סיפור יפה על כמה ספר התורה קדוש וחשוב לנו, נדרכתי. התברר שבכיתה סיפרו לתלמידים על הברון רוטשילד וספר התורה – סיפור עם מוסר השכל על חשיבות התאריכים העבריים, לעומת לוח השנה הקלנדרי, ועוד מסרים שקצת פחות מתאימים לקהל ליברלי. פנינים נוספות: למשל, מסר נגד התבוללות ועירוב גֶנים זרים היהדות; טענה שהכותל לא שוחרר על ידי צה"ל, אלא באמצעות התפילות ועוד.
אני הייתי ההורה החילוני שמוטרד מניסיונות להשפיע על בתי ולהפוך אותה לדתייה, בניגוד לערכים שלאורם אני מחנכת אותה. כמוני, ישנם עוד הורים רבים – גם מהסוג שלא צועק "הדתה", אלא מוטרד מההתנגשות הזו ומהמסרים הכפולים שמקבלים הילדים.
"יש כאן בעיה", אומר דוד ממודיעין, מהסיפור בראשית הכתבה. "אני מחנך את הילדים שלי לערכים ליברליים, להאמין למדע, לחקור, ופתאום באה מורה – למדעים! – ומלמדת אותם לא להאמין למדע. מבחינתי, זו בעיה קשה שמצריכה פתרון. אין לי בעיה עם מורות חרדיות, וגם לא עם מורות מוסלמיות־דתיות, אבל כשאדם חיצוני מגיע למערכת – הוא זה שצריך להתאים את עצמו, ולא להפך".
ובכל זאת, בשורה חיובית אחת שנוכל להפיק מהמחקר ומהראיונות, קשורה לחשיבות החיכוך בין המגזרים השונים ותיעולו לטובת עתיד החברה הישראלית. כך, כאשר שאלנו את המורות החרדיות האם גישתן כלפי העולם החילוני השתנתה בעקבות עבודתן הצמודה עם קהל זה, ענו כולן כאחת שדעתן השתנתה לטובה.
"לא הכרתי ממש חילונים עד שהתחלתי ללמד בבית הספר", סיפרה חנה. "והיום, כשאני מכירה אותם, אני יודעת שהם בסך הכל לא מאוד שונים מאיתנו, פשוט קיבלו חינוך אחר. אני מעריכה יותר את ההורים שלהם ופחות בזה להם או מרגישה טובה יותר, למרות חילוקי הדעות ולמרות שלפעמים אני מזועזעת מדברים שהילדים אומרים".
*
התחקיר הוצא בשיתוף מגזין "התקופה" של עמותת "יוצאים לשינוי"
