יותר מ־50 שנה נדרשו להוליווד להגיע למסקנה שהגיע הזמן לשים את מושכות גיבורי העל בידיים שחורות ושהמושג 'פנתר שחור' כבר לא מאיים על אמריקה הלבנה. ובעיקר, האנליסטים ההוליוודיים ניבאו שזה ישתלם וצדקו.

נחמד. בסך הכל זה נחמד. האולם נחמד. המסך הגדול נחמד. מערכת הסאונד נחמדה. גם הפופקורן נחמד; ואם תערבבו אותו עם סוכריות אם&אם'ז הוא יהיה עוד יותר נחמד. גם הסרטים נחמדים. 'צורת המים', 'קרא לי בשמך', 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי' ו'אני, טוניה' היו אפילו יותר מנחמדים. הקולנוע, למרות ההתבייתות הממגנטת בחסות נטפליקס, הוא עדיין בילוי נחמד. אלא שמחוץ למעטפת הצרכנית ומעל לתקרה האמנותית, המקום שנמצאים בו האינטרסים, אין שום דבר נחמד. לאורך ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע נולדו החלטות עסקיות שערורייתיות שהדיפו ריח פופוליזם, עמדו מול הלך הרוח של המציאות וקיבעו את מוחם של הצופים במסורות שמרניות שמתגלות במערומיהן דווקא כאשר הן לכאורה מוסטות אל השוליים, דווקא כשנדמה כי מדובר בעידן השיפוצים והתיקונים.

אף פעם לא היה קל להיות אדם שחור באמריקה. כשזה לא התבטא בגזענות בחסות הממשלה או באלימות שספגו ברחובות, נאלצו השחורים לצפות אך ורק בגיבורים קולנועיים לבנים: בלשים שפיצחו תעלומות, שריפים שהשליטו סדר, שוטרים שזכו בבחורות, שרירנים שהצילו מטוסים, עורכי דין ורופאים ופוליטיקאים שהצליחו לקיים קריירות מפוארות לצד חיי הוללות עשירים. אחר כך, כשהגיעו הכבלים, הגיבורים הפכו אנטי־גיבורים – והם היו פגומים, אבל לבנים. וכל אותו זמן השקיפו מבעד לעננים שתי קבוצות מגובשות של דמויות מצוירות שהתעופפו מתוך חוברות קומיקס ישנות – וכרגיל, כולם היו לבנים.

הפנתרים השחורים אף פעם לא היו נחמדים, לא רק בגרסת גולדה. חודשים אחדים בלבד אחרי הופעתו הראשונה של הפנתר השחור באחת מחוברות 'ארבעת המופלאים' של סטן לי וג'ק קירבי, נוסדה תנועת הפנתרים השחורים. הימים היו ימי מלקולם אקס, מרטין לותר קינג והניסיון החתרני שלהם, כל אחד ושיטותיו, להשוות את מעמד האדם השחור בארה"ב לזה של אדם הלבן. יותר מ־50 שנה נדרשו להוליווד להגיע למסקנה שהגיע הזמן לשים את מושכות גיבורי העל בידיים שחורות, שהמושג 'פנתר שחור' כבר לא מאיים על אמריקה הלבנה, שההימור לא כל כך פרוע משום שהאמריקאים מכירים את ביל קוסבי מהטלוויזיה ואת ברק אובמה מהבית הלבן. ובעיקר, האנליסטים ההוליוודיים ניבאו שזה ישתלם וצדקו: הפרמיירה של 'פנתר שחור' הייתה המוצלחת ביותר אי פעם בפברואר, ההכנסות עומדות על קרוב ל־800 מיליון דולר (נכון לתחילת מרץ) והסרט נחשב בעיני המבקרים לא רק כטוב אלא גם כחשוב, פורץ דרך.

אבל הנתון המשמעותי ביותר הוא זה שנוגע בגיוון. הוליווד מבינה שהיא לא סופרמן, שהיא לא תצליח לעצור את סיבוב הכדור, שהיא לא תנצח את נטפליקס ואת הקדמה הטכנולוגית והתפיסתית. בשביל לתת פייט, הם יודעים, הקולנוע חייב להרחיב קהלים. 'הפנתר השחור' עשה את העבודה: 37% מהצופים בסרט עד כה הם אפרו־אמריקאים, פי 2.5 מהממוצע שעומד על 15%. וזה לא נגמר בצופים השחורים: 45% מהצופים היו נשים, הרבה יותר מממוצע הצופות בסרטי גיבורי־על שעומד על 38%. אמנם 'הפנתר השחור' מהווה גאווה לתרבות האפרו־אמריקאית, אבל לא פחות מכך הוא הישג מסחרי בהיבט הדמוגרפי למארוול.

–

זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. למעשה, הסיפור סביב 'וונדר וומן' דומה להחריד. גם כאן מדובר בהדרה ארוכת שנים, הפעם כלפי גיבורות־על. יותר מדי פלופים – כמו 'אשת החתול' ו'אלקטרה' – גרמו לגניזת הרעיון להעמיד דמות נשית במרכז סרטי הז'אנר. ההישג הגדול של האחים וורנר הוא לא רק 820 מיליון הדולר בקופות, אלא העובדה שצפו בסרט בשבוע הפתיחה יותר נשים (52%) מגברים – נתון חסר תקדים לסרט גיבורי־על.

לכאורה, עם שני הסרטים האלה, 'הפנתר השחור' ו'וונדר וומן', יש ריח של שינוי באוויר. אמנם מאז ומעולם עמדה בלב סרטי גיבורי העל הסוגיה החברתית של קבלת האחר, אבל היה זה מבט דרך פריזמה מרוחקת ולא מאחדת או מכילה. סרטי הז'אנר נמנעו בדרך כלל מטיפול בבעיות האמיתיות של החברה האמריקאית ומחצייה דרך שדה המוקשים. בזה אחר זה חדרו לאותם הסרטים מוטנטים, יצורים שנולדו בכוכבים רחוקים או בני אדם משונים שזכו בכוח־על בעקבות תאונת מעבדה מסתורית וקסומה. אבל גם אז, כשהם היו עניים, לא מקובלים או בינוניים, הם עדיין נהנו מפריבילגיית המוצא וצבע העור הבהיר. הם אף פעם לא היו שחורים ואף פעם לא היו נשים. עד שהגיעו הפנתר השחור ואשת החיל.

מכיוון שהוליווד לעולם לא תתנדב להשתנות לרחשי משק כנפי ההיסטוריה אלא לצלילי המרשרשים שבכיסה, ברור מעל לכל ספק כי השילוב בין שבירת קופות לבין קהל מגוון יגרום לכך ששני הסרטים האלו יזכו להמשך על המסך. אבל התכנסנו כאן לא בשביל לדבר על כסף אלא בשם האמנות, ולכן אפשר להכריז בעצב כי אין להוליווד שום בשורה. מה שהיה הוא שיהיה: מי שישבור קופות, יאריך חיים; מי שהקופות ישברו אותו, ייקבר מחוץ לגדר.

–

בשנים האחרונות יצרה הוליווד אשליה שגרמה לנו להאמין כי אנחנו עומדים לפתחו של עולם חדש. הקיפוח המתמיד של השחורים – בין היתר בטקסי האוסקר – הבליט לפתע יצירות קולנועיות של שחורים בכיכובם של שחורים ולמען שחורים. סרטים עלילתיים כמו 'אור ירח', 'נשות המספרים' ו'לאבינג', ופיסות תיעודיות כמו 'ה־13' ו'או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה', שנולדו במעין תגובת נגד לתופעת טראמפ, החלו פתאום למלא את החלל. אבל מהר מאוד, כעבור שנה בלבד, התברר כי למעט אמירה נוקבת וחתרנית שהביא איתו מותחן האימה המשובח 'תברח' – לא נותר זכר לאותו גל והוא התגלה כעלה תאנה במקרה הטוב וגימיק במקרה הרע.

אם צריך לנחש, המשימה הבאה של הוליווד תהיה ללהק שחקן אסייתי לתפקיד גיבור העל החדש – מהלך שאמור לייצר הכנסות במזרח הרחוק, מקום מרבצו של הדרקון הגדול. באופן אירוני, הדבר היחיד שיכול להציל את הוליווד מפני האיום של הקולנוע הסיני – הוא הקולנוע הציני, אותו ניסיון נואש לייצר קהלים חדשים בעזרת חנופה לאותם דחויים ומקופחים לאורך עשרות שנות קומיקס וקולנוע.

–

• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל
• משחק המלכות // הדמויות הנשיות הגדולות של 2020 בטלוויזיה // מאת פיני אסקל

רוצים לקבל כתבות נבחרות, עדכונים על כנסים, אירועים ותוכן של 'ליברל'
ישירות למייל? הירשמו לרשימת הדיוור שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ליברל

כתובת המייל נקלטה בהצלחה