שנים חלפו מאז שהוקמה מדינת ישראל ועד אשר מונתה לראשונה אישה ערבייה כחברת הכנסת ה־15 – חוסניה ג'בארה ממרצ. עוד עשור חלף, ובכנסת ה־18 ייצגה לראשונה אישה את המפלגות הערביות – חנין זועבי מבל"ד, אל מול עשרה גברים במפלגות הערביות (אחד מהם יהודי, דב חנין).
בשנים שעברו מאז – ואין ספור מערכות הבחירות שנערכו – כבר ראינו מעט יותר נשים, אך אם באופן יחסי הייצוג של נשים בכנסת הוא נמוך ביחס למשקלן באוכלוסייה, הרי שכאשר מדובר בנשים מהחברה הפלסטינית־ישראלית – הייצוג נמוך עוד יותר. בבחירות הבאות, למשל, במקרה הטוב יהיו שתי חברות כנסת מהסיעות הערביות – 1.6% מכלל חברי הכנסת, בערך עשירית מחלקן באוכלוסייה.
נשים, אבל כמוני
הייצוג החסר מלווה את המיעוטים בישראל מראשית ימיה. בתחילה הורכבה הזירה הפוליטית בעיקר מגברים יהודים אשכנזים־חילונים. במרוצת השנים חלה שחיקה בדומיננטיות של קבוצה זו, שביטויה המובהק הוא שיפור בייצוג הפרלמנטרי של יהודים־מזרחים, של דתיים, של חרדים ושל ערבים. בשל התפיסה השמרנית של שני האחרונים, נפגע באופן משמעותי מלכתחילה ייצוגן של נשים בכנסת. המפלגות החרדיות אינן מאפשרות לנשים להיות חלק מהן, ובמפלגות הערביות – הייצוג חסר מאוד.
לאורך השנים, מספר הנשים הגבוה ביותר היה בכנסות ה־23 וה־24 – לאחר מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה: 38 נשים שהן 31.6% מכלל חברי הכנסת, כאשר מתוכן חמש נשים ערביות (אחת ביש עתיד) – הייצוג הגבוה ביותר אי פעם. בכנסת הבאה, זו שמסיימת כעת את דרכה, כבר הצטמצם מספרן לארבע – אחת במרצ, אחת במפלגת העבודה ושתיים במפלגות הערביות.
"השנה האחרונה הוכיחה שלא כל אישה ערבית מייצגת את המדיניות הפלסטיניות שאנחנו אמורים לייצג", טוענת ח"כ עאידה תומא־סלימאן מהרשימה המשותפת. "אנחנו רוצים לראות נשים ערביות מעורבות בעבודה הפוליטית, וחלק בקבלת ההחלטות וההשפעה על השיח הפוליטי, אך הנושא אינו רק ייצוג נשים בגלל שהן נשים, אלא בגלל שהן נשים הנושאות אג'נדה לאומית והומניטרית שווה".
לתפיסתה של תומא־סלימאן, אם כן, ייצוג נשי־פלסטיני אינו העניין, או אינו העניין המשמעותי. "לצערי, יש היום פלסטיניות שמשתייכות למפלגות ציוניות או מסכימות עם עמדותיהן של מפלגות אלו", היא מסבירה. "הן משתייכות לאידיאולוגיה ימנית שפוגעת בבירור בנשים ומחזירה את הגלגל לאחור".
אף שהיא אישה יחידה במפלגתה, ח"כ תומא־סלמיאן מציבה שני תנאים כדי שתהיינה עוד נשים כמוה, במעין מעגל סגור: הראשון הוא קיום אוריינטציה פמיניסטית אמיתית השואפת לייצג נשים בכל המעמדות והקטגוריות; והשני הוא השתייכות לקו הלאומי, "כאשר מבחינתי, איני יודעת מה חשיבות נוכחותה של אישה פלסטינית המייצגת קו של אוריינטציה ציונית". במילים אחרות, חשוב שתהיינה נשים פלסטיניות – אבל רק אם הן שותפות לעמדותיה.
"נוכחותן של נשים פמיניסטיות בכנסת, השולטות בסדר היום המפלגתי הצר, יכולה להקל על חקיקת חוקים", היא מסבירה, "אבל זה לא אומר שאין גברים שתומכים בנושאים פמיניסטיים ויכולים להצביע עבורם, בזמן שבו נשים מצביעות נגד אותם נושאים על סמך זהותו של מי שמביא את ההצעה. לכן הנושא אינו מגדרי, אלא סוגיה של השתייכות אינטלקטואלית".
דרך ארוכה עברה תומא־סלימאן כדי להיות חברת כנסת, ומתקפות רבות היא ספגה, אך למרות זאת, היא מקבלת את דרך החתחתים הזו כגזירת גורל שאינה ניתנת לשינוי. "אני מייעצת לכל מי שיש לה רצון לעסוק בעשייה פוליטית, לקחת יוזמה, להצטרף למאבקים המוניים, להצטרף למפלגה – כי אי אפשר להתקדם ולייצג מפלגה כשאתה לא במפלגה", היא אומרת. "עדיף שנשים יהיו נוכחות במפלגות, פועלות בהן ונכנסות לכנסת דרכם, כמובן במפלגות הלאומיות ולא הציוניות".
חה״כ עאידה תומא סלימאן. צילום: אוליביה פיטוסיו, ארכיון ״הארץ״
מצביעות פחות
רואן בשאראת (39) היא פעילה פוליטית מיפו, ששוקלת לראשונה לא להצביע בבחירות הקרובות, בשל חוסר הזדהות עם הקו הפוליטי של המפלגות הערביות והיעדרה של תוכנית עבודה ברורה הנוגעת לנושאים החשובים בעיניה.
"אני רואה שתפקידם של חברי הכנסת הערבים כיום הוא תפקיד מאבקי ולא השגת זכויות", היא אומרת. "בעיניי, תפקידם של מיעוטים הוא לעסוק במאבק פוליטי ולעורר מודעות בתוך הכנסת. לצערי, במפלגות הערביות הנשים נמצאות בעמדת חולשה וזה נכון לא רק לכנסת. גם במועצות המקומיות בקושי ישנן נשים. השינוי צריך להתחיל בייצוג נשים במועצות וברשויות המקומיות, נוסף לכנסת, כי שם אפשר להשפיע על החברה".
לתפיסתה של בשאראת, חלק מהבעיה נובע גם בשל בחירת הדגלים של המפלגות החברתיות וסדרי העדיפויות השונים, ובכך היא מביעה גם ביקורת מסוימת על הדברים שאמרה כאן ח"כ תומא־סלימאן. "השיח שלנו מתמקד לרוב בכיבוש ואז בענייני נשים", היא מסבירה. "אי אפשר להפריד בין הבעיות שיש בתוך החברה".
היעדרן של נשים מהפוליטיקה הערבית מוביל בהכרח גם להשתתפות נמוכה יותר של נשים בהצבעה. כך, במחקר על ההשתתפות הפוליטית של האזרחים הערבים, שנערך על ידי יוזמת אברהם, ניכרים ההבדלים המגדריים בדפוסי הצבעה: שיעור גבוה יותר של גברים הצהירו כי בכוונתם להצביע, ואילו בקרב הנשים קיים שיעור גבוה יותר של אלו שטרם החליטו או שאינן מתכוונות להצביע.
אחת מהן היא אמל גאווי (26), עיתונאית עצמאית ובעלת ותואר שני בלימודי מגדר ונשים מאוניברסיטת תל אביב, שהחליטה להימנע מהצבעה בבחירות בפעם הרביעית ברציפות, בשל היעדר הזדהות עם חברי הכנסת כיום.
"אני מאוכזבת מחברי הכנסת שנמצאים היום בכנסת", היא אומרת. "זה לא עניין של רק היעדר ייצוג, אלא גם מכיוון שחלק מחברי וחברות הכנסת הערביות שנמצאים היום בכנסת תורמים לשיח השנאה במדינה, ספציפית נגד אוכלוסיות מיעוט בתוך החברה הערבית – למשל, הלהט"בים. ראינו את העלייה של עבאס, שהייתה בין השאר בגלל העמדה שלו נגד החברה הגאה, ואת השימוש בשיח הדתי לטובתו האישית".
אמל מייצגת קול נפוץ יחסית, בעיקר בקרב צעירים ערבים ליברליים, שאינם מוצאים את עצמם בשיח השמרני מאוד שמציגות המפלגות הערביות, כולל אלה המתיימרות להיות חילוניות יותר, ובשיח של חברי הכנסת בכלל. "אני מרגישה שחברי הכנסת מפיצים לעיתים שנאה ששמה קבוצות מסוימות במקום מסוכן, ואני לא רוצה להיות חלק מפגיעה באנשים אחרים", היא מסבירה. "המגרש הפוליטי, הכנסת, הוא מגרש אלים, שוביניסטי ומעודד שנאה. אני לא מוכנה לשחק ולהיות חלק במגרש הזה, שלא מייצג אותי".
בהקשרים הרחבים יותר, אמל מציגה תפיסה דומה לזו שהציגה ח"כ תומא־סלמיאן, המבקשת לשפוט את הנבחרים על פי עמדותיהם ולא על פי המגדר, אך העמדות שהיא מצפה לשמוע ולראות מהם שונות בתכלית. "השיח לא צריך להיות סביב ייצוג עוד נשים, אלה סביב שילוב צעירים עם אג'נדה אנושית, הומנית, שמקבלים את האחר שחושב באופן שונה ובעל דעות שונות", היא אומרת. "חברי הכנסת שנמצאים היום אינם מכבדים דעות אחרות. הם יושבים מקדימה ומנותקים מהמציאות בחברה הערבית, והמחיר של זה הוא האלימות, הפשע והרצח בחברה הערבית".
