משה יעלון הוא בדיוק החומר המועדף על חובבי ספקולציות פוליטיות. ביטחוניסט מובהק, ליכודניק, ליברל, ובעיקר: לא ביבי. בכל תרחיש דמיוני להחלפת נתניהו שמור לו תפקיד מפתח, לפחות עד הליכודניק המאוכזב הבא.
כמה שווים התרחישים האלה, בוגי יכול לברר אצל קודמיו ברשימה המפוארת של "האלטרנטיבה החדשה" לנתניהו מתוך הליכוד. כמעט כולם אגב בוגרי העשירייה הפותחת של הליכוד בבחירות 2009. איתם נתניהו עשה את הקאמבק, אבל תמיד הקפיד, שבע שנים רצופות, לא לתת לאף אחד מהם לגדול מדי. כחלון, שממילא לא תכנן להיות ראש ממשלה קיבל את משרד האוצר שכבר הובטח לו מלכתחילה, רק הפעם מחוזק עם שיניים פוליטיות. סער ממשיך להתחמם על הקווים, אולי לנצח (ר' מסגרת). ועכשיו יש את יעלון, שמבטיח "להתמודד על הנהגת המדינה", אבל בינתיים לא ברור גם לו, אם זה יהיה בליכוד, במפלגה שיקים בעצמו, או כמספר 2 ברשימת מרכז עתירת כוכבים.
את השעות הרבות שהוא מבלה כעת במכוני מחקר בארץ ובחו"ל יכול יעלון להקדיש לבחינת הסוגיה המטרידה, כיצד ירייה בודדת מנשקו האישי של סמל אלאור אזריה בחברון לא רק פגעה במחבל ששכב על הקרקע, אלא גם הדיחה אותו מכיסא שר הביטחון בכזאת קלות. על הדרך נחשפה העובדה המצערת: לבוגי אין בסיס פוליטי אמיתי בליכוד. ספק אם יש לו בסיס אמיתי בימין. כמעט איש מחבריו למפלגה לא צייץ כשהודח בבושת פנים מהמשרד הבכיר ביותר לטובת ליברמן. גם בשטח הליכודי המהלך עבר חלק.
בשמאל, גנרלים הם הסחורה החמה ביותר. אשכנזי וגנץ מחוזרים ומועמדים להוביל מפלגות יחד או לחוד, ברק מבצע מופע אופוזיציוני מרהיב, ואפילו חלוץ ומופז שוב צפים כשמות אפשריים ברשימת החלומות שתדיח את נתניהו. בימין הסיפור אחר. יעלון רואה בעיניים כלות איך נתניהו משמר יפה את התדמית הביטחוניסטית שלו, וקשה לחשוב מה מלבד חקירה פלילית או אירוע רפואי חלילה יזיז אותו מכיסאו ומשלטונו הבלתי מעורער במחנה.
"העמותה למנהיגות אחרת" הוא השם שבחר יעלון לעמותה החדשה שלו. הדבר היחיד שברור בעניין הוא למי הוא מתכוון במילה "אחרת". שאר השאלות הפוליטיות, עם מי ירוץ, מתי, באיזו מסגרת, יישארו פתוחות, לפחות עד שייקבע תאריך לבחירות הבאות.
–
