כמו גלי החום הצפויים של יולי, שבו ענייני יחסים הולמים בין גברים לנשים להטריד אותנו במעגלים שונים. רבניים, צבאיים ואחרים. ואותו המלל שב וצף, על ה"זמנים שהשתנו" והמיידלע שנקברה עם הנשיא השביעי עליו השלום וכל שאר המלל הזה.
זוכרים את טומי לפיד באולפן 'פופוליטיקה', חיוך פטרוני ומדושן על פניו, לועג/מטיף לאם חד־הורית, על סכום הכסף שעלתה התסרוקת שלה ומה שיכלה לעשות איתו במקום? הנה בא בנו, 20 שנים מאוחר יותר, אחרי שהצטלם עם "אשתו של חבר" (הילרי קלינטון) וזכה לקיתונות של בוז, ומקדיש פוסט לעיתונאית, שעבדה קשה כדי להגיע לאן שהגיעה במקצועה. באחת היא הופכת בפוסט של לפיד לזוגתו הקטנה והכנועה של פעיל פוליטי. שנים של עבודה עיתונאית נמחקות נוכח אותה זוגיות. כשכבר התנצל, הגדיל לפיד לעשות והוסיף שהוא מאמין ב"שוויון האישה", תודה באמת, מה היינו עושות בלעדיך ובלי האמונות הנוגעות ללב שלך?
היו ימים שבהם היה דודו טופז יכול פשוט לנגוס בזרוע של שחקנית, ככה בשביל הכיף, או לזרוק כדורי שוקולד לפיה הפעור של אישה בפריים טיים, שלא ישעמם. למה להיות כבדים? נתונה אישה, למה לא להשתמש בה? אז אוקיי, היא לא נראית כמו שחקנית פורנו, אבל גם לזה יש פתרון, נאביס אותה כבהמה בשביל הדאחקות. טוב שאותה חלי הייתה לפני שהפטריארכיה גילתה את ה"נשים האמיתיות" כפי שמכנים זאת הפרסומאים בקריצה ללקוחות, כי היום למשל, קצת פוטושופ, ביקיני דקיק והנה, היום היא יכלה להיות לא רק פח אשפה לכדורי שוקולד אלא גם מושא לפנטזיות.
והנה בא אופק בוכריס. רק אתמול עוד היה גיבור מעוטר ונכון להסתער, אך איזהו גיבור שאינו מסוגל לכבוש (לכאורה) את יצרו? אז זהו, שלא ביצר מדובר, כי גם לנו, המפקדות ואחיותיהן באזרחות, יש חתיכת יצר וראה זה פלא, עדיין לא הוקמה מחלקה מיוחדת לטיפול במאות התלונות של חיילים צעירים נגד המפקדות שלהם, מוכות היצרים והחשקים, גיבורות ככל הגיבורים. האם ייתכן שלא יצר ולא נעליים אלא סתם הרגלים רעים? הרגלים מגונים, שבכוחם להרוס לאישה חיים שלמים. אתם מבינים? לא מזמן היה גנדי, ההוא עם המורשת, שכפה עצמו על נשים בסביבתו, למה? כי הוא היה יכול; וגם היום החברים שלו טורחים לציין ש"פעם הייתה חגיגה שלמה". אבל הדור הזה, שלא מבדיל בין החוגגים לבין הקורבנות, הולך ונעלם, תודה לאל, והנה קם לו דור שנתלה על אילן גבוה עוד יותר – "אני בעניין הזה עם התנ"ך", אמר האלוף במיל' גרשון הכהן (והתנצל אחר כך), ככה אגבי וחביב, איך לא חשבנו על זה? אם לדוד המלך מותר אז למה לבוכריס שלנו לא? רק בבקשה, אל תחזירו את עגל הזהב, כי יש כל כך הרבה מטומטמים שירקדו סביבו ושום מנהיג שמסוגל לנפץ אותו.
האם הכל באמת השתנה, או שרק נעשה יותר מבולבל, מעורפל ומפולפל? בשורה התחתונה, אולי רק דבר אחד השתנה באופן מובהק: אנחנו, הנשים. לא קל להיות גבר בימים האלה, כשההרגלים הרעים שעברו מדור לדור, מאב לבן, ממפקד לפקוד ומרב לישיבתו עוד אורבים בכל פינה, אבל כבר ברור שהנשים וגם רשויות החוק כבר לא משחקות לפי הכללים הישנים. כבר לא שותקות. כי כמו שאין חצי הריון, אין גם חצי כבוד לנשים. חייבים לבחור מחנה. ואם בחרתם בצד הלא נכון, אל תבואו להתבכיין כשתיתפסו.
