המעטים יחסית שהגיעו להפגנת העצמאים בתל אביב לא יכלו שלא להיזכר בסצנה הידועה מהסרט 'הקיץ של אביה': גם כשחלפה השעה שמונה, המועד הנקוב לאירוע, כיכר רבין נותרה די ריקה. "אני לא מבין מה אנחנו מפספסים", הודה בפניי אחד מראשי הארגונים, שגילו שלא הצליחו לסחוף אחריהם המון.
זה מפתיע. בישראל יש יותר מ־400 אלף עצמאים, רובם המכריע אינו מתפרנס כבשגרה שלפני הקורונה. המדינה החלה לתת להם סיוע מאוחר מדי, ועד היום מעט מדי, ביחס לשכירים. אז מה עצר אותם מלצאת לרחובות? "רצינו שיהיו פה אלפים, אבל צריך להגיד את האמת: אנשים נמצאים בבית מיואשים, ראש הממשלה", אמר על הבמה נשיא להב (לשכת ארגוני העצמאים) רועי כהן מול קהל של כ־200 משתתפים. אבל האמת היא שעבור מי שמיואש באמת וגם זועם מספיק כדי עדיין למצוא את הכוחות להפגין, המחאה הכלכלית פשוט הייתה "נחמדה" מדי. "אדוני ראש הממשלה, שר האוצר, אף אחד פה לא מבקש את ראשכם. אנחנו רוצים את שכלכם הישר", אמר המפיק רמי בז'ה, גם הוא בין המארגנים. מטרתם הייתה להחזיר את השיח מפוליטיקה לכלכלה, אחרי שדווקא בימים האלו – כשהפרנסה עומדת בראש סדר הדאגות של הציבור – במקום שהמחאה החברתית תשוב בעוצמה גבוהה מתמיד, המסרים הבולטים ביותר בכיכרות ובגשרים דורשים קודם כל להחליף את השלטון. אולי זה היה גם ניסיון למשוך קהל נוסף, עצמאים שדעותיהם הפוליטיות רחוקות מאלו של רוב המפגינים בבלפור. אבל הניסיון לתפוס מרובה, תפס אותם עם המכנסיים למטה. בסוף האירוע הכי זכור מאותו ערב הוא הרגע שבו ניסו להשתיק את הנואם פרופ' ירון זליכה אחרי שתקף בדבריו את נתניהו וגרם לחלק מתוך הלא־רבים שצפו במחזה לנטוש.
בתום הערב ראשי המחאה, שעל הבמה ביקשו שלא להפנות אצבע מאשימה לגורם ספציפי ואף טענו שכוחם של העצמאים באחדותם, נותרו עם מספיק אצבעות פנויות כדי לנופף בהן דווקא אחד נגד השני. אביר קארה מ'השולמנים' צעק שאם היו נותנים לו לארגן את ההפגנה – הכל היה נראה אחרת. דותן סופר, שמתיימר להוביל את 'התאחדות העצמאים', נעזר במגאפון למרות שעמד במרחק פחות משני מטר מקארה, כדי להשיב לו שבכלל סינן אותו כשהציע לו להצטרף. זהו אחד משורשי הבעיה: את ההפגנה הובילו לא פחות מ־25 ראשים, כל אחד אמור לייצג פלג אחד של עצמאים, לעיתים כמה ארגונים באותו הענף, אבל ברגע האמת התברר שלרובם אין זנב. מפגיני בלפור היו אומרים על זה שזה בזבזני ולא יעיל – ממש כמו הממשלה המנופחת. שם, לעומת זאת, בחרו מראש שלא להכתיר "מובילי מחאה". ואולי זה סוד ההצלחה שלהם: למודים מהמחאה החברתית, הם הבינו שהמון זועם לא צריך לבנות עוד מנגנונים ממלכתיים, להכתיר מנהיגים שפעמים רבות מחפשים הזדמנות כלשהי לחצות את הקווים במהרה לפוליטיקה שבה נאבקו, אלא לשבור את הכלים.
אז נכון, יש גם בעייתיות במחאה שאין בה מול מי לשאת ולתת. כי מי שרוצה שינוי צריך להיות מסוגל לעמוד מול מקבלי ההחלטות. וכרגע, גם מול העצמאים קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה: בלהב דורשים דמי אבטלה, בעוד השולמנים מתנגדים בכל תוקף. בז'ה הקים פורום עצמאים בהסתדרות, בעוד קארה קורא לסגור את ההסתדרות. רשימת הפערים ארוכה. מי מתוכם באמת מייצג את העצמאים? לפי מה שראו נבחרי הציבור בכיכר, אף אחד מהם לא צריך לקבל הזמנה ללשכתם בקרוב.
