על פוסט־מודרניזם וטראומות היסטוריות
בואכה יום השואה האחרון, נשאלתי מה עמדתי בסוגיית הקמפיין 'אם היה אינסטגרם בשואה'. והאמת – שאני לא ממש בטוח. מצד אחד, גם אם הרעיון של הנגשת השואה לדור צעיר באמצעות מושגים מעולם המונחים שלו עושה שכל, יש בדרך שבה הקמפיין הזה נוהל משהו שמריח מביזוי השואה, ולו בשל הצבת קודש לצד משהו שנתפס כבזוי ורדוד ושטחי ונפסד. שים את המילים "שואה" ו"אינסטגרם" באותו המשפט – ויש לך בעיה אינהרנטית, לפני שבכלל התחלת להתעכב על משמעות ותוכן וכוונת המשפט.
מצד שני – השואה באמת זרה לדור של ילדיי. ובטח לזה שמתחתיהם. כלומר, הם נחשפים אליה. אחרי הכל, אין דרך לחיות בישראל מבלי להיחשף לעניין, אבל ניכר שהמעורבות הרגשית, כמו גם המטענים ההיסטוריים והלאומיים של העניין, פחות מובהקים בתודעתם מאשר בתודעת הדורות שמעליהם. ועדיין – הם מכירים את השואה. וזו דרכו של זיכרון היסטורי, ממילא: הוא הופך לאקדמי, כמעט מנותק מהקשר, ככל שמתרחקים ממנו. אותו אפקט, אגב, חל למשל על זיכרון רצח רבין בקרב הדור שלא חווה את העניין ולא ספג את הטראומה הקולקטיבית בזמן אמת.
יש להיות ישרים – גם הדור שלי לא חווה את השואה על בשרו; אבל מרביתנו בני דור שני ושלישי לזיכרון הזה והתגוררנו בבתים, או במחיצת אנשים, שהיו מרכזיים בחיינו ואשר הנכיחו עבורנו את השואה בסיפורים, ובעיקר בשפת גופם ובמבט שבעיניהם. מכאן שגם השואה עבור בני הדור שלי (אני יליד 1971) היא בוודאי משמעותית ומהותית וצורבת פחות מהשואה עבור הדור של הורינו והדור של הוריהם. ככה זה עובד.
–
בעוד 100 שנים השואה תהיה זיכרון לאומי דומה לזה של חורבן הבית הראשון והשני, או פרעות קישינב, או גירוש ספרד וכו' וכו' – נכיר בכך שמדובר בטראומה לאומית ושבטית קולקטיבית, אבל החיבור הרגשי אליה יהיה מוגבל ומסוים מאוד, אם בכלל.
ולכן הניסיון ליידד את הרעיון של השואה עבור בני הנוער, לתרגם אותו לשפה ולעולם חזותי שיהיה בכוחם להשליך ולזהות על ועם עצמם – אינו נפסד במהותו, אבל הוא עדיין מותיר טעם חמצמץ בפה.
ומדוע זה? כנראה מכיוון שהקדושה החילונית האחרונה שנותרה מוסכמת על הקולקטיב הישראלי היא טאבו שאין דרך של ממש לפרק מבלי להסתכן במהומת עולם. עניין השואה, בדומה לזיכרון חללי צה"ל, מעולם לא התקבל טוב גם כאשר זכה לטיפול הסאטירה, למשל. ואפילו שדות האמנות והתרבות התקשו לעסוק בנושא הזה באופן אלטרנטיבי באמת. קיומם של טקסי שואה אלטרנטיביים (הזכורים והטובים ביותר היו אלה של שהרה בלאו, חברתי הטובה) היה ניסיון מעניין של ישראל של הדור הרביעי והחמישי לעקוף את הצל הענק ולהתייצב מתחת לתאורה אחרת של דיון ועיון, אולם הוא לא חלחל לשיח וליומיום, ובוודאי לא הצליח לסדוק את החומה הגבוהה והעבה שמונעת מאנשים להביט ולדבר על השואה במושגים שונים מאלה שעוצבו כאן בשנות ה־50 וה־60.
ואולי זה נכון שכך יהיה. אחרי הכל, יש בינינו עדיין לא מעט ניצולי שואה. הם, קרוב לוודאי, אינם מעלים סטוריז לאינסטוש עם זיכרונותיהם מבוכנוואלד. לא בדקתי את העניין, אבל הוא נדמה לי סביר להערכה. אפשר שנכון יהיה להתחיל לעסוק בשואה בכלים ובטרמינולוגיה אחרים רק לאחר שאחרון השורדים והניצולים יחלפו מהעולם, ולו כדי לכבד אותם. כמובן, גם עניין זה בעייתי במקצת, מכיוון שאזי עלולים להרים את ראשם בני הדור השני ולהזדעק. ויהיה קשה לבטל את טענותיהם.
כי, באופן משונה, נדמה לי שקמפיין 'הסטורי של אווה' לא החליט מה הוא מנסה לקדם – האם את המודעות לשואה, או שמא את זיכרון השואה. ושני אלה אינם הולכים בכפיפה אחת. המודעות לשואה אינה ניתנת להכחשה, וגם נדמה שמקומה בהארד־דיסק הלאומי שלנו (כאומה וכעם) מובטח ואינו מצוי בסכנה של ממש. השואה נוכחת ומונכחת כאן באמצעות ההווה והרפרור העקבי של השיח אל דימויי שואה, טרמינולוגיית שואה, ובעיקר – מניעים ומרכיבים פסיכולוגיים בהתנהגות הציבורית והלאומית שהם פועל יוצא של נוכחות זאת.
רוצה לומר – אימת השואה וההשמדה וההכחדה מרחפת מעל התודעה הלאומית, גם זו הצברית, בכל הנוגע להתנהלות מול שכנינו ולאיומים הביטחוניים המכוונים כנגדנו. הישראלים מצויים בתודעה של חרדת השמדה עקבית, למרות שצה"ל הוא צבא אדיר בעוצמתו, למרות שישראל מעצמה גרעינית, טכנולוגית וכלכלית שכמעט ואין דרך של ממש עוד לאיים על קיומה. אבל כל עוד השואה נוכחת בלאומיות המקומית, האינסטינקט ההישרדותי וההשלכה של כל איום על הגורם הקיומי מבטיחים שנמשיך לנהוג כפי שאנו נוהגים. כך שכאשר נסראללה מאיים לפגוע בתל אביב ואיראן חותרת להשיג גרעין, איננו מנהלים שיח עם האיום המעשי, כי אם עם חרדת ההשמדה הלאומית שהשואה צרבה בתודעתנו. ונדמה שהצריבה הזאת אינה זקוקה לקמפיין הגברת מודעות נוסף, נוסח 'הסטורי של אווה'.
–
אם כך – האם הקמפיין מנסה לעודד זיכרון של השואה? ואם כן, לאיזה סוג של זיכרון הוא מכוון? של פנים ושמות וסיפורים אינדיבידואליים? להנצחת פרטים ופריטים? כנראה. הוא מבקש לייצר קונקרטיזציה של המופשט והבלתי נתפס (6 מיליון) באמצעות פירוק לאחד (אווה). ועולה השאלה – לאיזו תכלית? וגם: האם הוא מקדם את זיכרון השואה? נדמה לי שלא. נדמה לי שהחלחלה הציבורית הסבה יותר נזק לרעיון ולמטרה מאשר תועלת. יותר הרתיעה והגביהה את חומת אי־הנגישות של השואה, מאשר פרצה דרכה וחוררה בה חור.
נדמה כי יותר מכל, קמפיין 'אם היה אינסטגרם בשואה' מהווה תזכורת לכך שישראל אינה כשירה – וכנראה גם אינה מעוניינת – לבחון את שיח השואה שלה; לנער את הטאבו ולהביט בעיניו במבט מבוהל פחות. אפשר והיא לא תצליח לעולם.
אפשר, אגב, שכך צריך להיות. שאין עם זה בעיה. שיש דברים, יש זיכרונות היסטוריים, שזקוקים להגנה מפני הפוסט־מודרניזם, מפני הדה־קונסטרוקציה של המבט ההיסטורי. אפשר שישראל זקוקה לזיכרון שואה מובהק ונוקשה כזה מכיוון שהוא מגדיר אותה. מכיוון שמרגע שבו ננסה לנסח מחדש את זיכרון השואה, ניאלץ לנסח מחדש דברים נוספים. דברים מסוכנים בהרבה ללאומיות ולזהות הישראלית. ואם יש משהו שההווה מלמד אותנו לאחרונה בעקביות הוא שישראל נאחזת בשמרנות, כדרך של שמירת זהותה, רגע לפני שהכל מתפרק כאן.
–
