אחד הדברים המרתקים בחברה הישראלית הוא המהירות המסחררת שמאפיינת כל תהליך שהיא עוברת. גם התהליכים הטובים, כמובן, ולא רק מה שמכונה עכשיו "התהליכים" על פי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אלא שברגע זה קשה מאוד למצוא דוגמאות חיוביות. הממשלה הנבחרת של המדינה עסוקה בהובלת תהליכים הרסניים, שיידרש זמן רב לתקן את תוצאותיהם.
זוכרים איזו סערה עורר לפני 17 שנה הביטוי "מדינת כל אזרחיה"? מי שנופף אותו כסדין אדום בפרצופה של הפוליטיקה הישראלית הוא עזמי בשארה, שהתמודד אז לראשות הממשלה (!) מטעם מפלגתו בל"ד. בשארה, אחד הפוליטיקאים המבריקים (והמעצבנים) שצמחו כאן, הצליח להטריף את הדעת הציבורית עם הרעיון הזה.
מה היה בהגדרה "מדינת כל אזרחיה" שקומם כל כך את דעת הקהל? בשארה לא יכול היה לאחל לעצמו היסטריה גדולה מזו. מאות מאמרים, רבי־שיח, תכניות רדיו וטלוויזיה וסימפוזיונים אקדמיים ואקדמיים למחצה השתמשו ב"מדינת כל אזרחיה" כבסיס לדיון גדוש יצרים באופי המדינה. בטווח הקצר, בשארה שיחק אותה. בטווח הארוך, התרגיל האינטלקטואלי הקטן שלו פעל כבומרנג. "כל אזרחיה" נדרסה, נשחקה ונמחקה מפני ה"יהודית ודמוקרטית", והפכה להגדרה לא לגיטימית המסמלת את בגידת השמאל בציונות ובעם היהודי.
*******************
התפקיד של בשארה בפרט, ושל בל"ד בכלל, בזירוז תהליכי ההקצנה נגד הערבים ונגד רעיון השוויון האזרחי, מחייב דיון נפרד. הנזק שהסבה בל"ד לציבור הערבי בישראל ולשמאל כולו (בל"ד מעולם לא הייתה מפלגת שמאל) עצום, והוא רק מתעצם עתה, כשבל"ד מהווה חלק מהרשימה המשותפת. איימן עודה, ראש הרשימה, מייצג באישיותו ובהשקפת עולמו את ההפך הגמור מבשארה ומבל"ד, אבל הנטייה של בל"ד ליזום מופעים לאומניים בדלניים, שמתסיסים את הימין הקיצוני, מסנדלת אותו ואת סיכוייו להוביל אופוזיציה יהודית־ערבית.
כך או כך, נשארנו עם ה"יהודית ודמוקרטית" שהולכת ונעשית יותר יהודית ופחות דמוקרטית. וזה כבר לא עניין של הגדרה או של דיון סמנטי. זהו שינוי עומק שעוברת החברה הישראלית, והוא איננו קשור רק בפחד (הלגיטימי והמובן) מהסכנה הקיומית בלב המזרח התיכון. גם לא בטראומות העבר, לרבות השואה. זהו שינוי ששורשיו נעוצים בתהליכים פוליטיים מורכבים, אך יש לו סיבות סוציו־אקונומיות משמעותיות לא פחות.
הדברים פשוטים וגלויים. פעם בכמה חודשים, באחד הסקרים שעורך איזה עיתון יומי (אחד משני הנפוצים, כלומר – זה של ראש הממשלה או זה של המועמדים מטעמו שלו לראשות הממשלה) מתברר שרוב הישראלים, כלומר הרוב היהודי מבין הישראלים, מזהה את המושג "אזרח המדינה" עם המושג "יהודי". גם מחקרים רציניים קצת יותר מהסקרים האלה מגלים את התגברות הנטייה הישראלית לבלבל בין שני המושגים.
אבל זה לא בלבול. זאת הבנה מפותחת מאוד של המציאות. הישראלים מבינים היטב שלהיות יהודי זו פריבילגיה, בעוד שלהיות לא יהודי – ובעיקר ערבי – זו נחיתות גנטית. אביגדור ליברמן קיבע את התפיסה הזאת בתעמולת הבחירות שלו. אבל אף שההיררכיה הפשטנית הזאת נראית ונשמעת כמו גזענות, ואכן נגועה בגזענות, מקורותיה (בקרב הציבור, לא אצל ליברמן) אינם גזעניים. הם מבטאים חולשה.
מה שיצר את הפריבילגיה של היהודים הוא התערערות מעמד האזרח במדינה. שילוב מרהיב בין משטר ניאו־ליברלי דורסני לבין כרסום מתמיד ביסודות הדמוקרטיה מצמצם במהירות וביעילות את יכולתו של האזרח להתמודד עם קשיי היום־יום המכבידים עליו יותר ויותר. שוק העבודה הפך לשוק עבדים. הפנסיה הפכה להימור מסוכן. הסיכוי להשיג דיור סביר במחיר נורמלי הפך לחלום. האפשרות לגדל ילדים בלי להיכנס לחובות נשחקת. היכולת של אדם ממוצע לזכות לטיפול רפואי טוב מבלי להוציא ממון פרטי, בעיקר אם הוא מתגורר בפריפריה, נחלשת מיום ליום. החשש של מגזרים שלמים באוכלוסייה מפני אלימות משטרתית בלתי סבירה גדל. במציאות כזו, הזהות היהודית היא המגן האחרון.
*****************
אחד הביטויים הבולטים במיוחד לעניין הזה הוא ריבוי הכיפות בקרב מזרחים שאינם בהכרח שומרי מצוות, ולכל היותר מסורתיים. התופעה הזאת מתחזקת כבר כ־20 שנה. צעירים ממוצא מזרחי התחילו לחבוש כיפות ולענוד שרשרות עם מגן דוד, לא רק, אבל בהחלט גם, כדי שלא ייחשבו חלילה לערבים. אין מה לזלזל במהלך הזה ואין להתעלם מסיבותיו. כל צעיר כזה שנתקל בלילה, בסמטה חשוכה באחת משכונות המצוקה, בשוטר שדורש ממנו תעודת זהות ולא מחכה אפילו דקה מיותרת מהרגע שהצעיר מתחיל להסביר שאין עליו תעודה ועד לשלב הבא שבו הוא מועלה בכוח לניידת – יודע שעדיף להיות עם כיפה ומגן דוד. באופן טבעי, הסמלים האלה הופכים מהר מאוד מאמצעי טקטי לסממן מהותי, המגדיר את זהות המשתמש בהם ומעמיק אותה משל היו עורו השני.
הזהות היהודית איננה רק אמצעי התגוננות שנוקטות השכבות החלשות בפני המציאות. היא גם המכשיר המובהק שנוקט השלטון כדי לטשטש ולטמטם את השכבות האלה, שמא יבחינו בקשר שבין המצוקה שהן חוות לבין אחריותה של המדינה למצוקה הזאת. אבל גם הזהות הזאת היא הגנה עלובה למדי במשטר הישראלי החדש. הסדר הניאו־ליברלי, שכוחו גדול אפילו מהקיצוניות הלאומנית כשלעצמה כאשר היא איננה מסתמכת עליו, מקלף גם את המעטה הדק הזה בשעת צרה.
למרות שוני מובנה במדינות שונות, המגדירות אזרח מתוקף לידה, או מכוח התאזרחות, על פי דם או מבחן אתני, על פי רקע תרבותי או על פי טריטוריה; העידן המודרני, וביתר שאת זה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הרחיב את מושג האזרחות במדינות דמוקרטיות ויצר שורה חדשה של זכויות אזרח. ההוויה הזאת עומדת בימים אלה למבחן קשה, לנוכח המשבר במזרח התיכון, ההגירה ההמונית לאירופה והתחזקות הימין הקיצוני במדינותיה. אבל את מה שיצר המשטר הניאו־ליברלי, שישראל מצטיינת בו במיוחד, אפשר להגדיר פשוט כחזרה לפיאודליזם.
******************
אם זה לא היה טרגי, אפשר היה למות מצחוק. כמה ההיסטוריה יכולה כבר לחזור על עצמה? הפיאודליזם, שריסק את ההישגים המרשימים של יוון העתיקה, הסיג את זכויות האזרח הרחק לאחור. המעמד הזה, "אזרח", נגזל בכוח מכלל בני האדם, והוענק רק לסוחרים העשירים תושבי הערים האוטונומיות (אלה שלא היו כפופות למשטר הפיאודלי). רק בני המזל האלה החזיקו בזכויות פוליטיות ומשפטיות. כל האחרים עבדו בשבילם וחייהם לא היו שווים יותר מקליפת השום.
כזכור, נדרש זמן רב, עד תחילת המאה ה־20 וקצת יותר, כדי שזכויות בסיסיות כמו זכות הקניין, חופש הדיבור וחופש ההצבעה יוקנו לכלל האזרחים, לרבות נשים ומיעוטים ועניים ובכלל. והנה, במאה ה־21, מובילה ישראל את תהליך ריסוק מעמד האזרח באמצעות שילוב "כוחות השוק" עם התלהמות לאומנית. כמו במשטר פיאודלי, אין דין אילי ההון כדין עני שהסתבך בחובות, ואין דין ערבי מ'סופר יודה' כדין רב או פעיל מיש"ע שמתנפל על חייל בשטחים.
ובעוד ש"זכויות הפרט" הפכו למכשיר משוכלל בידי הימין ובעיקר המתנחלים, "זכויות אזרח" הפכו לקשקוש שה"סמולנים" הבוגדנים מתעסקים בו נגד העם והמדינה. המושג "אזרח" נמחק כמעט. כל אדם בחברה הישראלית שאיננו שייך לאחד המעמדות המוטבים, כלומר שאין לו כסף וקשרים עם השלטון, יודע שמעמדו כאזרח לא מלהיב. בפיאודליזם החדש רצוי להיות יהודי, אבל גם זה כבר לא מספיק.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
