fbpx

עב"ם לחדשות | הטור של יונתן שם-אור

0

בסוף תפסנו. הם כאלה. זו האומה. מעתיקים הכל זה מזה. פוחדים לנסות משהו חדש. פוחדים לחשוב אחרת. פוחדים להעז. נרתעים ממקוריות – כל התוכניות והפורמטים יובאו אחרי שהצליחו בארצות אחרות. והחדשות שלהם זהות להתמיה

הם מתלבטים שם, על ספינת החלל הרחוקה. עוד מעט יגיעו לאזור כדור הארץ, ומתלבטים איפה כדאי לנחות. הם לומדים את הארצות באמצעות שידורי הטלוויזיה שלהן. בחדר הקטן שעוקב אחרי ישראל יושבים כמה מומחים ומנסים לפענח את האומה הקטנה הזאת.

הדו"ח קצר. ישראל זו מדינה קטנה, שלושה ערוצי טלוויזיה עיקריים. הם משדרים בעיקר חדשות ואקטואליה. בדיוק באותן שעות. הנושאים זהים לגמרי בכל מהדורות החדשות. גם סדר ההצגה שלהם. הליין־אפ. כאשר מזפזפים מערוץ לערוץ באמצע כתבה חושבים שהשלט התקלקל. זהות כמעט מוחלטת.

הם אוהבים חדשות, אבל "חדשות" זה רק השם. אצלם זה לא אירועים, אלא דיבורים על אירועים. והם משדרים את החדשות האלה, את הדיבורים על האירועים, לא רק בשעה מסוימת ביום, כמו ברוב המדינות שבדקנו. זה מבוקר עד ערב. העוצמה מתגברת בשעות אחר הצהריים, כאשר יום העבודה מסתיים ואנשים מגיעים הביתה. מרגע זה יש רצף תוכניות אקטואליה מהאולפן. כל שעה מחליפים שם את המגיש, אבל הוא משדר בדיוק את אותם תכנים של הקודם. הוא גם מראיין את אותם אנשים, שנודדים מאולפן לאולפן ומתחנת שידור אחת לשנייה.

הכתבים שלהם נשמעים ונראים אותו דבר. הם אמנם ממלאים את המסך בכל המגדרים והגזעים שיש להם, ובכל זאת קשה מאוד להבחין ביניהם. התפקיד, המילים, הסגנון, ההבעה – כל אלה מעצבים להם את הצורה. חוץ מזה, ממש קשה להבין אותם. כל כך הרבה מהם ומהן מלעלעים, מלפססים, בולעים מילים ומשבשים שמות ומילים לועזיות. נאלצנו להשתמש באופציית הכתוביות כדי להבין מה הם אומרים. הם מביאים לאולפנים אנשים שיצעקו ויריבו כל הזמן, אבל אין שם מנצחים. זה קרב אינסופי שנמשך משידור לשידור, משבוע לשבוע, משנה לשנה.

כאשר החדשות מסתיימות, ערוצי הטלוויזיה דואגים לבידור ולהנאה. מה שהאנשים הכי אוהבים שם זה לאכול ולשיר. ערב־ערב יש תחרויות אוכל ושירה, במקביל. בכל הערוצים. אם פה אוכל, גם כאן. אם פה שרים – גם בערוץ המתחרה. חוץ מאוכל ושירה הם מתענגים על כליאה ועינויים. יש שם תוכניות שבהן אנשים סגורים בבית מלחיץ וצפוף או שהם מסתובבים חודשיים על אי יפה בלי אוכל. מי שנשאר אחרון מנצח, ועובר יחד עם עוד כמה משתתפים בולטים לתוכנית כזאת בעונה הבאה.

הדמיון המוחלט בין הערוצים בלבל אותנו. שללנו את האפשרות שכל מערכות החדשות מנוהלות בעצם על ידי גורם אחד. לא הגיוני. השלטון מותקף מאוד בחדשות. זה בוודאי לא גורם מסחרי. הטלוויזיה בישראל היא עסק עלוב והפסדי. הרצנו תוכנה של זיהוי שבבים מושתלים, הגרסה הפרימיטיבית של שליטה מרחוק, ושללנו גם את האפשרות. אז מה כן?

בסוף תפסנו. הם כאלה. זו האומה. מעתיקים הכל זה מזה. פוחדים לנסות משהו חדש. פוחדים לחשוב אחרת. פוחדים להעז. נרתעים ממקוריות – כל התוכניות והפורמטים יובאו אחרי שהצליחו בארצות אחרות. והחדשות שלהם זהות להתמיה רק בגלל הפחד מהמתחרה. מה אם הוא יעשה משהו שאני לא.

כל האנשים בתקשורת שלהם – מנחים, כתבים, פרשנים, מרואיינים, המתמודדים בתחרויות – מתים על עצמם. הם משפריצים סביבם ניחוח לא נעים של עליונות. הם גם משוכנעים שלא רק הם, גם הארץ שלהם היא המקום החשוב והמעניין ביותר בעולם.

לסיכום, בהנחה שהטלוויזיה משקפת נאמנה את אופיים ותרבותם של בני הארץ הזאת, מדובר באחד המקומות המשעממים והטרחניים ביותר בגלקסיה כולה. לא לנחות שם. לברוח.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook