ברוכים הבאים לפרלמנט הישראלי, אבל לא זה שאתם מכירים מאולפני החדשות בטלוויזיה, מהפושים של אתרי האינטרנט או מהפוסטים, מהציוצים ומהסרטונים ברשתות החברתיות; אלא זה האמיתי, היומיומי, שמתנהל כשהמצלמות כבות והמסכים מנמנמים – בחדרי הוועדות, בלשכות חברי הכנסת, במליאה, בשיחות טלפון.
ליתר דיוק, אבקש להפנות בטקסט הזה זרקור לפער העצום שבין הדימוי והתדמית של הפוליטיקאים שלנו, בין ההצגה שהם מנסים למכור, לבין המציאות השגרתית, הדומה כל כך לפרלמנטים אחרים שבהם ביקרתי. ברוב המקרים – לטובה, לעיתים – לרעה. תלוי בנקודת ההשקפה.
אין מטרתו של טקסט זה לטעון שכולם נוכלים ושקרנים. להפך. כתבתי אותו לאחר התלבטויות רבות, כדי להסיר את המסכות והחומות, ולהציג את המציאות כפי שהיא, לטוב ולרע. להסביר את המשחק הפוליטי הישראלי ואת התנהלותו, ולהסביר גם את הרקע לעובדה שהוא כזה – במטרה לתקן את הדברים שדרוש לתקן ולפרק את אלה שהתקלקלו עד כי מסוכן להשתמש בהם.
התחביב: להיכנס לכלא
ראשית, פוליטיקאים הם בני אדם רגילים, גם אם נראה שבשנים האחרונות הם קצת פחות. ככאלה, הם עושים דברים של אנשים רגילים. למשל, סקס עם עוזרת פרלמנטרית – של ח"כ אחר, כמובן – באחד מאולמות הוועדות. או להיכנס לכלא. הרבה יותר מדי להיכנס לכלא, כנראה מעל לממוצע הישראלי.
הם אוכלים אוכל די בינוני במזנון הח"כים, מרכלים כמו כולם, מבלים קצת פחות, וצועקים ומתלהמים ורבים בדיוק כמוכם. לפעמים יש להם ימים רעים אחרי לילות בלי שינה, ויש להם בנות ובני זוג בבית, וילדים שקוראים את הרפש שאתם כותבים עליהם ומתכווצים, מתאפקים לא לענות – ולפעמים עונים, פשוט בשמות בדויים.
כמו כל פוליטיקאים בכל מקום בעולם, הם בהחלט דואגים לציבור. לפעמים רק לציבור שבחר אותם, אבל הם גם יודעים לעבוד בשיתוף פעולה ואפילו להיות חברים גם כשתהום אידיאולוגית מפרידה ביניהם.
לפעמים, מקרה אמיתי, הם יישבו ביחד על כוסית משקה בסוף יום עבודה ויקרעו מצחוק יחד, יחליפו חיבוק, ועשר דקות אחר כך יקללו אחד את השני מול המצלמות בצעקות מחרידות, ברמה של ילדים בגן. תבינו אותם. זה לא הם, אלא המצלמות.
כשפוליטיקאי רואה מצלמה, הוא כמו קצת כמו שור שרואה בד אדום. זה לא בשליטתו. התופעה הזו לא חדשה, אבל ראיתי כמה מחבריי הטובים או הרעים, אנשים כה חביבים ביומיום, הופכים לחיות טרף כשהמצלמות נדלקות. הם מביימים סכסוכים ומריבות, מעודדים זה את זה לצעוק. פעם אחת, אל מול עיניי ואוזניי, סיכמו שניים כאלה על הודעות קשות לתקשורת שיוציאו אחד על השני, וכך כל אחד ירוויח תמיכה ממצביעיו שלו.
ספינים, כמה שאני אוהב ושונא אותם. ישבתי פעם עם שר, נקרא לו בכיר, אף שלא היה לו אפילו חצי מושג בענייני המשרד שבראשו הוא עמד – אבל היה לו מושג רב באנטומיה. של גוף האישה. כלומר נשים, ברבים.
בקיצור, רצה הגורל ומשהו שלילי עמד להתפרסם על אותו שר. כמה שעות לפני, הוא ארגן את הספין: בלגן אחר שיצר במשרד, כאילו נגד אחד הפקידים. והוסיף עוד סחרחר מבריק. כולם דיברו על הסחריר ועל הפקיד, אף אחד לא על הכישלון שהוא. יש עוד סיפורים, ועוד. בקלות אני יכול למלא ספר. אולי מילאתי, ומתישהו, כשיגיע הזמן, הוא ייצא.
כשפוליטיקאי מהזן הפופוליסט מדבר בלהט נגד מגזר כזה או אחר או מביע עמדות קיצוניות – תביאו בחשבון שבמקרים רבים לא את עמדותיו הוא מביע; וזה לא הוא שאתם צופים בו, אלא מעין הולוגרמה מתוחכמת שנוצרה בידי יועצי תדמית שקוראים סקרים ונתונים.
הכרתי לא מאוד מזמן פוליטיקאי כלשהו, בלי שמות, שכל כולו תדמית. בחור חביב בסך הכל, שבקושי נושם בלי הנחיה מיועץ התקשורת הצמוד שלו. כתבו לו את הטקסטים, הכינו אותו לראיונות, רעננו לו את העמדות. באותה מידה, אפשר היה להחליף אותו בכל אחד מכם ואיש לא היה שם לב.
הוא אינו היחיד, כמובן. ישנם במשכן הכנסת ולעיתים גם בלשכות השרים, כאלה שהם לא יותר מתדמית שהתנפחה, עד כי הם מפחדים לחזור הביתה ולהיות הם עצמם. לגלות שהדמות במראה לא מוכרת. זרה.
הם, בעיקר הפופוליסטים שבהם, לא באמת מחזיקים בדעות. כלומר, יש להם דעה בנושא כלשהו, אבל אם צריך גם את הדעה ההפוכה. הם מזכירים לי את מכרי הפובליציסט שכאשר שאלו אותו פעם איך הוא יכול לכתוב בתוך שבוע דבר והיפוכו, הוא הסביר: "ככה גם בימין וגם בשמאל מצטטים אותי".
בדיוק כך זה עובד לפעמים גם בפוליטיקה שלנו, במיוחד בצדדים המאוד לא אידיאולוגיים שלה. נניח הפוליטיקאית ההיא, בלי שמות, ששמעתי אותה מספרת שאין לה דעה. כמעט בשום נושא. היא עושה מה שהסיעה אומרת כדי להיבחר. אם שמעתם את מירי רגב וכאבי הבטן שלה בחדשות, זה לא אמור להפתיע אתכם.
ישנם כאלה שעבורם המטרה היא רק להיבחר ותו לא. נבחרו, מקבלים את המשכורת ועושים מה שאומרים להם. לא הציבור, היועצים או "המפלגה". אין להם דעות, אין להם אידיאולוגיה. ההיבחרות היא האג'נדה.
תגיד לי מה דעתי
היה פעם, לא מזמן, אולי עכשיו, איזה פוליטיקאי בראשית דרכו. כששאלתי אותו לאן הוא מתכוון להצטרף, הוא ענה: "למי שיציע מקום יותר טוב או למפלגה שבה אוכל להגיע רחוק יותר בפריימריז". לא אידיאולוגיה, כיסאולוגיה. מבחינתו, העבודה או הליכוד זה היינו הך; וגם כל המפלגות שבתווך. ייתכן שבאמת אין הבדל בין המפלגות, אבל סביר שיש לנו כאן בעיה עמוקה יותר.
דיברתי במהלך השנים עם יותר מעשרות חברי כנסת. לפחות חצי מרשימת הליכוד הנוכחית – ואני ממעיט, מאוד – הייתה יכולה להשתלב באופן טבעי ברוח הציונות הממלכתית או הדתית, או בעבודה. חלקם אפילו במרצ. מירי רגב, למשל, שניהלה משא ומתן עם העבודה; צחי הנגבי שנודד לו בין מפלגות – מהימין העמוק מאוד ועד קדימה ובחזרה לליכוד; בעצם כמעט כל הרשימה מלבד אידיאולוגים אחדים כגון יריב לוין.
אתם יודעים מה העמדות האמיתיות שלהם, לא ההצהרות לתקשורת? גם הם לפעמים לא יודעים. כמה קשה לדמיין את הגברת דיסטל צורחת על נתניהו וכותבת טקסטים מלאי פאתוס על השחיתות שלו, או את רגב מדברת על הימין שאיבד ערכים? באותה מידה, האם מישהו לא מצליח לדמיין את יאיר גולן – ממרצ, אני מזכיר – בחמישייה הראשונה של הליכוד, מתלהם ומביע עמדות הפוכות?
ככה זה עובד, בפופוליזם. הכל הצגה. באופן אקראי, מקרי, הגיעו חברי כנסת מסוימים – לא כולם – לרשימה כלשהי, ומיד עטו על עצמם גלימה ומסכה כדי שלא יראו את הריקנות. יש פוליטיקאים שכל כך מכורים למדמנה הזו, שהם ימכרו את אמא שלהם. אגב, יש לפחות אחד שאני די משוכנע שהמטאפורה הזו לא רחוקה ממנו. לא אוסיף פרטים, רק אומר שלא הייתי קונה ממנו מקרר משומש. גם לא קופסת שימורים.
בשורה התחתונה, אנחנו עובדים עליכם בעיניים, מהסיבה הפשוטה הבאה, כמו שאומר השיר: אתם מקבלים מה שהזמנתם.
כאשר אתם שואלים "עד לאן תידרדר הפוליטיקה הישראלית?" אל תופתעו לגלות שהתשובה היא עד להיכן שתיקחו אותה. אם אין לכם מושג מה הפוליטיקאים מנסים למכור, התשובה היא אתכם. אתם המוצר ואתם הלקוח. תתעוררו, כבשים, כמו שזועקים מתנגדי החיסונים. התחסנתי, אגב, שלוש פעמים. אתחסן גם בחמישית ובשמינית.
בקיצור, הפוליטיקאים שלנו כאלה לא מעט בגללכם. כי גם אתם בוחרים אותם צעקניים, "אותנטיים". כי אין לכם ציפיות מהם. כי הפוליטיקה האחרת היא סיסמה יפה, אבל בתכלס – מי שעושה יותר רעש מקבל יותר תקשורת.
כשלי התקשורת
תקשורת, בואו נדבר עליה רגע. נניח איתמר בן־גביר. עורכי המהדורות והתוכניות השונות מביאים אותו לאולפן מכיוון שהם נכנעו לאלגוריתם הדפוק של הרשתות החברתיות – זה שמתגמל צעקנות, פרובוקטיביות, שגורם לאנשים לשתף לעתים קרובות פוסטים שמעצבנים אותם או סרטונים שמוציאים אותם מהכלים כדי ללעוג להם, ובכך הם ממלאים את תפקידם ככלי מדויק להעברת מסרים שהם בכלל לא מסכימים איתם.
כלומר, הרשתות החברתיות מאפשרות לפוליטיקאים מהקיצון – האידיאולוגי או ההתנהגותי – לבלוט, לקבל תהודה ובכך להיכנס למיינסטרים, להפוך לחלק אינטגרלי מהמערכת שהם חלק משמעותי מהניסיון להשמדתה. כמו וירוס שעובד על הגוף וגורם לו לשכפל אותו במקום להילחם בו.
בדיוק כך פועלת התקשורת הישראלית בשנים האחרונות, כאילו גם היא רשת חברתית עם אלגוריתם חסר בינה ותבונה. בן־גביר שווה רייטינג כי הוא מייצר אמוציות. יש שאוהבים אותו, יש שונאים אותו. השונאים מקללים. צופים ומקללים. צופים ומגיבים. רייטינג שווה כסף, עיתונות – פחות. אז לא עושים עיתונות, עושים בידור. בדיוק כמו שבכנסת, יש כאלה שלא עוסקים בתיקון אלא עושים בידור. לעזאזל המדינה.
וברגע שהפוליטיקאי הפופוליסט התורן מתנחל באולפנים, באופן כמעט מיידי הוא נתפס כלגיטימי. הוא כבר לא מוקצה, אלא חלק אינטגרלי מהמערכת. זה נכון לדמויות עם אידיאולוגיה מסוכנת, ונכון גם לסתם פופוליסטים חלולים וצעקניים. כי צעקות באולפן שוות רייטינג ומלא לייקים וצפיות בטיק טוק, בפייסבוק, באינסטגרם וכו'.
גם בנימין נתניהו הוא כזה. לא צעקני בכלל. לא אידיאולוג גדול. אבל הראשון לפצח את האלגוריתם – עוד לפני שמישהו הבין מה מתרחש, הוא ידע שצריך לעורר אמוציות – הערצה או שנאה. במציאות הוא שונה אבל המצלמות, התדמית. אתם יצרתם אותו, לטוב ולרע. נתניהו הוא אשף תקשורת, לא יכול בלעדיה. והוא יודע להשתמש בחולשות שלה כדי להחדיר לתוכה את התולעת, את הווירוס. ודרכה – לחברה הישראלית כולה. כך נוצר פילוג ומתעצם ומתעצם.
האם אנחנו אשמים? אולי, קצת. אבל גם אתם.
כשאתם מתלוננים על הפוליטיקאים, תחשבו רגע בכנות ביניכם לבין עצמכם – את מי אתם מתגמלים: בצפייה בחדשות, בסרטונים ברשתות החברתיות, בתגובות. כמעט תמיד את הצעקנים, את הבטלנים, את אלה שעובדים בבידור ולא בעשייה.
האלגוריתם יצא מזמן משליטה, ויש לו בלעדיות מוחלטת על המוח שלכם. כולנו עבדים שלו, מי יותר ומי פחות. אנחנו סופרים לייקים, מעורבות, השפעה, רוצים עוד ועוד מהתהילה. המחיר הוא פוליטיקה של זהויות, של מלחמות, של שנאה. כשאנשים טובים, באמת טובים, הופכים שליליים – זה סימן שהמערכת חולה.
למה אני אנונימי?
תגידו, הוא פחדן. כותב בשם בדוי, מסתתר מאחורי חומה. האמת היא, שיש לי לא מעט סיבות לכתוב את הטקסט הזה בשמי המלא: הרעש התקשורתי, הראיונות שאקבל, האלגוריתם המהולל שיחבק אותי ואולי אפילו ישים אותי במקום טוב על הגלגל, במקום נחמד ברשימה – מה זה משנה איזו. יש לי לא מעט מה להרוויח ואפס מה להפסיד מעמידה מאחורי הטקסט הזה, אולי חוץ מהצקות בלתי פוסקות בנוגע לשמות שמאחורי כמה מהסיפורים כאן.
ובכל זאת בחרתי לכתוב אותו אנונימית, למרות התשוקה הזו, גם שלי, לקבל מאור הזרקורים. בחרתי בדרך הזו כדי שתעסקו בתוכן, במהות. לא בי. התעסקתם בי פעם, אולי לא מספיק, אולי יותר מדי. אין לדעת.
והמהות היא שהפוליטיקה הישראלית צריכה תיקון, מיידי, וכדי שזה יקרה – החברה הישראלית צריכה תיקון. להיות חומלת יותר. להחצין את שיתוף הפעולה ולא את הסכסוכים המתוקשרים. להפיץ את הטוב ולא את הרע. לתגמל את אלה שעובדים לייצר כאן חברה טובה יותר, ולא את אלה שמשמשים כסוכני כאוס ורעל.
הפוליטיקאים שלנו לא שונים מכם, מאיתנו, הם רק עבדים. עבדים לתעשייה שכולנו חלק ממנה, שכולנו בעצם בונים אותה לבנה אחר לבנה. הם בצלמה ובדמותה של החברה הישראלית, ומכיוון שהם כאלה – ישנם רבים מאוד וטובים מאוד שחוששים להיכנס לביצה פן יידבקו. אחד מהם, בחור מרשים, אמר לי זה מכבר: "היום אוהבים אותי, בסביבה שלי, אני עושה דברים משמעותיים. מה אני צריך להכניס את הראש שלי למיטה החולה הזו, לצעוק, לעשות רעש כדי לקבל כמה דקות במהדורות. על כל חילי טרופר, יש 20 צווחנים כאלה שאף אחד לא ישמע עליהם אם לא יהיו פרובוקטיביים".
שתקתי, אבל לא מפני שהוא צודק. במציאות, רוב הפוליטיקאים אינם כאלה. יש בהם אידיאולוגיים – גם כאלה שאני חולק עליהם לחלוטין. יש כאלה שעושים טוב, שעובדים למען הציבור. שמנסים לעזור לחלשים, לצמצם פערים. הם עובדים לרוב בשקט, והאבסורד הוא שככל שהם יעשו יותר – כך תשמעו עליהם פחות. הרי על מי אתם שומעים? על מי שמדבר הרבה. במיוחד בתקשורת. ואת מי תתגמל התקשורת? רק את מי שמשתף פעולה עם המעגל הזה.
הדרך לתיקון
תשאלו, מה הפואנטה? ובכן, בעוד כחמישה שבועות נלך לקלפיות בפעם המי זוכר כמה בשנים האחרונות. בקשה אחת יש לי, כפוליטיקאי קטן בדימוס: כשאתם הולכים לקלפי, תחשבו איזו מדינת ישראל אתם רוצים לראות, ומי מייצג אותה – הליצנים, המסכסכים, השקרנים? או ישרי הדרך, אנשי העבודה.
אל תהדהדו את הספינים, אל תשתפו פעולה עם האלגוריתמים הארורים. תחקרו, תעמיקו. תקראו את המצע – לפחות של המפלגות שמפרסמות כזה; אבל גם תחקרו, תבדקו מה עשו הפוליטיקאים האלה עבורכם בקדנציה האחרונה ובאלו שקדמו לה. תבחנו את השרים על פי מעשיהם ואת חברי הכנסת על פי עבודתם הפרלמנטרית – בוועדות, בשאילתות, בהתייחסות לפניות ציבור.
אם הם מהאופוזיציה, למשל, תבדקו האם הם פעלו למען האינטרסים שלכם, או "כדי להפיל את הממשלה" בכל מחיר, גם "כאב בטן", כדברי חברת הכנסת רגב. זה לא מסובך לבדוק, הטכנולוגיה קיימת: באתר הכנסת תמצאו פרוטוקולים של ועדות וגם את כל הצעות החוק שעברו במושב האחרון ובכל אלה שקדמו לו. יש גם ארגונים, כמו לובי 99 ושקוף, שמנגישים את המידע; אבל אין מניעה שתעשו את זה בעצמכם בלי לסמוך על אף אחד.
ומה עוד? תצביעו למי שיתקן, למי שיעבוד בשקט בשבילכם, ולא רק בשבילו. בשביל כולם, ולא בשביל מי שהצביע עבורו. תתחילו לתגמל את הח"כים המתונים, אלה שעובדים עם חברים מסיעות אחרות למען הציבור. אלה שלעולם לא תשמעו אותם צווחים. אלה שעומדים מאחורי המילים שלהם. אלה שמפגינים סולידריות גם עם מי שחושב אחרת מהם. אלה שלא מפיצים שנאה וקיטוב ללא הפסקה.
ברגע שתתגמלו אותם, את המפלגות שבהם הם חברים, או הן חברות, תגלו במהרה שהפוליטיקה שלנו יכולה להיות נהדרת ושחברי הכנסת הם שליחי ציבור אמיתיים. שיהיה לנו בהצלחה.
