fbpx

לא לעוף על המיליון | מיקי גיצין

חזון מיליון העובדים בהייטק נשמע נפלא, אבל בניגוד לפנטזיה הסטארט־אפיסטית, אלגוריתמים לבדם לא יחנכו את ילדינו, לא יטפלו בהורים שלנו ולא ירפאו אותנו. העלאת שכר המורים והשקעה בחינוך הן האינטרסים של כולנו

0

מוטי, בן הזוג שלי, הצטרף השנה לסטטיסטיקה. גם הוא עזב את העבודה ה"מסורתית", במקרה שלו במגזר השלישי, ועבר להייטק. הדבר המדהים ביותר היה כמות החיזוקים שהוא קיבל מכיוונים שונים לצעד זה, והמתנות ששלחו לו מהעבודה החדשה החלו להיערם על השולחן בסלון. נדמה היה שמכל עבר נשלחים אותם מסרים: עזבו את העולם הישן והמיושן, את עבודות הדחק, את המשרדים המרופטים ואת משכורות הרעב ובואו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של ההייטק.

להבדיל ממוטי, עשרות אלפי מורים ומורות שנאבקים בימים אלה על שכר הוגן ותנאי עבודה ראויים ודאי שואלים את עצמם אם שווה להילחם כדי לעבוד במערכת מאובנת ונוקשה שרק משדרת להם – במילים ובמעשים – שהם לא רצויים, שאפשר להסתדר גם בלעדיהם ושהדרישה הבסיסית כל כך לקיום ראוי ומכובד היא חזירות לשמה. 

סביר להניח שהתשובה של לא מעט מורים תהיה שלילית, והרבה צעירים וצעירות מוכשרים וחדורי שליחות יוותרו מראש ויחפשו את מזלם בסביבה שבה יגרמו להם להבין, מהרגע הראשון, שהם רצויים ושהיכולות שלהם מוערכות – ובעיקר מתוגמלות.

הוראה היא מקצוע קשה שדורש תעצומות נפש, הקרבה ותחושת שליחות. איש לא בוחר להיות מורה בלי לאהוב ללמד, ומי שנכנס למערכת החינוך יודע שבשוק הפרטי ההזדמנויות תמיד מפתות יותר מאשר במגזר הציבורי, וזה בסדר. אבל גם האנשים בעלי תחושת השליחות החזקה ביותר בסופו של דבר לא יתעקשו לעבוד בשכר מינימום או קרוב לכך, בזמן שהכישורים שלהם יכולים לסדר להם שכר גבוה פי חמישה. כבר עכשיו מערכת החינוך מדממת מורים וסובלת ממחסור של אלפים מדי שנה.

*****

יש רגעים שבהם סדר העדיפויות והאתוס של החברה מנוסחים בבהירות יוצאת דופן וחד־משמעית. הרגע הנוכחי הוא כזה. יזם ההייטק בישראל של 2022 הוא בדיוק מה שהחלוץ המגשים היה בראשית ימי המדינה: גיבור לאומי, מודל לחיקוי. אגב, תמונת התשליל של יזם ההייטק הנערץ והאהוב הוא יפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים שהפכה מושא ללעג ולבוז בחסות קמפיין תקשורתי. העובדה שבן דויד דורשת עבור המורים שכר שהוא פירור ממה שמקבל מתכנת מתחיל לא הפריע לציבור להפוך אותה לאויבת.

האתוס הלאומי לא מנוסח רק בחזון מיליון ההייטקיסטים או מורשת האקזיטים. הוא מגולם באוסף התמריצים הבלתי נגמר, שמשקף את סדר העדיפויות הלאומי ומעצב את החברה: מס החברות לסטארט־אפים אפסי, ההטבות למשקיעים ולבעלי הון מפליגות, אפילו הארנונה לחברות הייטק בתל אביב נמוכה יותר מזו של גני ילדים. משום מה, המיליארדים שהציבור מוותר עליהם כדי לחזק את ההייטק מטרידים את התקשורת ואת האוצר הרבה פחות מדרישות המורים להעלאת שכר.

כשמביאים בחשבון שגם כך מדובר בענף האטרקטיבי, היוקרתי והמתגמל ביותר במשק, וכשנזכרים שישראל מובילה את הדירוג העולמי במספר יוניקורנים ובעובדי הייטק לנפש ושחלקו של ההייטק בתוצר הישראלי הולך ותופח משנה לשנה, קשה לא לתהות מדוע הממשלה בוחרת להגדיל עוד את התמריצים למתלבטים אם לעבור להייטק בשעה שענפים אחרים נאבקים לשרוד. 

שהרי בקצה השני של סדר העדיפויות הלאומי נמצאים המורים, הרופאות המתמחות והעובדים הסוציאליים, שמוצאים את עצמם במאבקי שכר מול המדינה ונדרשים להוכיח שהם לא גנבים בפוטנציה. כשראש הממשלה החלופי מדבר על מיליון ישראלים בהייטק, הם מבינים את הרמז.

הכוונות של לפיד ודאי טובות. הוא מעוניין שכמה שיותר ישראלים יוכלו ליהנות באופן ישיר מהצלחת ההייטק, שהקופה הציבורית תתפח והכלכלה תצמח. אבל החורים בחזון גדולים מדי. יש מקצועות שאין להם תחליף, ויש שירותים שאי אפשר לייבא. בניגוד לפנטזיה הסטארט־אפיסטית, אלגוריתמים לבדם לא יחנכו את ילדינו, לא יטפלו בהורים שלנו ולא ירפאו אותנו. אין תחליף למורים, לרופאים ולעובדי הרווחה שיעזבו את המערכת הציבורית וינדדו להייטק. את תוצאות הנדידה הזאת נגלה בעוד שנים, כשלא יהיה מי שידאג לילדינו, להורינו ולנו. 

מיקי גיצין הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook