יבוא יום ובנימין נתניהו לא יהיה ראש ממשלת ישראל. אחרי כמעט 11 שנים רצופות בשלטון, ישנם מי – ודאי האחוז הגבוה של הבוחרים הצעירים, שבכלל אינם מכירים ישראל ללא נתניהו – שבכלל אינם יכולים לדמיין סיטואציה כזו. איש במערכת הפוליטית אינו יודע לנבא איך יסתיים הקרב שמנהל ראש הממשלה על מנת להישאר בתפקידו, או כמה מערכות בחירות יחלפו עד שבלשכת ראש הממשלה יישב אדם אחר. איש אינו מוכן לנבא גם אם המחליף יהיה איש סיעת הליכוד או איש כחול לבן. אבל ראשי ממשלה לא נשארים לעד, ובסופו של דבר הם מתחלפים, בדרך כלל בניגוד לרצונם או תוכניותיהם. איש מראשי הממשלה בישראל לא תכנן את פרישתו, ולא פרש כשהודיע "מיציתי את תפקידי" (ולא; "איני יכול עוד" אינו מיצוי טבעי). הנסיבות האישיות, או הפוליטיות, הובילו אותם לשם.
כשקו השבר המחבר או המפריד בין מפלגות כבר לא יהיה היחס לנתניהו, יחשבו רבים מהשחקנים מסלול מחדש. כחול לבן הוקמה כרשימת "רק לא ביבי". גם בליכוד הסתדרו השחקנים סביב המנהיג שידע לספק שלטון. בתום עידן נתניהו ייטרפו הקלפים. השחקנים יסתדרו לפי הפוזיציה והאמוציה
נתניהו הרים את תרומתו לפוליטיקה בכך שהציב את עצמו במרכז השיח הציבורי. זה לא התחיל בחקירות המשטרה בתיקי 1000, 2000 או 4000. זה קרה הרבה לפני כן. נתניהו האפיל על הליכוד והפך את המפלגה, שפעם נקראה "תנועה לאומית־ליברלית", למפלגה של איש אחד. על פיו של ראש המפלגה יישק דבר, ושאר הדמויות ברשימה, אם חפצות חיים פוליטיים הן, נתבעו לומר אמן. איש איש בסגנונו. מי שלא יישר קו, מצא את עצמו בחוץ. דן מרידור ויצחק מרדכי, משה כחלון ומשה יעלון; וכל מי שהגיע לעמדת זינוק הקרובה לפסגה. לקראת סיום העשור הנוכחי, ערב תחילת שנת 2020, אפשר לקבוע שהעשור האחרון היה העשור של בנימין נתניהו. כשיירד מן הבמה, יכולים לקרות כמה דברים משמעותיים:
- המערכת הפוליטית תתרסק. בעידן נטול אידיאולוגיה, כשקו השבר המחבר או המפריד בין מפלגות כבר לא יהיה היחס לנתניהו, ייחשבו רבים מהשחקנים מסלול מחדש. כחול לבן הוקמה כמפלגת מרכז, אבל למעשה כרשימת "רק לא ביבי". לַכּל ברור שאין חיבור אמיתי בין חברי הכנסת יעלון, צביקה האוזר ויועז הנדל, לבין עמיתיהם מיש עתיד, יאיר לפיד, עפר שלח ויעל גרמן. גם בליכוד הסתדרו השחקנים סביב המנהיג שידע לספק שלטון. ברגע שיגלו שזה לא מובטח, יוכלו לנדוד ביתר קלות למסגרת פוליטית אחרת. קצת קשה לזכור, אבל בשנות ה־80 וה־90, כשהעבודה הייתה מפלגה שהתחרתה על השלטון, שקלו לא מעט קצינים בכירים שפרשו מצה"ל את שתי האופציות: מי יבטיח שלטון או תפקיד בכיר. האידיאולוגיה פחות שיחקה תפקיד. הפוזיציה יותר. בתום עידן נתניהו ייטרפו הקלפים מחדש. השחקנים יסתדרו לפי הפוזיציה והאמוציה. לא האידיאולוגיה.
- השפה, תרבות השיח, תשתנה. הקיטוב, ההאשמות, ההסתה שהיו מנת חלקנו בשנים האחרונות, יפנו את מקומם לשיח אחר. לא בטוח שזה יהיה שיח ענייני ומכבד, אבל אף אחד מהמועמדים הפוטנציאליים להחליף את נתניהו, בליכוד או מחוצה לו, לא ניחן ביכולות הרטוריות של ראש הממשלה. השיח המאשים, התוקפני והמתלהם שאליו הורגלנו יירד בכמה וכמה אוקטבות, ולא מכיוון שלא הצליח. נתניהו עשה שימוש בשיח המתלהם כחלק בלתי נפרד מהקמפיין המתמשך שלו. לאחרים, פשוט, אין את זה. לא גדעון סער, לא יולי אדלשטיין, ניר ברקת או ישראל כ"ץ ניחנים ברצון להוביל שיח מקוטב. בני גנץ כבר הוכיח שהוא אינו מתחרה בנתניהו בתחום הזה. הם ללא ספק ייתקלו בקושי: רבים מאוהדי הליכוד ונתניהו מתרשמים דווקא מן השיח הזה. מן הכריזמה שבאה איתו.
- הנאמנות עשויה לפנות את מקומה, כאשר נבחן הקריטריון המרכזי למינויים משמעותיים. בעבר פורסם כי אחת השאלות ששאל נתניהו את המועמד לראשות המוסד שהתמודד מול יוסי כהן הייתה "האם תהיה נאמן לי?". כמעט קשה לזכור שערך הנאמנות האישית לא היה חלק מהותי מקבלת תפקידים, גם בממשלות ימין. מנחם בגין מינה את משה דיין לתפקיד שר החוץ. יצחק שמיר מינה את דוד קמחי לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ, על אף שהיה ברור גם לו שמדובר ביונה מדינית. הם חשבו שאלה האנשים הטובים ביותר לתפקידים. בשנים האחרונות החליפה הנאמנות האישית את המקצועיות ואת הענייניות. מחליפו של נתניהו יוכל, אם רק ירצה ולא יחשוש, להוביל שיטה אחרת של מינויים לתפקידים בכירים.
- יסתיים עידן הפחד בימין. הליכוד, שייקלע למלחמת הכל בכל, כולל שובם של המחנות מעשורים עברו, הימים שלאחר עידן בגין, לא יצמיח מנהיג טבעי שיהיה מקובל על מתחריו. מי שייבחר יידרש לזמן כדי לבסס את מנהיגותו. גם למפלגות הלוויין האחרות, שבשנים האחרונות נפל עליהן מוראו של נתניהו, ייקח זמן לגלות שבלעדיו הפוליטיקה יכולה לחזור לעידן של כיפופי הידיים המסורתיים שלה. ההתבטלות המוחלטת של ש"ס, יהדות התורה, הימין החדש והימין הישן, באה לידי ביטוי ב־29 במאי האחרון. זה התרחש אל מול המצלמות, קבל עם ועולם, כשנתניהו החליט שהוא אינו מעוניין להחזיר את המנדט לנשיא ריבלין אחרי שכשל בניסיון להרכיב ממשלה. התופעה המדהימה הזו לא תחזור על עצמה במהרה. בעבר ידעו המפלגות האלה לצאת למאבקים משמעותיים לטובת האינטרסים שלהן. הן יעברו תהליך של החייאת הזיכרון, למשהו שהיה בעבר ופחת מאוד בשנים האחרונות.
- השאלה הפתוחה: האם לאחר עידן נתניהו תעבור ישראל תהליך של פיוס לאומי. האם אחרי המתקפות על כל מי שאינו אוהד נתניהו והצגתו כעוכר ישראל במקרה הרע ("אביגדור ליברמן השמאלן") או כזדוני במקרה הטוב ("אנו עדים לניסיון הפיכה שלטונית של מערכת אכיפת החוק"), תעלה הפוליטיקה על מסלול אחר. מכבד יותר, ענייני יותר ונטול אמוציות. זו שאלת השאלות. יצרים ואגו הם הרי חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה. התלהמות, שנאה וקיטוב חריף אינם חלק בלתי נפרד ממנה. למרות שהתרגלנו. התשובה לשאלה הזו תלויה בעיקר בזהותו של מי שיישב בלשכת ראש הממשלה.
אחת השאלות המסקרנות תהיה האם המחליף ירצה להוביל מהלך של חנינה לקודמו, שהיועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין. יש ציבור גדול מאוד בישראל שההחלטה הזו אינה משכנעת אותו להפנות עורף למנהיג, להפך. המשקולת הזו תונח לפתחו של ראש הממשלה הבא, בעידן שאחרי נתניהו.
