בתחילת 2015 קרה אירוע נדיר. מפלגה שהסקרים ניבאו לה מספר מנדטים דו־ספרתי הציגה מצע בחירות שכולו כלכלי־חברתי. כשצה"ל אוזכר שם זה לא היה בנושאי ביטחון, אלא בהקשר של העלאת שכרם הזעום של חיילי החובה. כשדובר על "חוסן לאומי", לא דיברו על כיפת ברזל, אלא על השקעה בחינוך. ובעיקר דיור, הרבה־הרבה דיור. יו"ר כולנו משה כחלון היה נחוש לשנות את כללי המשחק. "הגעתי לליכוד בגלל נושאים חברתיים, ועזבתי את הליכוד בגלל הנושאים החברתיים. ביבי ואני זה עולמות שונים לגמרי", אמר אז. אכן התפיסות הכלכליות של השניים הן במרחק שמיים וארץ. נתניהו הוא קפיטליסט מושבע, וגדל בין השכונות היוקרתיות של ירושלים לחוף המזרחי של ארה"ב. כחלון נולד למשפחה מרובת ילדים בגבעת אולגה, ובגיל 14 נשר מבית הספר כדי לעבוד כמסגר, דוגל בגישה כמעט סוציאליסטית ובצמצום פערים. וזה לא הפער היחיד. נתניהו מושך בוחרים באמצעות איומים ביטחוניים והבטחות מדיניות ופוליטיות, את הכלכלה בדרך כלל היה מוציא לפגרה בבחירות.
תחילת 2020. גנץ מתיימר לחשוף את "תיק 5000", שמתגלה כזרקור על מערכת הבריאות הקורסת. הפתרונות שהוא מספק חשובים אך די בנאליים, סיכוי לא גבוה להגשימם. נתניהו מצידו טרוד עמוקות מזהות שר האוצר הבא וחשיבותו לקמפיין. במסיבת עיתונאים לכתבים כלכליים הוא זה שמבקש הפעם לדבר על יוקר המחיה. מה קרה פה? את התשובה לכך אפשר למצוא בהתהפכות היוצרות – בתום מסיבת העיתונאים כתבי הכלכלה מבקשים לשאול שאלות, כעת נתניהו מסרב. זאת כדי לא להידרש לשאלות כמו מדוע לא פעל בכל העשור האחרון שבו היה בשלטון כדי להגשים את כל הרפורמות שהוא מבטיח כעת, ומה עם ההתעלמות מהגירעון המטריד.
בחזרה לכחלון. בקרב הראשון הוא זכה בכל הקופה – עשרה מנדטים, כס שר האוצר הנכסף וחופש פעולה נכסף עוד יותר בכל התחומים הכלכליים. גם ההמשך נראה מבטיח – תוכניות "נטו" רבות, תחילתו של שינוי מגמה במחירי הדיור, ואפילו הורדת מיסים למעמד הביניים כבר נראתה קרובה מתמיד. אבל לאורך המערכה מצבו הידרדר, האיש שרצה לחלק לכולם לא הבחין בזמן שבקופת המדינה לא נשאר די. גם כשכבר לא היה ניתן להתעלם מכך, הודאתו במצב הייתה מעטה מדי ומאוחרת מדי. כיום מחירי הדירות שוב עולים, מחירי המזון לא השתנו, הרפורמה בבנקאות תקועה ומונופול הגז עומד וקיים. אבל בתחומים רבים מגיעות לו נקודות על המאמץ והדבקות במטרה, גם אם הלך אחריה רחוק מדי.
אם רציתם לתת את קולכם למי שאתם מאמינים שיביא את השינוי הכלכלי המיוחל, ודאי הייתם מבולבלים. בכלכלה, מתברר, באמת אין יותר ימין ושמאל. למצעים האמורפיים של הליכוד וכחול לבן מכנה משותף רחב: הבטחות בתחומי הדיור, בריאות, צמצום יוקר המחיה ועוד. הכל נשמע דומה. אך בעיקר – תג המחיר של שני המצעים, שעומד על מיליארדים רבים, הופך אותם לבלתי ריאליים בעליל.
הישג אחד כבר רשמה הכלכלה, עוד לפני שהממשלה החדשה החלה לפעול (דבר שכשלעצמו אינו מובן מאליו בימים אלו) – היא עלתה לסדר היום, ולא רק על ידי מפלגת שוליים. כל שחקן שטוען לכתר ראש הממשלה, מבקש להשאיר בחצרו גם את כובע שר האוצר. עכשיו השאלה היא אם הכובע הזה יגיע בעסקת חבילה עם הסכומים הנדרשים כדי להגשים לפחות חלק מההבטחות, או שמא ישמש את השר הבא לקושש פרוטות.
- כלכלת בחירות במבחן המונה // הטור של עמית תומר
- מיסים חינוכיים או ניצול של האוכלוסייה? // הטור של עמית תומר
