א | קולך הרך לא מלווה את אוזניי זה זמן, קול צעדייך כמו נשכח מאוזניי, קול צעדייך כבר כמעט נמוג.
אני נזכרת בך בחדר הלידה. היית צעירה ונרגשת, פעימות לבך הזרימו את דמי, ועל כל גופך שכב כל גופי. היה זה מין יום קסום ומופלא שבו נפגשנו לראשונה.
והיה הרגע שבו נפרדנו לראשונה, על קצה הבריכה הנמוכה. אני זוכרת איך צעדתי נבוכה. המים נראו לי גבוהים ורמים, ואת נתת לי לקפוץ לבד. את היית בטוחה בי כל כך, בטוחה כל כך.
ב | לקראת ערב נשים מתוודות:
אמא, גופי לא תמיד היה מקדשי. שועלים הלכו בו, בגופי, ולא ידעתי את נפשי. בלילות התנהגתי כמו חיה, לחיים שהתנהגו אליי כמו בהמה, ואחר כך חיבקתי גבר שלא ידעתי את שמו.
אלו היו חיי.
בבקרים, בדרכי משומקום אחד לשומקום שני, מצחינה מאלכוהול, מסיגריות ומאנשים שלא רציתי בקרבתם, ראיתי את ילדי הגן. צועדים כל הדרך אל החיים האמיתיים.
אלו היו חיי.
אחר כך, כשידעתי שעוד מחכים לי נמרים בצד הדרך, מישהו צחקק בקיוסק מולי צחוק עייף של בוקר. נכנסתי אל הקיוסק כי רציתי לוודא שהוא לא רוצה להרוג אותי. קניתי סיגריות, ורציתי אני להרוג אותו. הוא צחקק במלא הכנות וכלל לא הבין את כתפיי השמוטות.
אלו היו חיי.
במאקרו היה הרבה על מה לבכות, אבל במיקרו התחמם האוכל מאתמול וזאת לא הייתה נראית לי סיבה מספקת. אז חיכיתי. סבל הוליד סבל הוליד סבל, ותינוקות שלא ילדתי בעטו בי מבפנים.
אלו היו חיי. בשאול הרגשתי בטוחה. שם, עם היתושים והעכברים שהיו לי כאחים שנזרקו איתי לבור.
אלו היו חיי, אמא. אני מתוודה. מתוודה כי בחוץ כבר ערב. בחוץ כבר אפלה.
ג | אם הייתי אומרת: לך לך מארץ השמש שהיא אני, לא היית מבין. בלילה היה קר. השעון הפסיק לעבוד וכל הלילה חשבתי שעדיין שמונה, שעדיין לא נגענו זה בזה.
סיפרת לי על הטיול שלך בהודו, ואני המצאתי לך סיפור על הילדה הגיבורה שהייתי. אחר כך חלמתי בהקיץ שאתה חלק מילדותי, יושב בחצר על הספה הקרועה ליד סבתא שלי ושואל את עוברי האורח אם הם יודעים מי היה בלפור ואם הם מאושרים. אף אחד מהם לא עונה לך, וכשמישהו מנסה לומר דבר מה, אתה מניח את רגלך על רגלי.
אחר כך בא שוב אותו החלום, רק שהפעם התנדנדת במה שאבא בנה וקראנו לו נדנדה והמשכת להטריד את העוברים ושבים בשאלותיך: מי היה בלפור ומהי הדרך הקצרה לאיטליה. איש מבוגר אף טורח להסביר לך.
בחלום אני ילדה עם קוקיות וגם אתה ילד. כל העת עומד לי דבר מה בגרון, וכשאתה מבחין בכך, אתה דופק לי על הגב ויוצא לי בכי. סבתא שואלת אם הרבצת לי ואני אומרת שעזרת לי.
אף אחד לא מבין אותי בחלום הזה, גם לא אתה.
אחר כך אני קמה ותכף מחכה שתלך לך. ממיטתי, מדלת אמותיי. אתה נוחר בשלווה, ואני צועדת אל המטבח לבדי. מכינה קפה קר. מחכה לבדידותי.
האם נולדנו כדי לשכב יחד עירומים וחבוקים ואז ללכת? אני אופה לחם לבן, יודעת את השעה, מחפשת את הארנק.
בינתיים קורים דברים שגיליתי כבר בגיל 4: קרח הופך מים בטמפרטורת החדר.
אתה עדיין ישן, ואני יוצאת אל הרחוב. במעבר החציה אני נהיית שתיים. האיש הירוק והאיש האדום. אני מתירה לעצמי ועוצרת בעדי. אני (לא) כל יכולה. ברחובות ההומים אני ליידי מקבת. מסתובבת דם ויורקת דם. אוחזת חרב גדולה וכל כולי מחילה. ברחובות ההומים אני חושבת שתישאר. כמו בחלומי, כשאתה יושב על הנדנדה ונראה כמישהו שאין לו כוונה ללכת. אבל אני יודעת שתלך, ועל כן אני רוצה שתמהר.
ד | כשאני חוזרת אל הבית, אתה עומד לבוש בדלת הנפתחת כמעט מאליה ולא אומר: יש לי משהו לומר לך. אתה הולך.
אני חוזרת אל המטבח ומגלה שוב – קרח הופך מים בטמפרטורת החדר, ואני רוצה לכתוב על האדים שעל הבקבוק: גן העדן שלי רחוק מן העין. אבל אין מקום על הבקבוק.
בצהריים אני חושבת דברים כמו: תשובות פותחות שאלות נוספות. דברים כמו: מה אפשר עוד לגלות על עולמנו הנשי, אם לקח דורות על דורות לגלות את קיומה של נקודת הג'י? בצהריים לבד זה פתאום הכי.
ה | קרה שראיתיך ונראית לי דומה / מרחוק את רואה שלושת העתידים שאולי יהיו לך / הטוב, הרע והמכוער על המסך / המורה אומרת: "קלאסיקה", וכולם מנמנמים.
"מה השעה?", שואל זכר האלפא לשיטתך / "אין תשובות לכלום", את עונה / תחושה לא מוסברת מתגברת / בכל רגע האישה שהיית / הופכת לאחרת.
בהפסקה את מלהגת עם גבר / עומדת בסריג ורוד ליד הברזייה / השפל מרתק לא פחות מהגאות / את אומרת לו או לי / צרידותך הסדוקה, אני שומעת דרכה.
זה כל הזמן אותו העניין מול המים הקרים / את כמהה אל הלא נודע וצמאה / שלושת עתידייך צוחקים מהזרם הקר / שאת סוגרת בבהלה.
בסוף ההפסקה את יודעת ש / הגעגוע הזה הוא לנשכח, לא למה שאת יודעת לתאר בבירור / מה היה שם? בלא זכור הזה שמטלטל אותך כל כך? כי עכשיו אני רואה אותך, חורתת על דף בסוף הכיתה: הבודהיזם אומר שאין דבר כזה אני, אז איך זה ששוב אתה?
בדייטים את אומרת / "מה שיש לראות בי היא אישה שתקשיב לך בשעות בין הערביים עם מיץ פטל. לא מעבר" / בשדות התעופה את עונה: "ארזתי לבד. אתמול בחצות רק אני וכמה כוכבים קיפלנו בקפידה תחתונים / שום סוג של נשק. אני באה חשופה / שום דבר להעביר. אולי רק בשורה / זה בסדר בשורה?"
הזמן עובר ואני יודעת שאת שוכחת / כמה גדול היה הפחד / על מדרגות הבר אי אז / כמה גדול היה הפחד.
אני יודעת שאת שוכחת. פעם היה גבר שהשתוקקת לומר לו: כל העולם כולו הוא הגשר הצר, המפריד ביני ובינך / אני יודעת שבכל פעם שאת פוגשת מראה את מבקשת מבבואתך סליחה / אז
סליחה.
ו | בבוקר אני תוהה למה האדמה לא רכה. אנשים הולכים למולי ואני לא יודעת איך קוראים להם.
ספטמבר חם בירושלים.
ליד המרכז הרפואי שערי צדק, המרכז לבריאות האישה, אני רואה חוטים גדולים באוויר, המקשרים ביני ובינה.
זה שוב היה בלי קונדום, אמרתי לה והיא וכל המרכז לבריאות האישה הביטו בי מאוד.
שליש יום חם של ספטמבר בירושלים. אנחנו עומדות בתור. סביבי חוגגים הריונות וזה כן. זה כן כואב כמו שזה נראה.
ז | זה מגיע לאט. המילים שאת עומדת מאחוריהן כמו אם (טיפוס) גאה. הוא שואל: את כתבת? (את? עם השיער החלק? שכר המינימום? העיניים החומות? הקצת חרדה הקצת קיומית?) הוא שואל: וחשבת על זה לבד? (עם החולצה הזאת? והבלנדסטון? וקו 71?)
כן, אדוני (עם השכר הגבוה במשק, הבגדים המחויטים והלב שהוא כמו שלי). כן, אדוני. זאת הייתי אני.
