חיה שמיר היא פעילת ליכוד ותיקה. עוד מהימים של מנחם בגין. חברת מוסדות הליכוד כבר שנים, מאלה שעליהם חיה ונושמת מפלגה פוליטית. היא כבר ראתה ושמעה הכל: בגין, שמיר, שרון ונתניהו בשלל הקדנציות שלו. היא חוותה שלטון, וגם אופוזיציה, ומסמלת בעיני רבים את הליכוד השורשי, שרבים מאלה שסימלו אותו פעם – מלימור לבנת ועד גדעון סער – כבר לא מצביעים מחל. בין בכירי הליכוד אין מי שלא מכיר אותה. הייתה זו דווקא חיה שמיר שהעזה לצאת נגד בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה החדש. בכינוס פעילי ליכוד, כשלצידה חברי הכנסת מירי רגב ואלי כהן, תקפה הפעילה הוותיקה את המתקפות על ממשלת בנט־לפיד. היא אמנם פנתה ישירות למירי רגב, כשמחתה על האמירות לפיהן הממשלה הנוכחית היא ממשלה מסוכנת, אבל לַכּל ברור מי מתווה את הקו. ולא – זו אינה רגב.
חודש ימים אחרי שהפך בעל כורחו ליושב ראש האופוזיציה, ח"כ בנימין נתניהו מנסה לייצר כותרות ואירועים בקצב שאליו הורגל כראש הממשלה. יום אחד הוא בפוטו־אופ עם ראשי מפלגות הימין, כראש "בלוק ה־52" המתנגד לממשלה. יום אחר הוא בהצהרה מדינית על בחירתו של הנשיא החדש באיראן, ובאופן פלאי מצליח שדבריו ישודרו בשידור חי בשעה 15:00 בשניים מערוצי הטלוויזיה. בחלוף יממה נוספת הוא מצטלם עם נשיא הונדורס שביקר בישראל, וכאילו לא די בתמונות עם הנשיא האורח, נוסף לו קליפ ששודר ברשתות החברתיות (תחת הכותרת המוזרה "עונת הקטיף"), שבו הוא משבח את החלטת הונדורס לפתוח שגרירות בירושלים, תוך שהוא מדגיש שעכשיו קוטפים בישראל פירות של החלטות ומהלכים שהוא אחראי להם. באופן מביך, בסיומו של הסרטון שצילם נראה נתניהו נוגס בתפוח עץ אדום. אין ספק, צוות הניו מדיה של ראש האופוזיציה עובד עכשיו שעות נוספות במטרה מרכזית אחת: לשמור את נתניהו בתודעה הקולקטיבית, רלוונטי כתמיד. אפשר להעריך שחזרתו לאולפני הרדיו והטלוויזיה כמרואיין היא רק עניין של זמן. לא תהיה תוכנית שתסרב לריאיון איתו. הוא כמובן יתמקד בהתקפות בוטות על הממשלה, וימעט בחשבון נפש אישי ופוליטי. אבל למי זה משנה? נתניהו באולפן הוא סחורה חמה ומבוקשת.
–
ראש הממשלה לשעבר יודע שהציבור בישראל עוד לא התרגל לצירוף המילים "ראש הממשלה נפתלי בנט". הוא גם מכיר את בנט מקרוב, ויודע שיכולתו או כוונתו לנפק כותרות על בסיס יומי, או שעתי, מוגבלת מאוד. מבחינת נתניהו, זו העת להלום שוב ושוב בסיסמה שגיבש, ושעליה נתבקשו לחזור כל בכירי הליכוד שעודם נשמעים לו: הממשלה הזו אינה לגיטימית והיא ממשלה מסוכנת. הביטוי "ממשלת שמאל", שבו השתמש נתניהו במהלך כל התקופה שבה היה המנדט בידי השר יאיר לפיד, פינה את מקומו לביטויים חדשים. ממשלה מסוכנת ובלתי לגיטימית. ולחזור על כך שוב, ושוב, ושוב. עוד משחר ימיו בפוליטיקה יודע נתניהו, שאִמרה שעליה יחזרו מאות ואלפי פעמים, עשויה להיקלט בסופו של דבר.
מלבד המתקפות על הממשלה, והחלטה לנסות להביך אותה כמה שיותר, לא נראית בשלב הזה אסטרטגיה אופוזיציונית חדשה. גם בשנים שבהן כיהן כיו"ר אופוזיציה לממשלת אולמרט, בין 2006 ל־2009, עשה נתניהו מאמץ לקעקע את הלגיטימיות של הממשלה. אז הסתתר מאחורי מחאת המילואימניקים ששטפה את הארץ לאחר מלחמת לבנון השנייה. על גבם רכב עד שנבחר לתפקידו ב־2009. באופן שונה מהיום, היה לנתניהו זעם ציבורי אותנטי להיאחז בו. הטענה הנוכחית, שלפיה ראש ממשלה לא יכול להיות מי שעומד בראש סיעה בת שישה מנדטים בלבד, חלשה הרבה יותר. הרי נתניהו באופן פומבי, קבל עם ומצלמה, הציע לבנט לעמוד בראש ממשלה, שהוא, נתניהו, יהיה חבר בה. כפי שהכשיר את ח"כ מנסור עבאס כחבר קואליציה, כך סלל שטיח אדום לראש סיעת ימינה הקטנה לכהן כראש ממשלת ישראל. האחריות כולה עליו.
לנתניהו יש סיבות פוליטיות טובות להמשיך לייצר רעשי רקע כאופוזיציונר תקיף, בוטה וחריף. קודם כל, מפני שזהו תפקידה הבסיסי של אופוזיציה – לאתגר את השלטון. סיבה טובה יותר היא לכבות את הדליקות המתפתחות מתחת לאפו בליכוד. הכנס הענק שערך ח"כ ניר ברקת זמן קצר לאחר שהושבעה ממשלת בנט־לפיד, היה איתות זוהר בשמיים האפורים של הליכוד שבאופוזיציה. גם הציטוטים שהביא הכתב הפוליטי של כאן 11, מיכאל שמש, מפיו של ח"כ יולי אדלשטיין, לא נעמו לדיירים היוצאים ממצודת בלפור בירושלים. לא רק הודעת התמודדות על ראשות המפלגה הייתה שם, אלא מכה כואבת בבטן: "הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. למה הוא הסכים לתת לגדעון סער, נפתלי בנט, לבני גנץ ולכולם את ראשות הממשלה – ורק לא לתת לאף אחד מהליכוד? למה הליכוד צריך להפסיד שלטון? עוד שבוע־שבועיים אנשים ידליקו טלוויזיה וישימו לב שהוא לא ראש ממשלה, אז האסימון יתחיל ליפול – ואז יגידו לו את האמת בפנים", צוטט אדלשטיין. כדי להשכיח מהציבור שהוא כבר לא ראש ממשלה, מקפידים חברי הכנסת של הליכוד הנאמנים לו להמשיך לכנותו "ראש הממשלה", כאילו היינו בארה"ב, שם ממשיכים לתת לנשיא לשעבר את התואר "Mr. President" גם כשהוא כבר אינו הנשיא המכהן. אז זהו, שישראל היא לא אמריקה. אהוד ברק ואהוד אולמרט מתראיינים לא מעט, ואיש לא השמיט את המילה "לשעבר" מהתואר שלהם.
–
אבל מעמדו הפוליטי של נתניהו אינו כתמול שלשום, גם אם לא יודה בכך. בכירי הליכוד – צמד הכ"צים (חברי הכנסת חיים כץ וישראל כ"ץ), בסיוע אחרים בליכוד, בלמו לפי שעה את השעטה של נתניהו לקיום פריימריז חדשים, שבהם ינציח את מעמדו כיושב ראש עד הבחירות הבאות. לכולם ברור שאילו היו מתקיימות הבחירות הפנימיות היום, נתניהו היה מנצח, קרוב לוודאי. חודש אחרי שעבר לכהן כראש האופוזיציה, בנימין נתניהו הוא עדיין מותג פוליטי חזק מאוד. למרות ארבעת הכישלונות בהרכבת ממשלה בשנתיים האחרונות, בליכוד הנוכחי אין לו מתחרים, גם לא קרובים.
אבל יש כנראה עוד סיבה חשובה שבגינה נתניהו אינו נח, ומשתדל לייצר תחושה שהנה, הנה, הממשלה נופלת והוא חוזר לשלטון – בית המשפט המחוזי בירושלים, וליתר דיוק השופטים רבקה פרידמן־פלדמן, משה בר־עם ועודד שחם. ההנחה היא שרצוי וראוי מבחינתו ששלושת השופטים יבינו שהנאשם שלפניהם אינו רק ראש האופוזיציה בכנסת, אלא מי שבקרוב, אולי אפילו בתוך זמן קצר מאוד, ישוב לכהן כראש ממשלת ישראל.
דבר אחד נתניהו אינו מפנים ואינו רוצה לעכל. ככל שההרעשה שלו תהיה חזקה ועוצמתית יותר, ככל שיופיע יותר ויהיה חשוף יותר ובולט יותר – כך הדבק המחבר בין איילת שקד, מרב מיכאלי, אביגדור ליברמן ומנסור עבאס יהיה חזק יותר. אמירתו של שר המשפטים החדש, גדעון סער, "את החבורה בראשות נתניהו צריך להרחיק מהשלטון לזמן רב", ממחישה זאת היטב. בינתיים, מי שתורם לכך יותר מכולם הוא בנימין נתניהו עצמו. אם לא יתרומם לפתע כעוף החול, כפי שכבר עשה בעבר, ייתכן מאוד שנתניהו הוא שיביא על עצמו את קיצו הפוליטי.
–
- הנשיא והמראה: סיכום כהונת ריבלין // הטור של ירון דקל
- מנזר השתקנים // למה הבכירים לא מתראיינים? // הטור של ירון דקל
- הטריומווירט // על המבחן של מתנגדי נתניהו // הטור של ירון דקל
