התלמיד החכם אברהמל'ה מישיבת מיר הגדולה במאה שערים קיבל צו גיוס ראשון. מכיוון שהוא חסיד מובהק של הרב אהרן לייב שטיינמן, מנהיג הרוב הליטאי בן ה־102, הוא ניגש ללשכת הגיוס ביום ההתייצבות, והודיע שהוא מעוניין להמשיך ללמוד. אחרי סדרה של ראיונות ובדיקות רפואיות, שגם עליהן יש מחלוקת גדולה בציבור החרדי, נשלח להביא אישור של הישיבה, חתומה בידי ועד הישיבות. אברהמל'ה חזר לישיבה עוד באותו יום והמשיך למלא את כרסו ש"ס ו'פוסקים', עד שיארגן לצבא את האישורים הנדרשים, שיפטרו אותו כנראה משירות החובה.
התלמיד יענק'ל מישיבת גרודנה באשדוד, שמזוהה עם הזרם השמרני של הרב שמואל אוירבך (אויערבך), קיבל גם הוא צו גיוס ראשון. בהוראת הרב הוא קרע את הצו לגזרים בטקס גדול, לקול התרועה של התלמידים האחרים בישיבה, שהעלו באש את קרעי הנייר. הצבא ישלח ליענק'ל התראה, אבל הוא לא יתייחס גם אליה, כי מדובר בגזירת שמד. הצבא יחכה לו בפינה, ואולי יום אחד תגיע המשטרה הצבאית לביתו, או לישיבה והוא ימצא את עצמו במעצר, עד שיגיעו מאות מפגינים לכלא שש ויתחיל תהליך השחרור הבלתי נמנע.
מי הולך בדרך הנכונה? אברהמ'לה או יענק'ל? זהו בדיוק הפלפול הידוע בין אנשי הרב שטיינמן, שמכונים "השוינאים" בידי יריביהם, ובין אנשי הרב אוירבך, שידועים יותר בשם "המחבלים" (במלעיל) בקרב הציבור הליטאי. "נו, אז מה?", ישאלו השוינאים. "מה יותר טוב, ללכת ולהשתחרר מיד, לחזור בשקט לישיבה ולתת לרבנים ולפוליטיקאים לטפל בעניינים, וכך להרוויח עוד יום של לימודי גמרא? מה, יותר טוב לשבת במעצר במשך שבועיים וכך להסתכן בקלקול רוחני גדול יותר?".
"הסכנה הגדולה", יגיבו המחבלים של אוירבך, "היא ליצור קשר עם רשויות הצבא, לשבת מול הקצינים והחיילות בלשכת הגיוס, לדבר עם המפתים, ביניהם חיילים חובשי כיפה, שעלולים לשכנע אותך להתגייס, רחמנא לצלן". בשלב זה של הוויכוח יצטטו אנשי אוירבך את המכתב המפורסם שפרסם הרב ב־2012 בעיתון 'יתד נאמן', נגד חוק טל המנוח, שהיה ידידותי ממש כלפי החרדים. "גיוס בני הישיבות כמוה כגזירת עקירת הדת, אשר על זה נצטווינו לעמוד על נפשנו בלי שום ויתור חס ושלום לקדש שם שמים", כתב אוירבך.
.
המים כבר לא רותחים
הגיוס לצבא מלווה את הפילוג ההיסטורי בציבור הליטאי לאורך כל שלוש השנים האחרונות, מאז הלך לעולמו ביולי 2012 הרב יוסף שלום אלישיב, המנהיג הקודם של הציבור הליטאי, ואפילו כמה חודשים לפני כן – והחל קרב הירושה על כיסאו. שאלת הגיוס היא הסיבה והמסובב העיקריים למחלוקת, והיא לא נרגעת לרגע. בכל מקום, בכל ישיבה, בכל שכונה חרדית וגם בכל בית ליטאי רבים היום שני הצדדים על הדרך הנכונה להיאבק בגיוס, האם בדרך הפרגמטית של הרב שטיינמן או בדרך הקשוחה והמתבדלת של הרב אוירבך.
גם על התוצאות בשטח רבה המחלוקת. "אנחנו צדקנו", מסכם הרב חיים אפשטיין ל'ליברל' שלוש שנות מאבק. אפשטיין הוא סגן ראש העיר ירושלים, מקורבו של הרב אוירבך, ראש רשימת 'בני תורה' שהתמודדה בבחירות באופן עצמאי וזכתה במנדט במועצת העיר. "אנחנו רואים כמה עולם התורה מידלדל והולך. הצבא מקבל לגיטימציה בציבור החרדי. האקדמיה הוכשרה. אנחנו קוראים לזה 'צינון האמבטיה'. פעם המים היו רותחים. היום הרבה יותר קל להיכנס לשם. לא שינינו כלום. אנחנו שומרים על המסורת. מה שהשתנה זו הפתיחות שלהם", אומר אפשטיין, ונימת זלזול ואכזבה נשמעת בקולו.
"הבל הבלים", מגיב העיתונאי החרדי משה איזן, חסיד הרב שטיינמן. "הם מדברים על הצבא ששולח כל מיני מפקדים חרדים לישיבות. בעיתון שלהם הם מפחידים שיש סכנה מוחשית. אין כלום. תראה לי תלמיד אחד שגויס לצבא בדרכי פיתוי או בעל כורחו. יש הידרדרות? הציבור היום רוצה יותר פתיחות. הרי לא כל אחד יכול לשבת וללמוד. אי אפשר להחזיק מבחינה כלכלית את כל חברת הלומדים בישיבות. יש היום תהליכים שאתה יכול לבלום? אתה יכול לעצור את המרוץ לאייפון 6? צריך להתמודד עם זה באופן הכי חכם והכי פרגמטי שיש".
.
כוחות לא מאוזנים
הגיוס הוא הנפץ, אבל הסכסוך החמור בין הצדדים סחף לאורך הדרך מריבות חסרות פתרון כמעט בכל נושא שעומד על הפרק, בעיקר במערכת היחסים מול העולם החילוני: היציאה לעבודה, השימוש במחשבים, חומרי הלימוד. המשבר הלך והחריף כאשר הפילוג קיבל גם ביטוי פוליטי, הכריע את גורל הבחירות לעיריית ירושלים, וגרע באופן דרמטי מכוחה של יהדות התורה ובעיקר של סיעת דגל התורה, מפלגתו של הרב שטיינמן. בחיי היומיום נרשמים התנכלויות הדדיות, מכות, חרמות ונידויים. בני משפחות הרבנים משני צידי המתרס, בעיקר בבני ברק, כבר אינם מתחתנים אלה באלה.
באופן טבעי, אנשי הרב אוירבך, שנחשבים מיעוט, משלמים מחיר כבד יותר. הכוח של עולם הישיבות, המנגנון, הכסף הגדול, השליטה החברתית והפוליטית עדיין נתונים בידיהם של הרב שטיינמן והרב חיים קנייבסקי, והחצר המשומנת ברחוב חזון איש 5 בבני ברק. "אנחנו סובלים רדיפות נוראות", נאנח הרב אפשטיין. "מתנכלים לילדים שלנו, לתלמידים בישיבות, בחינוך היסודי, בסמינרים. אחרי שהוציאו אותנו משם הם צריכים לשנות את המכסות, ולקבל יותר ספרדים. לפחות עשינו משהו טוב".
הקרב בעיצומו. יאיר אטינגר, הפרשן לענייני חרדים של 'הארץ' שמלווה את הפילוג מתחילתו, טוען שאין כאן בינתיים שום הכרעה, למרות הניסיונות של השוינאים לגמור את הסיפור אחת ולתמיד. "יש כאן התחלה של הפרדה קהילתית. ברוב המשפחות יש גם שוינאים וגם מחבלים. הם חיים זה עם זה אבל לא מדברים על המחלוקת. הפלג הירושלמי של אוירבך לא מוותר. הם לא ספגו נוקאאוט. הם מוכיחים את הכוח שלהם בבחירות המוניציפאליות, אבל הם עדיין לא יכולים להרים מפלגה ברמה הארצית. בינתיים הם רק מזיקים ליהדות התורה, ועל כך יוצא כל הזעם".
לדברי הפרשן: ליהדות התורה היו בבחירות 2013 שבעה מנדטים. בעקבות הפילוג בציבור הליטאי, אנשי אוירבך לא הלכו להצביע או שבחרו במפלגות אחרות. יהדות התורה קיבלה שישה מנדטים שחולקו בין דגל התורה (משה גפני ואורי מקלב), חסידות גור (יעקב ליצמן), חסידות שלומי אמונים (מאיר פרוש), חסידות ויז'ניץ (מנחם אליעזר מוזס) וחסידות בעלז (יעקב אייכלר). בחוץ נשאר יעקב אשר, מועמד נוסף של דגל התורה, ואחד המקורבים ביותר לרב שטיינמן. המחבלים צהלו. "יעקב אשר הוא אויב מבית, וזה הרבה יותר מקשה מאויב אחר", מסביר הרב אפשטיין.
.
אמור לי מהי היהדות שלך
הכול התפרץ בעוצמה גדולה בתחילת 2012. הרב הקשיש יוסף שלום אלישיב, אז בן 102, פוסק הדור ומנהיג דגל התורה, מי שהחליף את הרב שך המיתולוגי ־ נפל למשכב והחל יוצא ובא בבתי חולים. לכולם היה ברור כי ימיו ספורים. היה ברור גם שאלישיב ראה את הרב שטיינמן כיורשו, אבל צריך לקבוע עובדות בשטח. התחנה הראשונה שסימנו אנשי שטיינמן היה ביטאון דגל התורה, 'יתד נאמן'. עורך העיתון, נתי גרוסמן, נתפס כמי שמייצג עמדות שמרניות מדי, שמזוהות עם הרב אוירבך מירושלים. ברחוב החרדי עוד יסופר שנים רבות איך במאי 2012 פרצו שליחיו של הרב שטיינמן למערכת העיתון בבני ברק, השליכו מחשבים וציוד משרדי, החליפו מפתחות בדלתות ומנעו את כניסתו של גרוסמן לחדרו. חודשיים מאוחר יותר, סמוך לפטירת הרב אלישיב, הקים הרב אוירבך את העיתון 'הפלס', שבו גרוסמן משמש סגן עורך. "העיתון הוא יסודה וקיומה של תורה, והרבה גופי תורה תלויים בו", הצהיר אוירבך.
מי שמתעמק בפילוסופיה דתית יכול למצוא גם הבדלי השקפה מהותיים בין הרב שטיינמן ובין הרב אוירבך. אשר אטדגי, בוגר ישיבת פוניבז', מסביר כי הרב שטיינמן מחזיק ביהדות האתנוצנטרית. התורה ניתנה לבני אדם בהקשרים מסוימים, היסטוריים, פסיכולוגיים וכו'. כאשר יש התנגשות בין השכל הישר ובין קיום המצווה, צריך לגשר בין הפערים. הרב אוירבך אוחז ביהדות התיאוצנטרית: התורה היא אלוהית ואיננו יכולים להבין אותה ואת כל המצוות. אסור להכניס שכל ישר להחלטה תורנית. "אין חוכמה, אין תבונה ואין עצה מנגד השם", מצטט אטדגי מהמקורות.
ברוח הדברים האלה, כאשר הרב שטיינמן מקים את הנח"ל החרדי, הוא מתאים את עצמו למציאות הלכתית מתחדשת. הרב אוירבך מתנגד לשילוב כזה, או לכל שילוב חרדי אחר בחברה האזרחית, ולכן הוא גם מתנגד להקמת המכללות החרדיות השונות, שמבקשות לחבר את הציבור החרדי עם העולם המודרני. הרב שטיינמן מנסה לשלב, אם כי במסגרת דתית נוקשה, בין המציאות וערכי המוסר האוניברסליים ובין התורה. הרב אוירבך, מצדו, ימשיך את מסורת ההתבדלות וההקצנה כלפי כל דבר כי "חדש אסור מן התורה".
.
צילום: מוטי מילרוד, 'הארץ'
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
