קמפיין, בתרגום ישיר, הוא מערכה. גם בעברית אומרים "מערכת בחירות". מרוב שימוש, המילה כבר הפכה לשקופה, אף אחד לא מתעכב על המשמעות. אבל מערכת בחירות היא פשוט קרב. קרב על השלטון. זה היה ככה תמיד. זה הקרב הכי יצרי באנושות. יצרי בהרבה מקרב נגד גורם חיצוני.
הקרב על השלטון קודם אפילו לבני האדם. כל המיתולוגיות, בלי יוצא מן הכלל, מספרות על קרבות של אלים על השלטון בשמיים, באולימפוס, או בכל מקום אחר שבו הם מסתובבים. גם במיתולוגיה היהודית, העברית, יש מאבקי שליטה. היחידאות של האל, כפי שהיא מובאת בתנ"ך הערוך, רק רומזת על כך.
לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פניי, אומר האל העברי למאמינים החדשים שלו. הוא לא אומר "אל תעבדו עצים ואבנים". אבל גם בלי פלפולי פרשנות, קריאה בספר חנוך, שלא הוכנס לקודקס התנ"כי אבל מוזכר בגמרא שוב ושוב כמקור ואסמכתה, מלמד על פנתיאון יהודי צפוף, המאוכלס במלאכים, יצורי שמיים ואלים רבי־כוח כמו מטטרון, שמנסים את כוחם מול אלוהים.
מערכת בחירות היא מלחמת חורמה על הפרס הגדול ביותר שבן אדם יכול לבקש לעצמו. לא סתם מיליונרים ומיליארדרים מוכנים לעזוב את עשיית הכסף ולהתיישב על כס השליט העליון. הדמוקרטיות עידנו את המלחמה הזאת, אבל לא שינו את המהות. הונאה ושקרים. חיסולים ומלכודות. פיתויים והבטחות. כמו בתנ"ך, כמו אצל שייקספיר, כמו בכל מקום שבו קיימים וחיים בני אדם.
–
והנה, מתייצבים שלושה רבי־אלופים בראש מערכה, ומתנהגים כאילו זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אחד מהם, שכבר היה שר ביטחון, מסתובב עם פרצוף נעלב, ממש רואים על הלחי את סימני הסטירה שחטף כאשר ביבי העיף אותו ממשרד הביטחון.
עוד אחד, שנכנס לחבורה ברגע האחרון, כמו עושה טובה, סחבק מגולני שקם מהרצפה באי־רצון ונכנס לעמוד בשלשות. והמוביל, שמתנהג בגולמניות והססנות, לא לגמרי הבין להיכן הגיע. בהתחלה פשוט לא הראה את עצמו, ואחר כך, כשהעניינים התחילו להשתבש, נתקע לכל פריים והפגין פרצוף קשוח, סנטר תקיף ואינטונציה של מג"ד. כמו שחקן במופעי היאבקות־הדֶמֶה WWF, שעושה פרצופי אימה כדי להפחיד את הילדים. הרביעי, שאליו כבר אפשר להתייחס כאל פוליטיקאי מקצועי, כבול בתבנית ההתנהגות שהתלבשה עליו ומדבר רק בסיסמאות, כמעט כמו גרדינר, הגנן שהפך בטעות לנשיא (בסרט 'להיות שם', ראו כתבה נרחבת בגיליון זה).
הארבעה האלה ניהלו את אחד הקמפיינים הכי גרועים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. אין כמעט שגיאה שלא עשו, אין כמעט טעות שלא אימצו לעצמם, אין הרבה מוקשים שעליהם לא עלו, ואין שום דרך נכונה שבה החליטו ללכת. בארצות אחרות מועמד נמדד, קודם כל, ביכולת שלו להביא תורמים. בכישרון שלו להביך את היריב, לבדל את עצמו, להעביר מסר פשוט וקליט, ולטעת התלהבות בקרב מספיק אנשים כדי שיזדהו וירצו בניצחון שלו. גם אם שום דבר ממשי לא יוצא להם, ממש כמו למסמסים בתוכניות הריאליטי. שום דבר מכל אלה לא היה בקמפיין של כחול לבן.
מנהיג שוקע
קשה מאוד להזמין תנאי פתיחה טובים יותר מאלו שארבעת האסים המקומטים קיבלו במערכת הבחירות הזאת. מנהיג שקרן, שעננת הכזבים שלו בואשת לא פחות מהבושם של דוגמנית־העל החדשה, איילת שקד. יש לו אישה שאף אחד לא מעז לומר את כל מה שהוא יודע עליה, ורק בתוכניות הסאטירה מאזכרים שוב ושוב את קלטת הצרחות של "בי־איי, אם־איי, פסי־כו־לו־גית!". יש לו בן מגעיל, קיצוני ובוטה, חסר עכבות וסחטן של כספי בילויים. אבא שלי סידר לך 20 מיליארד, אתה לא יכול לפרגן לי ב־400 שקל?
חבורת הקמפיין של כחול לבן נמנעה מלטפל בהם. אנחנו, הם אמרו באבירות, לא מתעסקים עם המשפחה. זו לא רק טעות טקטית. זו התעלמות מהעובדות. כמו שהתעלמו מהאזהרות ערב מלחמת יום כיפור. משפחת המנהיג היא חלק אינטגרלי ממוטת השליטה שלו. היא עוסקת באופן פעיל ויומיומי בענייני המדינה ומתמחה בחיסול יריבים פוליטיים, מבית ומחוץ. בחשאי, ובאופן גלוי, על דפי הרשתות החברתיות. המשפחה של נתניהו היא חוליה חלשה אצלו. למה הם לא תקפו אותה?
המנהיג שהם רוצים להחליף מסובך בכתב אישום כבד, עם שלוש פרשיות. שתיים מהן על מרמה והפרת אמונים, ואחת מרמה והפרת אמונים – וגם אשמת שוחד. למעשה, המשחד הוא לא רק אלוביץ', הוא גם נתניהו. הוא העניק לאלוביץ' הטבות בגובה מיליארד שקלים על פי כתב החשדות, וקיבל שליטה לתקופות על חלק מתוכני האתר הפופולרי וואלה. כתבות לטובתו, לטובת רעייתו, הסרת פרסומים שלא נשאו חן בעיניו והצבת כתבות נגד יריבים פוליטיים.
נכון שכרגע, באופן משפטי, מדובר ב"כתב חשדות", וכתב האישום יוגש רק אחרי הליך שימוע, אבל אלה שטויות. היועץ המשפטי הוא התובע הראשי של ישראל. הוא כבר החליט לתבוע. הוא כבר שמע את כל הנימוקים והתירוצים של ביבי, והוא לא חזר בו. אוקיי, הוא יאמר לו אחרי השימוע, לא השתכנעתי. ספר את זה לשופט. זה יקרה בעוד כמה חודשים. איך, לעזאזל, חבורת הארבעה לא הצליחה להעביר את התמונה הזאת לכל האזרחים?
ומעל הכל, ביבי נמצא כאן כבר שלושה עשורים בחיים הציבוריים שלנו. 13 שנים הוא ראש ממשלה, ומהן עשר שנים ברציפות. זה פשוט נמאס. קיים דחף מנוגד, גם אצל אנשים פרטיים, וגם בקולקטיב. פחד משינוי והיצמדות אל המוכר, וכמיהה אל החדש. אל ההרפתקה, אל השינוי שירענן אותנו. כל החלטה על מהלך יזום חדש בחיים הפרטיים קורה כאשר דחף השינוי מתודלק בתחושת המיאוס מההווה המעופש והעבש, וגובר על קסם השגרה המוכרת.
זה בדיוק המצב של החברה הישראלית, לפחות של חלקים גדולים ממנה, גדולים מספיק כדי לייצר מהפך שלטוני.
העיניים של גנץ
ההמראה הראשונית בסקרים לא נבעה מהתאהבות האומה בעיניים היפות של האיש הגבוה שהעמיד את עצמו בראש הכוח. התוצאות היפות הגיעו רק כאשר נוצר איחוד של כמה מפלגות, שהתכנסו תחת דגל אחד, ברור ומובן. מחליפים את הליכוד. לפני האיחוד, למפלגה של בני גנץ היו כ־16 מנדטים בסקרים, ליאיר לפיד שמונה עד עשרה, ובוגי יעלון לא עבר את אחוז החסימה. כמעט 40 המנדטים שהסוקרים נתנו לכחול לבן סנוורו והקפיאו אותם במקום, כמו ארנבת על הכביש שמביטה במכונית הדורסת.
ואז, הם התחילו להסביר לעצמם את המצב המופלא שלהם. לעם נמאס, הם אמרו בקוקפיט, אותו חדר מצב ארבע־ראשי שבנו לעצמם, לעם נמאס מהשקרים של ביבי. מהרמה הירודה של הקמפיין שלו, מהרפש שהוא מטיל כל הזמן. אנחנו נישאר ממלכתיים, מאחדים, נקיים.
במונחים צבאיים, שהם בוודאי מבינים שם בקוקפיט, הם החליטו לא להשיב לאויב שתוקף אותם בנשק לא קונבנציונלי, כזה שאמנת ז'נבה אוסרת על שימוש בו. הם עמדו זקופים בדוכני פלאפל ונתנו לביבי להכתיב את סדר היום של הקמפיין. ביבי קרא להם מפלגת לפיד־גנץ, לא גנץ־לפיד, שוב ושוב, והם הורידו את הראש בהכנעה, ניגבו את הבוץ והביטו אל האומה בראש מורם.
כאשר ביבי החליט לחסל אותם עם המסר "שמאל חלש", הם פשוט נעלבו. אנחנו חלשים? הם נזעקו מול מצלמות סרטוני הרשת, אנחנו, עם 117 שנות שירות ביטחוני? אנחנו שהפצצנו את הכור בסוריה? בטח שאתה חלש, הנחיתה מקהלת ביבי את הכדור החוזר, ראינו אותך בדיונים על התקיפה באיראן, איך רעדו לך הביצים והמלצת לא לתקוף, ראינו אותך ואת בוגי ב'צוק איתן', עם המנהרות שלא ידעתם מהן והחמאס שרק צחק עליכם. אתם יותר חלשים מילדה בגן. ואתם שמאל, שהולכים לעשות גוש חוסם עם תומכי המחבלים, עם הע ר ב י ם.
הקוקפיט שתק. בסוף שלחו את יאיר להסביר למה הם לא יישבו עם המילה הזאת, שאסור להגיד אותה בכחול לבן. זה יהיה ככה, יאיר צייר את התמונה, תשעה באפריל, המסך נחצה, בצד אחד אני מרכיב את גבי על הכתפיים, ובצד השני, המפסיד, מראים את האולם הריק ואת המנקים שזורקים לפח את התקוות שלהם. ואז, כאשר הנשיא יקרא לנו, כולם כבר יבואו אלינו. אל תדאגו, כולם נוהרים למנצח. זו האסטרטגיה שלהם. חלום שבנוי על דימויים מהטלוויזיה.
איש מהם לא אמר משפט פשוט. אנחנו נשב עם כל מפלגה שתחתום על קווי היסוד שלנו. אם מפלגה ערבית תעשה את זה – אהלן וסהלן. אולי זה יהיה הרגע הנכון לפיוס אזרחי במדינה. זה בידיים שלהם.
חפש את הסיסמה
הקוקפיט לא הבין מי הוא בכלל קהל היעד שלהם. אל מי פונים. בטח מישהו ממומחי הרשת שמסתובבים שם ניסה להסביר להם איך עובד העולם החדש. תראו, הסבירו להם, עבר הזמן של מסר אחד. זה שייך לעולם הישן. ראשית, כבר אין מדורות שבט שמהן אפשר להפציץ את המסר הזה, ושנית, כל הפרסום עובד על פילוח וטרגוּט. אנחנו יכולים לפנות לכל קהל שנרצה עם המסר שמתאים לו, ומה שיפעיל חיילת בצבא שונֶה מאוד ממה שייגע בלב של פנסיונר מפתח תקווה. עזבו אתכם מסיסמה, הם גם אמרו להם, מי בכלל זוכר אותן. מי יכול להגיד לי מה הייתה הסיסמה של ביבי, שניצח בבחירות האחרונות?
מה אנחנו מבינים בדברים האלה, אמרו זה לזה אנשי הקוקפיט. בטח הילדים האלה מהרשת יודעים על מה הם מדברים. אבל לילדים אין מושג. אף אחד מהם לא באמת למד את הנושא. כולם מקשקשים את מילות העגה של הטרייד. לסיסמה חזקה יש עוצמה של קבוצת אוגדות. כאשר הסיסמה טובה, ממש, היא תמצית רב־שכבתית של הקמפיין כולו. היא פתיל הצתה שמפוצץ לך את הרגש ומפעיל את הדמיון, כמו פנטזיית זכייה בלוטו. כאשר היא טובה, היא ויראלית יותר מכל סרטון שתכף נשכח, אחרי מיליון הצפיות שלו. היא נצרבת בנשמה.
"כן, אנחנו יכולים" ניצחה את הבחירות למועמד השחור הראשון באמריקה. טראמפ לא היה מנצח בלי "Make America Great Again". ואצלנו, "ישראל מחכה לרבין" עשתה את המהפך הראשון אחרי 15 שנות שלטון ליכוד. "ישראל לפני הכל" היא סיסמה איומה. לא רק שהיא מהדהדת סיסמאות פשיסטיות כמו "אמריקה תחילה" של צ'רלס לינדברג האנטישמי והפרו־נאצי, גם בממד המקומי שלה, בכוונת המשורר שהגה אותה, היא מקרינה ניחוח של שלט שנתלה על העצים במחנה הצופים ביערות הכרמל.
לו לפחות היו משנים קצת. משהו ברוח "ישראלים לפני הכל". ישראל היא ערטילאית, וישראלים זה אנחנו. הספיקה לנו תעמולת צפון קוריאה שיוצאת מבלפור ומנגנת יום־יום על הממד הלאומי והיהודי של המדינה הקטנה הזאת. חיים כאן 9 מיליון בני אדם. תנו לחיות. זה הכל. זה כל מה שאנחנו רוצים.
והגרוע מכל – הם לא איתרו את קהל היעד שלהם. כולם עושים סקרי עומק, כל הנתונים דומים, אבל די קל להסיק מה הקוקפיט הבין מהם. להערכתם, אין כמעט סיכוי להביא כמה מנדטים מהליכוד. המטרה שלנו, הם אומרים בשיחות פנימיות, חשאיות, מוקלטות ומודלפות, זה להביא חמישה מנדטים יותר מהליכוד, ואז, מכוח הגודל, לנשיא לא תהיה ברירה, הוא יטיל את ההרכבה על גנץ, כולם יזחלו אלינו. כן, גם החרדים. ניתן להם כל מה שהם רוצים, בלי להתווכח. למה שלא ירצו.
–
משאלת לב. לא בונים קמפיין על חלומות, מה עוד שהחלום הזה, עבור רוב המצביעים הפוטנציאליים של כחול לבן, הוא סיוט אימים. מי רוצה את החרדים בממשלה. אם זה מה שכחול לבן רוצים, אומרים בכפר סבא ורעננה, בבתי הקפה של תל אביב ובשכונת אחוזה על הכרמל, אז אנחנו חוזרים הביתה. לעבודה. למרצ. מי צריך את כל הקרקס הזה עוד פעם.
הגישה הזו של גאוני הקוקפיט מראה על חוסר הבנה עמוק של המציאות הפוליטית. אין להם מושג מה מפעיל את חבורת הבוחרים הרופפת, העדיין לא באמת קיימת שלהם, וחמור לא פחות – אין להם מושג על הלכי הנפש במחנה הנגדי. איך תנצח אם אתה לא מבין את האויב שלך.
הליכוד, בניגוד למה שמצטייר בכתבות הצבע ששוב נופלות עלינו מהמרכזים המסחריים של עיירות הפריפריה, לא בנוי רק מאלה שצועקים בפנים משולהבות "ביבי מלך ישראל". יש לא מעט אנשים שבחרו בליכוד במשך שנים, והם כבר לא מרגישים שום קרבה זהותית, חברתית, כלכלית ותודעתית לאותו "בייס" מיתולוגי. אלה היו אמורים להיות יעד מדויק למתקפת תעמולה ממוקדת. אלה שוברי השוויון האמיתיים. הם יצטרפו בשמחה למחנה מרכז גדול, כזה הנראה שעומד לנצח.
אבל כדי שהמחנה הזה יהיה גדול, אסור לבגוד, ולו לשנייה אחת, בבסיס הבוחרים הווירטואלי שנענה לקריאה הראשונה. בבנק, בכסף של פתקי הצבעה, יש לכחול לבן בסך הכל שמונה מנדטים. אלה שאמרו לסוקרים כי יצביעו יש עתיד. כל השאר, זה אוויר. תחזית על גיליון אקסל. כלום.
ללכת עם ביבי
ביבי, עם כתבי אישום שעומדים לנחות עליו עוד מעט, הולם בגנץ באגביות ובחיוכים סדיסטיים של בריון שכונתי הנהנה להתעלל בילד החלש. כשאני פרצתי לארכיון הגרעין של איראן, הוא נהנה לשתף, האיראנים פרצו לו לטלפון. שרה ויאיר התפקעו מעונג.
גנץ הגיב רע מאוד לפרשיית הטלפון. לא רק שאין לו מנהל קמפיין טוב, אין לו גם איש יחסי ציבור מיומן ומאומן שיוליך אותו נכון בנתיב הזה. פונקציה כזאת הכרחית לא פחות ממנהל הקמפיין. גנץ כנראה נבהל ממה שאולי יתגלה, ולכן גמגם, זיגזג ודיבר כמי שנתפס במשהו רע. אבל זה היה יכול להיות הפוך לגמרי. זו הייתה הזדמנות לחסל את נתניהו. הזדמנות שהתאיידה.
התגובה של גנץ הייתה צריכה להיות ברורה, חדה וסמכותית. מדינה זרה, הוא היה צריך לומר, מסייעת לביבי במסע הבחירות שלו. הם פרצו לי לטלפון, בשבילו, והעבירו לו את המידע. בדיוק כשם שהתערבו לפני שנתיים בבחירות בארה"ב. ביבי בוגד. ככה, במילים האלה. זה היה מצטרף מעולה לכל עניין הצוללות.
אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה התגובה על ההקלטה, שבה נשמע כי הוא לא פוסל ישיבה עם נתניהו. קל מאוד לצאת מזה תקשורתית, ממש לא בעיה. עם זאת, עצם המחשבה של גנץ על ישיבה עם ביבי לא רק מראה על אי־הבנת הרצון של קהל הבוחרים הפוטנציאלי של כחול לבן. היא גם מעידה על היעדר יכולת הדמיה מינימלית, ראיית המציאות שתכף תקרה בגלל מה שרואים ויודעים עכשיו. אם ביבי יפסיד, הוא לא יצטרף לשום קואליציה. הפעם הוא לא יאמר שרה'לה הולכים, הפעם הוא יהיה יושב ראש האופוזיציה. במצב של משפט, עדיף להיות פוליטיקאי מכהן בכנסת.
אם יושבים עם ביבי, משמע שיושבים בממשלה שלו. אבי גבאי כמובן מתנפל על המציאה, הנה, תפסנו את גנץ, הוא יזחל לממשלה של נתניהו. אבל אלה הבלים מוחלטים. זה לא יקרה. זה לא יכול לקרות. מוזר שגנץ לא הבין את זה מיד. אם ביבי ינצח, אם גוש הימין משיג רוב, כרטיס הכניסה לקואליציה יהיה התחייבות על חקיקה מהירה שתמנע ממנדלבליט לקחת את ביבי לבית המשפט.
זה לא יהיה החוק הצרפתי. זה יהיה בדיוק כמו שבצלאל סמוטריץ' הציע. הרחבת חוק החסינות של חברי כנסת ושרים. פעולת חקיקה פשוטה. זה יכול לעבור ביומיים. כל מפלגות גוש הימין יצביעו בעד החוק הזה, אבל אין שום סיכוי שמישהו מהמחנה השני ירים את היד. גנץ, בדיוק כמו השותפים שלו, לא יוכל לתמוך בהפיכת הבית ברחוב בלפור לעיר מקלט. קואליציה עם נתניהו פשוט לא אפשרית. איך הוא לא הבין את זה?
זה גנץ או כ"ץ
לביבי אין באמת חברים. בליכוד אין לו אפילו אחד. המשפחה המלכותית הנהיגה שם שלטון של פחד. מי שלא מתחנף, נערף. מי שמערער על המנהיגות, אפילו במחשבה, ואין כמו שרה לקרוא מחשבות רעות, ימצא את עצמו בחוץ. שום פרחים לא צומחים שם, מתחת לשמש השחורה של נתניהו. אין שר אחד שמקבל קרדיט על מעשיו. אם יש הצלחה, היא לעולם מופקעת לנתניהו. רק עם הכישלונות הם צריכים להתמודד לבד.
ההיסטריה שביבי חטף כאשר היה נדמה לו שגדעון סער זומם עם רובי ריבלין תרגיל הכתרה אחרי נעיצת סכין בגב, לא הייתה תולדה של התקף פרנויה. מחלות הנפש לא מצויות בחלק הזה של המשפחה. ביבי מאוזן לגמרי. הוא גם יודע לחשוב, ויותר מכולם הוא באמת מכיר את העובדות. הוא לא ג'ורג' קוסטנזה מ'סיינפלד', שהסביר כי אם אתה מאמין למה שאתה אומר, זה לא שקר. ביבי יודע היטב שהוא משקר כל הזמן, והוא נהנה מעצמו איך זה מצליח לו פעם אחר פעם. אבל הוא לא מתבלבל. הוא יודע היטב כי בלי חוק מיוחד, בלי הרחבה של חוק החסינות, הסיכויים שלו להימלט ממשפט הם קטנים מאוד. אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי שמינה, לא היה מעז להגיש לו כתב חשדות בלי ודאות מוחלטת בהרשעה.
במצב כזה נתניהו מתפטר והממשלה נופלת. בחירות חדשות אינן האופציה הראשונה. למעשה, זו האפשרות האחרונה. למה שחברות הקואליציה יסתכנו בעוד סיבוב, והפעם בלי נתניהו שתמיד יודע לנצח בשביל כל הגוש? הנשיא יקרא אליו שוב את ראשי הסיעות ויחפש מועמד שירכיב ממשלה חדשה. אם הליכוד ינצח בבחירות, המועמד המוביל יהיה אחד מחברי הכנסת המכהנים. כך אומר החוק.
נתניהו כמובן טעה בעניין של סער. יכול להיות שהוא נתפס באופן ציבורי כיורש הטבעי, אולי זה אפילו מה שהיה קורה במצב נורמלי אחרי פרישה שקטה של נתניהו, אבל עכשיו, בקרב חברי הכנסת של מפלגת השלטון, וגם במרכז שלה, יש אדם יותר חזק ממנו. ישראל כ"ץ עשוי להיות המועמד שהליכוד יציע לנשיא המדינה אחרי שנתניהו יצטרך לפרוש. למעשה, זו התחזית הפוליטית הריאלית ביותר לשנה הקרובה. ביבי מנצח, הוא ניגש לשימוע שלא משנה דבר, כתב אישום מוגש, הוא נאלץ להתפטר, ישראל כ"ץ מתמנה במקומו.
–
את הסיפור הריאלי הזה מטה הבחירות של גנץ היה חייב לנצל. השאלה שעומדת בפני הציבור איננה ההבל השקרי של ביבי או טיבי, אלא האפשרות האמיתית שפתקי ההצבעה יקבעו: זה או גנץ או כ"ץ. האיש המגודל מהרכבות התקועות רוכב עכשיו על הכתפיים של ביבי שסוחב אותו, תחת מטר כתבי האישום, אל כס ראש הממשלה.
הנס הגדול שעומד להתרחש בחייו של ישראל כ"ץ מופלא בהרבה מזה שקרה לאהוד אולמרט, ח"כ מאמצע הרשימה שפתאום הגיע לתפקיד. אבל אצל אולמרט זה בא בהפתעה, אחרי התמוטטות שרון. לגבי כ"ץ, מדובר בהסתברות גבוהה בהרבה. לו היו שמים את זה בטופס הווינר, הכניסה של ישראל כ"ץ לבית בבלפור הייתה מתגמלת בהכי מעט כסף. מדובר בבאנקר.
בכירי הליכוד עוסקים בזה כבר עכשיו. הקוקפיט של כחול לבן בכלל לא מתייחס לזה. חבל. ככה בדיוק מערערים יריב פוליטי. ככה מכניסים אותו למגננה. ככה שולטים בסדר היום. לו היו עושים את זה, היו מכניסים את הליכוד לטירוף. לו היו עושים את זה, כל כתב היה שואל את כ"ץ על האופציה, וכל הציבור היה רואה גם את החיוך שהוא מנסה להסתיר וגם את ההכחשה שתבוטא באופן מגושם: נתניהו הוא המועמד שלנו, ואנחנו מאמינים שהוא ייצא נקי. אולי, אבל הכתם העצום שיוטל על הליכוד כבר לא היה יורד. כ"ץ, עם מחדלי התחבורה הנוראים שלו והאישיות המאוד לא מעניינת, בלשון המעטה, הוא רעל בקלפי.
ואז בא יאיר
לא צריך להיות רמטכ"ל כדי לדעת שהתברברת בניווט. הם באמת תפסו את זה והחליטו להרים זיקוק. בקורס קצינים מדיחים אותך על פשלה כזאת. אין לך מושג איפה אתה, הכל נראה לך אותו דבר, אתה לא מצליח להתאים את המפה לשטח ואתה נכנע. יורה זיקוק כדי שיבואו לחלץ אותך.
מי שהגיע הוא אחד מהארבעה. בסדר, אמרו כולם שם ליאיר, אתה מוביל. הם שכנעו את עצמם שיאיר בא מהתקשורת, שהיה פרזנטור, שהוא מוביל מפלגה כבר שנים והוא מבין בזה. אין ספק שמשהו הוא יודע, אבל בניהול קמפיינים הוא לא ממש הצליח. הראשון שלו היה סוג של נס, כמו אצל הגמלאים, והשני, אחרי שכבר השתפשף בפוליטיקה, היה אסון. הוא נחתך אז כמעט לחצי. מ־19 ל־11 מנדטים. התרסקות.
אבל אפילו זו לא הבעיה עם יאיר לפיד. הבעיה היא המפלגה שלו. הוא היה כבר עמוק בתוך הקמפיין של "באנו לשנות", מחופר באגו המגן על מפעל החיים שלו, עד שנכנע והצטרף כמספר שתיים לגנץ, עם הבטחה שנכתבה על קוביית הקרח ששמו בכוס הוויסקי שחתמה את העסקה. שנתיים וחצי אחרי הבחירות, הוא וגנץ מתחלפים בכיסאות. בשפת הפייסבוק מסיימים משפט כזה בהרבה ח'. חחחח.
לתוך הקמפיין המגומגם של כחול לבן הֶערה לפיד את המסרים והרוח של יש עתיד. אין ספק שגדודי המעריצים שלו בראשון לציון ובכפר סבא מתים על זה, אבל הציבור לא באמת מתחבר. לא לאיש, לא למסרים, לא לסגנון, לא לתוכן. הוא אדם חיובי, לפיד, אין בכלל ספק, אבל אם יש עתיד לא קסמה ליותר מרבע מיליון בני אדם, שמונה מנדטים, פחות או יותר, איך תפעים פתאום את מיליון המצביעים הדרושים למהפך?
כחול לבן הביאה, בעצם הקמתה, בשורה פשוטה וברורה. מחליפים את השלטון. אנשים הגונים וטובים, מוכשרים, שבאים כדי להוציא את ישראל מאפילת שלטון נתניהו והימין שרק מקצין והולך, מתגזען והופך לאומני כמו שלא היה מעולם. הציבור הנאור – סליחה על ההתנשאות – עייף משיסוי אינסופי בכל מה שטוב ויפה. בבית המשפט, באקדמיה, בקצונה הבכירה, בתקשורת, באמנים, בתעשייה שרוב בכיריה מזדהים עם האגף המתון בחברה הישראלית. אין טעם בנחמת ההבנה כי באופן מעשי, קונקרטי, שום דבר לא השתנה ולא ישתנה. זה פשוט לא נכון. ומה עוד שהחיים הממשיים שלנו מתרחשים בתוך התודעה. האווירה שבה אנחנו חיים, אותו אמביאנס, קובעת את מצב הרוח ומשפיעה עלינו יותר מכל פקק בדרך לעבודה.
–
המסר הפשוט והיחיד – מחליפים את הליכוד – שהיה אמור להלום שוב ושוב, הוחלף בתגובות, בפיתולים, בכל מה שלא נכון. העניין הברור הזה התמסמס, התעוות וחלה. התוצאה היא נטישת המתלבטים שלרגע אחד היה נדמה להם שכבר החליטו. הירידה בסקרים העיפה אותם.
המתלבט מגבש החלטה. אם גנץ לא מנצח, צריך לחזור מהר למפלגת האם. למרצ, לעבודה, אולי למשה כחלון. לאורלי לוי־אבקסיס. ממילא, המתלבט אומר, זה לא באמת משנה, לפחות אני בטוח שהדעות שלי נוחתות בכתובת שאני יכול להזדהות איתה. ככה או ככה, הוא מעודד את עצמו, אולי חלק ממפלגות הימין הקטנות יתרסקו, ואיכשהו, פעם אחת הגוש שלנו יהיה גדול יותר.
זו טעות איומה, אבל המתלבט לא אחראי לה; היא תוצאה של הקמפיין הגרוע של כחול לבן. והקמפיין הגרוע הוא תוצר של ניתוח שגוי של השטח. של חוסר הבנה. קהל היעד, כאמור, היה צריך להיות אותם 100–150 אלף מצביעים מהשוליים הפרומים של הליכוד. בקרב הבין־גושי, כל מנדט שמשיגים שם שווה שניים. רק איתם אפשר לנצח. העניין הוא שהאנשים האלה לא עוברים למפלגה מפסידה. רק אם הם היו רואים את גרף הסקרים שמבליט את כחול לבן גבוה־גבוה, כמו בני גנץ ליד יאיר לפיד, הם היו עוברים.
כדי שזה יקרה, הקוקפיט חייב להיות נאמן באופן מוחלט לקהל הבוחרים שלו. אם אתה רוצה שאנשים ממחנה היריב יעברו אליך, אל תפנה אליהם באופן ישיר. תחשוב רק על התומכים שלך, ותן להם להתפתות אל ההצלחה.
הקמפיין הגרוע בהיסטוריה של ישראל הרס את האפשרות הזאת. ועדיין, ברגע האחרון תמיד עשוי להתחולל נס. המיאוס מנתניהו ומהליכוד כל כך עמוק, כל כך רחב, שהוא עשוי, למרות כישלונות והכשלות, כדבריו של אריק שרון אחרי הניצחון שבכל זאת הושג על ידי חיילי השטח במלחמת יום הכיפורים, להביא לכחול לבן את הניצחון. זה מה שיש, והאלטרנטיבה, לדעת כל כך הרבה אנשים, כבר לא מתקבלת על הדעת.
71 שנים עברו מאז שנוסדה. היא הייתה ענייה, דלה באוכלוסייה ונאבקה על הקמתה. עכשיו, עם כמעט 10 מיליון תושבים, ישראל נאבקת על זהותה. אולי, בסופו של דבר, זה מה שיקבע.
