חובבי קולנוע אוהבים להתפלפל על סיפור דירוגו של הסרט 'חומות של תקווה' באתר נתוני הקולנוע והטלוויזיה IMDB. איך קרה שסרטו הקולנועי הראשון של פרנק דרבונט, שהיה כישלון קופתי מהדהד בעת יציאתו (1994), מככב בראש טבלת הסרטים האהובים על ידי הגולשים? יותר מ־2 מיליון העניקו ל'חומות' ציון ממוצע של 9.3, כשהוא עוקף את חביבי הקהל הברורים והמוסכמים יותר, כמו 'הסנדק', 'ספרות זולה', 'שר הטבעות', 'מלחמת הכוכבים' ועוד ועוד.

סיפורו של האסיר התמים אנדי דופריין, חברותו האמיצה עם אסיר אחר בין כותלי הכלא ובריחתו הנועזת, צבר מעריצים לאורך השנים באופן שבו כמעט אף סרט בממדיו לא עשה זאת. שלוש שנים אחרי יציאתו, ב־1997, שינתה סדרה אחת את פני הטלוויזיה והפכה אותה מבילוי פנאי משפחתי שטוב למפרסמים, לבמה התרבותית הכי מעניינת שיש. זו הייתה כמובן 'אוז' מבית HBO, שהכניסה אותנו מאחורי סורגיה של מחלקה טעונה בבית כלא מסוכן.

לפני כחודש (26 ביולי) הגיעה לסיומה סדרת בית הכלא לנשים 'כתום זה השחור החדש', הסדרה הכי פופולרית ונצפית של נטפליקס, שהייתה גם הסמן העיקרי להפיכת ענקית הסטרימינג ממי שבעיקר מזוהה עם התכנים שרכשה – לבית ההפקה המקורי הגדול בעולם. ל'כתום' נספרו לא פחות מ־105 מיליון צופים. ממושבם הנוח על הספה, הצופים – כך מתברר שוב ושוב – מרותקים מחייהם של מי שמבלים את זמנם באופן הרבה פחות נעים, מאחורי סורג ובריח.

אנשים מתעניינים במה שזר להם, זה ברור, וגם במה שמפחיד אותם. הקולנוע והטלוויזיה עוסקים בהמחזת העולם רווי הדרמה של הפשע; הם נמשכים לחלוקה של הטובים והרעים ולאקשן שמייצרים סרטי שוטרים וגנבים, בלשים ונוכלים, גיבורים ונבלים. מה קורה לפושעים האלה בסוף הסרטים? הולכים לכלא. מעניין לעקוב אחריהם – מה הם עושים שם, ממשיכים לפשוע או אולי מחליטים לבחור בדרך הישר? שתי אופציות עלילתיות מעניינות. נשאלת גם השאלה: למה אם רוצים לדעת מה עלה בגורלם של הפושעים, אין כמעט סדרות על גן עדן או על הגיהינום – כי הרי גם לשם הם נשלחים לכאורה, אבל זה כנראה מעורר יותר מדי מחלוקת.

ריאליטי כלא

"הייצוג של בתי כלא בסרטים אינו חדש. מאז עידן הסרטים האילמים התמקדו בכלא, בבריחות ממנו ובמשפטים לא הוגנים שקדמו למאסר. זה נמשך באותו האופן כמעט עד שנות ה־90", קובעים במאמר האקדמי 'ייצוג בדיוני של בית הכלא בסרטים ובסדרות טלוויזיה: תפיסת הציבור והאקדמיה של הכלא', מאמר שפורסם במגזין המקצועי 'מחקר פלילי וקרימינולוגיה'. בשנות ה־90, לפי המאמר, החלו להכניס ייצוגים אחרים וז'אנרים שונים ומגוונים.

בתחילה, רוב הגילומים של הכלא היו קולנועיים. 'הבריחה מאלקטרז' עם קלינט איסטווד מ־1979 (המבוסס על ספר באותו השם) הוא דוגמה מוכרת במיוחד. כעת יש לא מעט בתי כלא בדיוניים על המסך הקטן – אם כשחזור, כמו ב'כשהם רואים אותנו', על בתי הכלא שבו ריצו מאסרים ארוכים ולא מוצדקים חמישה נערים אפרו־אמריקאים שהורשעו ב־1990; או כמקום בדיוני בסדרה על מאסר שווא ממושך של צעיר אחר ב'ליל האירוע' המשובחת; או 'וונטוורת', על עוד בית כלא של נשים, הפעם באוסטרליה. וגם סדרת המתח הלהיטית 'נמלטים', ששבה לפני שנתיים אחרי הפסקה ארוכה כדי לנסות לשחזר את הצלחתה.

עם ריבוי הסוגות הטלוויזיוניות התרבו גם בתי הכלא המופיעים בהן. אפשר לראות מוסדות אמיתיים בסרטי וסדרות תעודה, ובתוכניות ריאליטי העוקבות אחרי האסירים. ערוץ 4 הבריטי נהנה מהצלחת 'חייהם הסודיים של האסירים'. סדרת ריאליטי מפורסמת אחרת היא '60 ימים בפנים', פרויקט של ערוץ A&E האמריקאי שבו שבעה מתנדבים נכנסים לכלא מרצונם, בזהות אחרת, כדי לגלות מיני עוולות ומעשים בלתי חוקיים שנעשים שם מתחת לרדאר, ושהסוהרים לא מבחינים בהם. האנשים החפים מפשע התנדבו להיכנס לכלא לא רק מתוך אלטרואיזם (ואולי רצון להתפרסם), אלא גם כדי לראות מקרוב את מה שתמיד ראו על המסך.

הסדרה 'Lock Up' של ערוץ MSNBC גם היא נכנסת לבתי כלא שונים ומציגה את היושבים בהם. אף שהיא מתעדת מקום קיים ולא ממציאה אותו, נטען שהיא מייצגת את החיים בכלא באופן מעוות. מבקריה של סדרת התעודה אומרים כי היא מתמקדת באופן מוגזם באסירים אלימים ומתעלמת מנושאים כמו בעיות נפשיות.

להזדהות עם העבריין

לא רק העולם דובר האנגלית עסוק בבתי כלא (ומתרגש במיוחד מבתי כלא של נשים). הסדרה האיסלנדית 'Fangar', שעלתה לאוויר לפני שנתיים, מספרת את סיפורה של אישה עשירה שנשלחת לכלא לאחר שהואשמה בתקיפה אכזרית של אביה, שהותירה אותו בתרדמת. לאורך הסדרה מגלים כי היא הייתה יכולה להשתחרר אילו רק הייתה חושפת סוד משפחתי, אבל בחרה שלא לעשות כן.

אחת הסיבות לריבוי סדרות הכלא, מסבירה מנכ"לית חברת וודקאט מדיה, שהפיקה את סדרת הדוקו־ריאליטי 'נשים מאחורי סורגים', היא "ההצפה בסדרות 'פשע אמיתי' בשנים האחרונות, לצד ההצלחה של 'כתום זה השחור החדש'".

הדברים פורסמו בכתבה בעלת הכותרת המשעשעת 'Prison Sells' – נשמע כמו "תאי כלא", אך נכתב אחרת, כך שמשמעו "הכלא מוֹכר" – באתר TBI (ראשי התיבות של טלוויזיה, עסקים ותעשייה). שם מציינת אותה מפיקה גם את כל הסיבות הרגילות למשיכה לעולם הזה: "קהלים אוהבים לפענח פשעים ולראות פושעים מהבית הבטוח שלהם. אני גם חושבת שיש יותר הבנה לכך שאסירים הם לא רק המרכיבים הכי גרועים של החברה, אלא שרבים מהם פשוט קיבלו החלטה לא נכונה ברגע לא טוב, טעות קטנה, ומצאו את עצמם בכלא". כלומר יש רכיב של הזדהות וסיפור בעל מוסר השכל.

"היופי שבכלא כרעיון דרמטי הוא שרוב האנשים לא חוו אותו", אומר היוצר של 'וונטוורת', ג'ו פורטר, באותו המאמר. "זהו עולם עם חוקים משלו, שבו לְמה שקרה בחוץ אין שום חשיבות בפנים. הוא גם מייצר עלילות מעניינות משום שהוא כופה על אנשים אינטראקציה עם כאלה שלרוב לא היו באים איתם במגע".

הכיעור ברעיון הזה, אם להמשיך את דבריו, הוא שנותן במה למימוש כל מיני פנטזיות אלימות שאולי אירעו בכלא ואולי פותחו במוחם הקודח של היוצרים. הנעשה מאחורי סורג ובריח מעורר רתיעה ומשיכה, צמרמורות של ריגוש מהאלימות, הבדידות והבידוד, והקלה על כך שאנחנו לא שם.

אלימות מבעיתה ומרתקת

וישנו גם הממד הפורנוגרפי – במידה כזו או אחרת – שמופיע כל כך הרבה, עד שהוא כבר קלישאת כלא. הרי מדובר במקומות שבהם חיים יחד בני אותו מין, מתוסכלים מכעסים ומפחדים ונזקקים לפורקן (שלעיתים אינו נובע כלל ממיניות, אלא מזעם שמתבטא דרך מיניות). מכאן גם פנטזיות על הנשים במקלחות של בתי הכלא, או הזוגיות הגברית שלכאורה נכפית על האסירים. מהצד השני יש שלל מעשי אונס, והגילומים שלהם כה מפורטים ושכיחים עד שנדמה כי הם מעוררים ריגוש מיותר אצל היוצרים (וכנראה גם אצל הצופים).

הצורך של היוצרים לגבור זה על זה ברמת האכזריות, מנפיקה סצנות קשות למכביר. ב'ילדי האנרכיה', סדרה על כנופיית אופנוענים עבריינים, שחבריה לפעמים מגיעים מן הסתם לכלא, ברנש ושמו אוטו מוכיח שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם השוטרים ושאינו מלשן, כשהוא נושך את הלשון שלו כל כך חזק עד שהוא מנתק אותה מפיו. ב'אוז' הבִּיס נעשה במקום אחר, ולאדם אחר: בפרק הפתיחה של העונה השנייה, אחד האסירים דורש מאסיר ששמו ביצ'ר לבצע בו מין אוראלי. הוא עושה זאת, אך באמצע האקט נושך את האסיר באיבר מינו ומותיר את הקצה שנגס בשיניו על הרצפה.

במאמר אקדמי של דואן ק' ססיל ששמו 'בתי כלא בתרבות הפופולרית', טוענת המחברת שהתיאורים האלה של האלימות "מעבירים מסר כי הכלא הוא צורך חברתי. הייצוגים האלה של הכלא משפיעים על תפיסותיהם של בני האדם את המוסדות האלה בחברה המודרנית".

אבל מאחורי הסורגים, לצד האלימות, ההתפרעויות, הסבל, האונס והפורנוגרפיה, ובכלל אנשים במְרעם, ניתן גם למצוא סיפורים אחרים. כאלה על גאולה, סיפורים של חברות אמת, וכמובן עינויי דין שמתוקנים לאחר שנים של סבל. סיפורים כאלה מספקים את הקתרזיס הכל כך נחוץ, גם אם הוא לא מוחלט. השנים של הבזבוז והסבל לא יימחקו גם אם הצדק ייצא לאור.

כלא הורס, לא מתקן

בדרמות האיכות מהשנים האחרונות העיסוק בכלא נועד גם לחשוף את חוסר הצדק שבמוסד – את הכמות חסרת התקדים של אסירים בכלל (באופן פרופורציונלי למדי לייצוג האמריקאי בז'אנר, אוכלוסיית האסירים בארה"ב מונה מספר בלתי נתפס של 2.2 מיליון איש); והמספר חסר הפרופורציה של אסירים שאינם לבנים בתוכה. אותם בני מיעוטים נשלחים כעניין שבשגרה למאסרים, על עבירות שאנשים לבנים היו נשלחים הביתה עם קנס ונזיפה קלה.

בדרמות האלה מראים גם כיצד הכלא אינו מקום משקם, ומנסים לעורר שאלות באשר למהות העונש, גם כשהוא ניתן לאדם שאכן ביצע את הפשע – שלא לדבר על מקרים של טעות בשיפוט – ולעניינים כמו קפיטליזם, הרווחים והמניעים מאחורי ההפרטה של בתי הכלא בארה"ב (שמשם, כאמור, באות רוב הסדרות), זכויות האסיר, תנאי כליאה מחרידים וטובת החברה ככלל מהשיטה הזאת. או כמו המשפט המדויק הבא: "מתקיים שיח על הצגת אנשים בכלא באופן הומני", שבו סיכמה השחקנית והאקטיביסטית לאוורן קוקס, המגלמת את הטראנסית סופיה בורסט ב'כתום זה השחור החדש', את הז'אנר.

בסדרה המשובחת 'התיקון' מ־2013 של ערוץ סנדאנס (שודרה גם בישראל, ב־HOT) מתואר מסעו של אסיר לשעבר שמשתחרר מהכלא, לאחר שריצה 19 שנים כנידון למוות כנראה בטעות. החזרה לציוויליזציה מתוארת בסדרה כקשה לפעמים לא פחות מהיציאה ממנה.

גם ב'ליל האירוע' – הן בגרסה הבריטית המקורית והן באמריקאית מלפני שלוש שנים ב־HBO – הגיבור מרצה עונש ממושך שלא בצדק, השנים בכלא מקשיחות אותו, מקלקלות אותו, משנות אותו כליל וגורמות לו לאבד כל אמון בעולם.

ב'כשהם רואים אותנו', הסדרה המאוד מדוברת ששודרה לפני כחודשיים בנטפליקס, על אותם חמשת נערים שנכלאו על לא עוול בכפם לאחר אונס שבוצע בסנטרל פארק – נראה כי מי שבילה בבידוד במשך תקופה ארוכה, גם אם הוא נועד להגן עליו מפני האלימות של שאר האסירים, נפגע פגיעה נפשית כה עמוקה שאין חזרה ממנה.

הכלא מתואר בסדרות גם כמקום פחות אפל – מיקרוקוסמוס שכמעט מזכיר סדרות בתי ספר, במובן מסוים. כמו שבסדרות הנעורים היקום שלהם מחולק לחבורות המגניבים, החנונים והספורטאים, גם בכלא יש מקובלים ופחות מקובלים, קליקות וחבורות. חזקים וחלשים. ניאו־נאצים מול כנופיות לטיניות, האחים המוסלמים, ואלה (הלבנים לרוב) שהגיעו לשם לגמרי בטעות ולא מוצאים את עצמם בשום צורה.

עלילת הדג מחוץ למים מקבלת פרשנות משלה כשלובשים מדי אסירים. כמו הגיבורה פייפר צ'פמן ב'כתום זה השחור החדש', וכמובן האישה האמיתית פייפר קרמן שכתבה את הספר בעל אותו השם, שעליו ועל חוויותיה האמיתיות המתוארות בו התבססה במידה מסוימת (בעיקר בתחילתה) הסדרה המצליחה. 'כתום', כמו אחרות, מראה כיצד זירת בית הכלא מאפשרת פיתוח דמויות רבות, שרטוט מנועים חברתיים וביקורת שלהם.

אפשר גם לצחוק

בסדרות קומיות משתמשים בקלישאת בתי הכלא בדרכן. בדרך כלל הסיטואציה מגיעה בפרק בודד, ומתארת חוויות מוּכרות של בתי כלא או בתי מעצר, שחווים הגיבורים.

בקומדיית הקאלט 'משפחה בהפרעה', אבי המשפחה ג'ורג' בלות (ג'פרי טמבור) מרצה מאסר ממושך בכלא, שבו הוא מתחזק, מגלה את היהדות, מתחיל לחבוש כיפה, ועד מהרה גם מנסה למכור קלטת על המסע שהוא עבר ואחרים יכולים לעבור בעזרתו. 'Caged Wisdom' הוא השם הניו־אייג'י של הדרך שהוא מציע, מאת אחת הדמויות הנכלוליות והציניות ביותר שנראו בז'אנר הקומי.

בסיטקום 'ברוקלין 99', השוטרת איימי סנטיאגו נכלאת כסמויה בבית הסוהר. היא נכנסת לתפקיד חזק, תוך שהיא מסמנת וי על כל קלישאות הכלא: כדי להוכיח את מקומה היא מגניבה מוצרים לכלא, נהפכת לספקית, מערערת על מקום הבכירה ממנה, מקיימת קשרים לא ראויים עם הסוהרים – עד שהיא מתחילה לעורר את זעמה של אחת הנשים החזקות בכלא. בסוף, לאחר שצוות השוטרים מביימים תקרית שבה איימי מכה את דמותו של ג'ייק, שוטר שהוא גם בן הזוג שלה, היא קונה את אמונה של אותה אישה חזקה ומוזמנת להצטרף לכנופיה. הישג זה איכשהו גובר על ההישג שבתוכנית המשטרתית, שלשמה נכנסה לכלא.

הבריחה הגדולה

וכמובן תמיד קיימת התקווה לפרוץ את החומות. כמו ב'חומות של תקווה', שהזכרנו בפתיחה. הקלסטרופוביה של המקום, ההזדהות עם האסירים שפעמים רבות מתוארים כקורבנות של נסיבות ושל אכזריות הסוהרים, והצורך בהרפתקה – מעוררים ציפייה לבריחה הגדולה.

הסדרה 'נמלטים', שבה מייקל סקופילד (וונטוורת מילר) מבצע שוד בכוונה כדי להיכנס לכלא ולהציל את אחיו הנמצא שם, הכניסה חידוש מרענן. הגיבור קעקע את תוכנית הבריחה, כלומר את תוכניות הבנייה של בית הכלא, על גופו.

סצנת הבריחה מהכלא ב'כתום זה השחור החדש' לאגם שליד המבנה, שלא נעשתה בתכנון מראש אלא בשל תקלה של פרצה בגדר, היא מהיפות והמשמחות שנראו בתחום הזה. וכמובן שנים של חפירות בפטיש גיאולוגי מאחורי פוסטר של ריטה הייוורת, באותו סרט של דרבונט, כבשו את הלב של כולם. בקיצור, הכלא נחוץ כדי לצאת ממנו.

גידור של מגדר

"הכלא הוא לא מקום רומנטי כפי שהוא מוצג בכל סרטי שנות ה־70 הנצלניים האלה", אומרת ניקי (נטשה ליון) לאלכס (לורה פרפון) בעונה האחרונה של 'כתום זה השחור החדש'. "אני רוצה את הכסף שלי בחזרה!".

לצופים של 'כתום' לא יהיו דרישות דומות. אין רומנטיזציה של תקופות המאסר ושל הכלא עצמו. יש שם אמנם מעשי נקם גועליים (טמפון המוגש על צלחת לחדשה שהעזה לומר משהו על טיב האוכל), מנהל הכלא שהוא אישיות נלוזה, וגם השוטר המקיים רומן עם אחת האסירות, אבל העולם של 'כתום' הוא רבגוני.

הוא אינו לבד או חלוץ בנוף הטלוויזיוני. נשים בכלא הן קלישאה קולנועית וטלוויזיונית שכיחה. באופן סטטיסטי יש יותר סדרות על בתי כלא של נשים מאשר בתי כלא של נשים במציאות, לפחות בהשוואה לייצוגים אחרים שלהן. כעת בנוסף ל'כתום' משודרת 'וונטוורת' האוסטרלית, ולפניהן הייתה הסדרה הבריטית 'בנות רעות', סדרת להיט ששודרה במשך שמונה עונות ברצף (107 פרקים בסך הכל מ־1999 ועד 2006). ועוד לפני כן הייתה הסדרה האמריקאית מ־1988 ששמה חסר הסאבטקסט הוא פשוט 'נשים בכלא'.

אחד ההסברים לקיומן של סדרות בתי כלא לנשים הוא חתרני. בעולם הטלוויזיוני המעוות, רק יקום שיש בו הפרדה יכול להציע מגוון דמויות נשיות, שלא כמו בסדרות דרמה רגילות. כך קרה גם ב'כתום', סדרה שכל כך השפיעה על הטלוויזיה העכשווית שבתחילה לא ידעו בדיוק איפה למקם אותה – פעם תויגה כקומדיה, אחר כך כדרמה. במאמר ב'טיים' נאמר שהיא הייתה "סוס טרויאני שהבריח בתוכו עשרות נשים שהוליווד לרוב התעלמה מקיומן – נשים עניות, שחורות, חומות, טראנסיות, מהגרות, מבוגרות, חולות נפש ואפילו נשים שלובשות בגדים מעל מידה 40".

בניגוד למציאות, אין רגע דל

בתי הכלא משמשים כר נרחב לדרמה, לאקשן, לדיון חברתי, מגדרי, מיני ואפילו רומנטי. מה שהסדרות האלה לא מציגות, וטוב שכך, הוא עיקר המהות של ריצוי מאסר בכלא, וזה הש-ע-מ-ו-ם האינסופי שבזה. כי כליאה, לבסוף, היא אותם ימים ארוכים, מונוטוניים ורפטטיביים עד זרא; אורח החיים הבודד, האפור, ללא מספיק שמש ומשב רוח רענן.

את הדלות הזאת, אגב, מפיגים גם בתוך בית הכלא בצפייה בטלוויזיה, ולעיתים – כך מדווחים לא מעטים מבין אלה שריצו מאסרים קצרים או ממושכים – זה בצפייה משותפת, בסדרות על בתי כלא כמובן.

הדמויות שחייבים (בדרך כלל) בז'אנר בתי הכלא

1. הדג מחוץ למים – אותו אדם חף מפשע, או שהוא אולי אשם אבל זה ממש לא מתאים לו (כי הוא לבן או בן טובים או הלכה לאוניברסיטה וגרה במקום טרנדי ליד האנשים הנכונים). זהו לרוב הגיבור של סרטי וסדרות הכלא. הנה כמה מהדמויות שהוא יפגוש עם מאסרו.
2. מנהל הכלא השנוא – יהיו הסיבות אשר יהיו לכליאת האסירים – פשעים קשים או עבירות קלות – מי שייחשב לשנוא יותר מכולם הוא מנהל הכלא, שיוצג כמושחת, תאב בצע ושררה. לפעמים יהיה זה גם מנהל אכזרי לשם האכזריות עצמה. או סתם סוהר סדיסט, מה שנקרא בשפה לא תקינה פוליטית "עבד כי ימלוך". קלישאת כלא כזו קיימת גם בסרט 'חומות של תקווה', סרט שהיה ייחודי עם צאתו בשל הרצון למתוח ביקורת על התנאים הלא הומניים שבמוסד המאסר, וכן ב'כתום זה השחור החדש'. דוגמה בולטת במיוחד לסטריאוטיפ הזה היא פרדריק צ'ילטון, מנהל הכלא השנוא בשובר הקופות 'שתיקת הכבשים'. הוא כל כך נתעב שכאשר בסוף הסרט הרוצח הסדרתי הקניבל, חניבעל לקטר, רומז שהוא עומד לאכול אותו לארוחת ערב, הצופים מצחקקים בנחת.
3. האסיר הכי מפחיד בכלא – "ביום הראשון שלך בכלא חפש את האדם הכי גדול, מאיים ומפחיד, ותחטיף לו מכות, וכך יידעו לא להתעסק איתך", היא קלישאת סרטי וסדרות הכלא הוותיקה; כה שחוקה עד שהאתר הסאטירי The Onion כבר עשה מזה פארודיה. בסרטון שלהם נראה אדם גדל ממדים ומפחיד עם דמעות בעיניים המתחנן שכבר יפסיקו להרביץ לו כל פעם שמגיעים לכלא. הוא לא מפחיד ומאיים, סתם גדול, כי הוא אוכל אכילה רגשית, והוא בכלל נשלח לכלא על עבירת צווארון לבן, אז די! התפקיד של האיש הזה הוא להנגיד אותו לגיבור הסדרה או הסרט, שלרוב לא בא מרקע אלים והוא די מפחד מכולם, ולכן חייב לבסס לעצמו את מקומו בגיהינום החדש שנגזר עליו לשהות בו.
4. אסירים הם חיות – סצנות ההתפרעות הגדולה בבית הכלא, שהן חובה בכל סרט או סדרה, מגיעות לשיאים של מאצ'ואיזם גברי על סף החייתי. יש בהן האדרה של הגבריות מרובת השרירים והמיוזעת, המאיימת והמבעיתה (ומזכירה לצופים מה עוד נעשה שם עם השרירים והזיעה וכל זה). הן מתרחשות תדיר בחדר האוכל של בית הכלא, וכוללות מגשים המשמשים ככלי נשק וסצנה של גופות זרוקות ומדממות מכל עבר. המבחר באמת גדול, אבל נדמה שניקולס קייג' ב'עימות חזיתי', שבו הוא מגלם רוצח אכזר שהחליף פנים עם שוטר טוב לב, ולהפך, מאפשר לו להיראות מטורלל ותוקפן מתמיד.
5. אסירים עם חיות – קשר אנושי הוא כל כך מוגבל עד שלפעמים צריך להסתפק בקשר עם בעלי חיים. האב המייסד בז'אנר הוא כנראה הקלאסיקה 'איש הציפורים מאלקטרז', שהתבסס על ספר (שבעצמו התבסס על סיפור אמיתי) ויצא לקולנוע ב־1962. ב'חומות של תקווה' אחד האסירים הזקנים מאכיל ציפור קטנה בכיס שלו. ב'גרין מייל', סרט על אסיר גדול עם כוחות קסם, חיית המחמד של האסירים הוא עכבר חמוד. ווי־ביי ב'הסמויה' מטפח אקווריום עם דגי נוי בתאו כשהוא מרצה מאסר. ב'כתום זה השחור החדש' יש גם כלבים, שבניגוד לקלישאה הטיפול בהם לא מציג את האסירה כטובת לב במיוחד, אלא דווקא כטרחנית. עוד חיות שמגדלים שם – חרקים, ליתר דיוק – הם מקקים המשמשים כבלדרי סיגריות.
6. אסירות עם רגשות – איבון אטקינס (לינדה הנרי), המנהיגה מלידה מהסדרה עטורת הפרסים הבריטית 'בנות רעות', היא עשירה ובעלת השפעה. הגיעה לכלא אחרי שחיסלה מתחרה עסקי־עברייני של בעלה. היא קשוחה מבחוץ, אבל רכה מבפנים. חברה טובה לאסירות האחרות, מגינה על החלשות ותמיד תגן עליהן מפני הבריונות באגף ג'י. ולמעשה כמעט כל הצוות של 'כתום זה השחור החדש'. ובין הרגשות האלה גם רגשות רומנטיים – הרבה זוגות נרקמים באווירה הסגורה ההיא.
7. הפכים מסתדרים – בסרט 'הנועזים' מ־1958, סידני פואטייה וטוני קרטיס מגלמים שני אסירים – אחד שחור והשני לבן – שברחו אזוקים מהכלא ונאלצים להסתדר יחד למרות העוינות ביניהם (גם ב'אחי, איפה אתה' של האחים כהן, האסירים בורחים אזוקים זה לזה). ב'מאחורי הסורגים', סרטו של אורי ברבש שהיה אף מועמד לאוסקר, מחליטים מנהיגים של שתי קבוצות האסירים הגדולות בכלא לשבות יחד במחאה נגד הנהלת הכלא, וכך נרקם קשר חם, המתעלה על כל סכסוך, בין מנהיג האסירים היהודים אורי (ארנון צדוק) למנהיג האסירים הערבים עיסאם (מוחמד בכרי).
8. האסיר השחור הקסום – מדובר בדמות של אפרו־אמריקאי בעל כוחות על־טבעיים, מסבירים באתר Thoughtco, שמופיע בסרט רק כדי לעזור לדמויות לבנות, במקרה זה אסירים לבנים, להיחלץ מצרה. ב'גרין מייל' הדמות הזאת היא ג'ון קופי (ראשי התיבות זהים לאלה של ישו הנוצרי, ג'יזס קרייסט). יש לו כוחות פלאיים והוא מוכן שיוציאו אותו להורג כדי לכפר על חטאיהם של אחרים. לעיתים הוא אינו בעל כוחות קסם, אלא פשוט אדם מעורר השראה עם לב גדול.
9. שנוא האסירים – הפדופיל. לפי ספר האתיקה הלא כתוב של קלישאות הקולנוע, האסירים השנואים ביותר בכלא הם אלה שפגעו בילדים. כך שכאשר האסירים האחרים יכו ויתאכזרו אליהם, הצופים יוכלו להרגיש טוב עם ההנאה הסמי־סדיסטית שלהם מזה. ב'נמלטים', תיאודור באגוול, המכונה טי־באג, הוא לא רק פדופיל אלא גם גזען המשתייך לכנופיית הארים (הניאו־נאצים) של הכלא. רוב האסירים מתעבים אותו, והוא מצטרף אל קבוצת האסירים הנמלטים כדי להקשות עליהם וליצור קונפליקטים על הדרך.
10. המטורלל/ת שמסבך את כולם – הדמות של סוזן ב'כתום זה השחור החדש', המכונה "עיניים משוגעות", שגילמה אוזו אדובה בהצלחה רבה (פעם זכתה בפרס אמי על תפקידה בקטגוריית השחקנית הטובה בדרמה ופעם כשחקנית הטובה בקומדיה), היא דוגמה טובה לסטריאוטיפ הזה. בתחילה היא נראית כקריקטורה של הדמות, שבהתנהגותה הבלתי צפויה עלולה לסבך את האסירות האחרות ולהכשיל כל תוכנית שהן זוממות. היא מסוכנת לעצמה וגם מסוכנת למי שהיא שונאת או אוהבת יותר מדי. בהמשך הסדרה היא פורצת את מגבלות הדימוי הזה, כמו שעושות רבות מהדמויות בסדרה, ומתעלה על האפיון הצר והרדוד שניתן לה ולסובלים ממחלות נפש, ומעניקה לתפקיד עוד עומק.
11. המאכער – סמים, טלפונים ניידים, פורנוגרפיה או סתם ממתקים אהובים במיוחד? תמיד יש בכלא אחד שיכול לספק אותם ולהרוויח מהמצב החדש. יש לו הכל. הוא סוחר מלידה. ב'חומות של תקווה' דמותו של רד (מורגן פרימן) היא זו שמשיגה לגיבור אנדי את הפטיש הגיאולוגי הקטן שמשמש אותו בהמשך לבריחה הגדולה. ב'כתום' עניין המסחר והטובין תופס חלק נרחב, אולי גם כביקורת פארודית על האופי הצרכני והקפיטליסטי האמריקאי. ועוד בדיחה על חשבון הטיפוס הזה הוא ג'ורג' בלות מ'משפחה בהפרעה', שכאשר נכלא, מתחזק באמונתו הדתית, מתקרב לשורשיו היהודיים, מתחיל להניח תפילין וגם להוציא סדרה של קלטות השראה. הדמות הזאת מוכיחה שקפיטליזם עובד בכל מקום, או כדברי ג'ורג': "יש כסף בדוכן הבננות!".

–

• תיירות סדרתית- אם צופים מגיעים למקומות נפלאים | מאת רותה קופפר