(מעולם לא) היינו בהפסקה! // על כל הדמויות הנצחיות של 'חברים'

בחודש הקודם טולטלו צופיה של נטפליקס פעמיים: בתחילתו נפוצו שמועות ש"'חברים', אחת הסדרות הפופולריות ביותר בשירות ברחבי העולם, והפופולרית ביותר בבריטניה, תרד מהמסך". אנחת רווחה נפלטה כשנטפליקס מיהרה לוודא ש'חברים' תישאר איתה לפחות לעוד שנה תמורת סכום עגול של 100 מיליון דולר.

כאן כדאי אולי להסביר שנטפליקס איננה חברה שעובדת על אינטואיציות ותחושות בטן. זו חברה ששימוש במידע, דאטה, הפך אותה לבייבי של וול סטריט: היא מבינה את הטעם של צופיה, מפיקה וקונה תכנים בהתאם, ואז ממליצה באופן אישי לכל לקוח מה כדאי לו לראות. יש להניח שלכל סדרה בנטפליקס יש "ציון מנויים" – מה שיעור המנויים שהחברה עשויה לאבד אם הסדרה לא תשודר. אם נטפליקס מוכנה לשלם 100 מיליון דולר, ואם מנוי עולה כ־100 דולר לשנה, עשו את החישוב הפשוט לבד: מיליון איש ברחבי הגלובוס עלולים להתנתק מנטפליקס, בגלל סדרה שבקרוב נציין 15 שנה לשידור פרק הסיום שלה.

מה הופך את 'חברים' לכה פופולרית, משאירה באבק שותפות לדרך בניינטיז, כמו 'פרייז'ר', 'סיינפלד' ו'סקס והעיר הגדולה'? התשובה היא "חוצת קהלים". סדרה לא יכולה להגיע לרמת פופולריות כזו, להשפעה תרבותית כזו, אם היא נאהבת על ידי סגמנט אחד בלבד באוכלוסייה. וזה היה נכון גם בזמן שידורה – לולא זה אי אפשר להגיע לממוצע של 25 מיליון צופים לפרק. למשל, 'חברים' אהובה על נשים וגברים כאחד, מה שנותן לה יתרון מול 'סקס והעיר הגדולה' הנשית יותר. היא גם מלהטטת נכון בין גבוה ונמוך – היא לא מעליבה את הקהל המתוחכם, ולא מתנשאת, כמו למשל 'תרגיע', על קהל אינטלקטואלי פחות.

אבל כל זאת אינו מסביר את החיים שלאחר המוות. כדי להיות פופולרית 15 שנה אחרי שרייצ'ל ירדה מהמטוס, 'חברים' צריכה להיות חוצת קהלים באופן מסוים: היא חייבת להיות חוצת דורות. היא צריכה להיות אהובה על דור האיקס ועל מילניאלס כאחד. את העובדה שהיא חביבה על דור האיקס קל להסביר: 'חברים' הייתה פסקול חייו של הדור הזה. כשהסדרה שמספרת על חייהם של בני 20+ שודרה, הם היו בני 20 פלוס. צפייה בה היא לא רק אקט נטול מאמץ, לא חזרה אל המוכר והידוע, היא גם אקט נוסטלגי שמרפרר אל תקופה שלא מעט מהם, מרום הכורסה בסלון שצעצועי ילדים פלשו אליו, נזכרים בה בערגה.

אבל למה מילניאלס אוהבים אותה? והם אוהבים. עובדה: לא רק שהיא נותרה פופולרית, היא גם חצתה בקלילות את מבחן הפלטפורמה. היא לא נותרה פופולרית רק בטלוויזיה הלינארית על קהלה המזדקן, אלא בנטפליקס, האוראקל של המילניאלס ושל צפייה און דימנד. יש לכך כמה השערות, והשערות בלבד, כיוון שלמרות העובדה שהרשת מלאה בהסברים מבוססי דעה מפורטים למה 'חברים' פופולרית בקרב ילידי שנות ה־80 וה־90, לא נתקלתי אפילו במחקר קהל אחד שמאמת את ההנחות.

ההסבר הראשון הוא שמדובר בסדרה על חברים בשנות ה־20 לחייהם. וכמו שהיא קסמה לדור האיקס בזמן אמת, היא קוסמת גם ליורשים. גם הם בני 20 פלוס, גם הם גרים בערים גדולות רחוק מההורים, גם הם מתעסקים באהבה, יחסים וקריירה. גם עבורם בגיל הזה, אחרי הניתוק מההורים ולפני הקמת משפחה משלהם, החברים הם קבוצת ההתייחסות החשובה ביותר. מה שנכון לניינטיז עם מזכירה אלקטרונית, נכון גם ל־2018 עם ווטסאפ. הים אותו ים.

ההסבר השני הוא ההרכב המושלם של הדמויות. בחברים אין דמות אחת דומיננטית באופן משמעותי מהאחרות, זה הפסיפס שעושה את זה. כל אחד יכול למצוא את עצמו באחת הדמויות: רייצ'ל היא מושא התשוקה של כל גבר ומודל נשי לחיקוי למספיק נשים גם היום. רוס הוא החלום של כל גיק, כי הוא השיג את רייצ'ל. מוניקה מדברת לנוירוטים, צ'נדלר לקרייריסטים וציניקנים, וג'ואי, הדמות החביבה מכולם, הוא הגבר־גבר. יש דברים שלא משתנים כשמחליפים את הטלוויזיה באייפון ואת 'גלגל המזל' (שצ'נדלר צופה בה) בנטפליקס.

שני ההסברים האלו משותפים לדור האיקס ולמילניאלס. אבל אם זה היה המצב, גם סדרות אחרות מהניינטיז היו שומרות על פופולריות כזו. ל'חברים' יש מאפיינים נוספים עבור מילניאלס. הסבר שלישי הוא העובדה שזו אינה סדרה צינית. והמילניאלס, בהכללה, הם דור הרבה פחות ציני מקודמיו. הם, בממוצע, ממחזרים הרבה יותר, מאמינים ביחסים הרבה יותר ובזים לציניות של פוליטיקאים הרבה יותר.

כן, יש ב'חברים' סרקזם, כן, צ'נדלר הוא ציני, אבל בסופו של דבר – בניגוד ל'תרגיע', בניגוד ל'סיינפלד' – זו סדרה חיובית. בעונה הרביעית צ'נדלר מתאהב בקאתי, הדייט של ג'ואי. לפני שהוא מספר לו, צ'נדלר מתחנף אליו וקונה טלוויזיה שמנה ומערכת סטריאו חדשות לדירה המשותפת שלהם. אין דבר שנראה ארכאי יותר ב־2018 משני מוצרי החשמל הבומבסטיים האלה באמצע הסלון. אבל הנושא של הפרק רלוונטי מאין כמוהו: הבגידה שחש ג'ואי, אהבת האמת שחש צ'נדלר, ולבסוף הפיוס שלהם, כשכל אחד רואה את טובתו של השני. שימו את זה או את סצנת רוס ורייצ'ל והמטוס בפרק האחרון אל מול פרק הסיום הציני של 'סיינפלד' עם "משפט השומרוני הטוב", וקבלו את פער הדורות בהתגלמותו.

ההסבר הרביעי שאפשר להציע הוא כמיהה אל עבר אוטופי. הנה העובדות: כל החברים גרים בדירות שכורות במרכז מנהטן. אחד מהם, לפחות בחלק מהזמן, הוא שחקן (!) בינוני (!!) ובחלק לא מבוטל מהזמן מובטל (!!!). עבור דור האיקס זו נוסטלגיה. אנשים זוכרים בערגה את הדירה שחלקו במנהטן/פרישמן/מרליבון. עבור המילניאלס זו פנטזיה בלתי מושגת: לגור במרכז העיר במחירים סבירים. מה שעבר על תל אביב, עבר גם על לונדון וניו יורק. והמגורים במרכז העיר הם מטאפורה להבדל הבין־דורי שמתמקד באפשרויות הכלכליות והמקצועיות, אבל לא רק: צ'נדלר וג'ואי צופים יחד בטלוויזיה. הם אשכרה מדברים זה עם זה. אף אחד מהם לא תקוע בסמארטפון שלו. אף אחד לא מוטרד ממספר הלייקים שקיבל באינסטגרם. אני מכיר אנשים שיושבים זה לצד זה בעבודה ועדיין מדברים דרך "סלאק". זה אולי נשמע דודתי, אבל יש משהו מושך בעולם האתמול. "זה לא מה שהיה פעם" הוא משפט נצחי.

ויש עוד הסבר אחד, פשוט יותר. ואין לדעת איזה ארגומנט נכון, או נכון יותר, או שאולי זה שילוב של כל האמור לעיל. אבל מעבר לסיבות הסוציאליות והאקונומיות, לפעמים העניין עשוי להיות טכני בהרבה. 'חברים' שודרה בין 1994 ל־2004. ההצלחה הפנומנלית שלה גרמה לה להיות נוכחת בשידורים חוזרים לפחות עוד חמש שנים לאחר מכן (למעשה, ב־2013 היא שודרה בערוצים השונים בבריטניה לא פחות מ־12 פעמים ביום). זה אומר שהיו לה 15 שנים על המסך באופן קבוע. והטיימינג שלה הוא קריטי – היא הייתה שם עבור כל דור האיקס כבבואה של חייו, והיא הייתה שם עבור כל המילניאלס כסדרת ילדות. אם אתם בני דור האיקס, 'חברים' עבור המילניאלס היא מה ש'מי הבוס' או 'משפחת קוסבי' עבורכם. טעם מוכר ופשוט, כמו חלה עם ריבה. סדרות שכיכבו לפניה לא היו שם עבור המילניאלס, סדרות אחריה כבר לא נהנו מעידן הטלוויזיה הלינארית. טיימינג, לפעמים, איז אוורית'ינג.