fbpx

האקזמה ב'ליל האירוע' כמשל לעידן הטראמפ והברקזיט // גדי להב

0

כל סדרה אמורה לתעתע בך. דמויות וקווי עלילה אמורים לקפוץ עליך מצדי הדרך בהפתעה, לגרום לך לחשוד בא' ולגלות שב' הוא הרוצח, או לחשוב ששני אירועים מתקיימים באותו זמן או באותו מקום רק כדי לגלות שהם מרוחקים זה מזה. 'ליל האירוע' היא סדרה מתעתעת, אבל היא לא מפתיעה אותך על אם הדרך. הדרך עצמה היא מתעתעת. 'ליל האירוע' לטלוויזיה היא כמו 2016 לפוליטיקה העולמית: ניסיון העבר שלך, שאמור לסייע לך להבין מי נגד מי, פועל בדיוק בכיוון ההפוך – הוא חסם האוריינטציה מספר אחת. בכל פרק השאלה המרכזית שעולה היא על מה הסדרה ולאן היא מובילה. היא מתחילה כסדרת מתח, עוברת לאזור המגורים של "כתב אישום נגד מוסדות החברה" סטייל 'הסמויה' (בין השאר כיוון שאחד מיוצריה, ריצ'רד פרייס, כתב גם לסדרה של דיוויד סיימון) ומסתיימת על הקו הפסיכולוגי של "אדם לבדד ישכון והגויים לא שמים עליו".

ובעניין "כתב אישום נגד הממסד" וכו' – גם פה 'ליל האירוע' מתאימה ל־2016 כמו ברקזיט לדונלד טראמפ. השוטרים אינם מחפשים צדק, הפרקליטים לא משתינים על טובת הלקוח, האסירים אינם אסירים, ההורים אינם תומכים, הילד מתעלם מאביו. המערכות כל כך עסוקות בעצמן עד שניתקו מגע עם האזרחים, ועושות מה שכל מערכת עושה: דואגת קודם כל לקיומה ולשגשוגה שלה. תקראו לזה סיאוב, ריקבון או שחיתות מוסדית. התחושה הזו ששום דבר לא עובד בשבילך. זה לא עובד בשביל נאזיר ולא עובד בשביל צ'נדרה. אם אתה מצביע קלינטון, ההזדהות עם נאזיר או צ'נדרה גורמת לך להבין למה אנשים מצביעים טראמפ או מרין לה פן.

עוד עניין ש'ליל האירוע' מתאפיינת בו: הזרה מוחלטת בין הצופה לדמויות. שום  דמות ראשית לא מתנהגת כפי שהיית מצפה ממנה. הזכרנו את 'הסמויה'. גם שם שוטרים, סוחרי סמים, פוליטיקאים ועיתונאים לא התנהגו כפי שמצופה מהם. גם שם ראינו כיצד המערכת חזקה מכל אינדיבידואל. אבל שם לפחות הייתה לנו אמפתיה בסיסית לדמויות הלכודות בתוך המטריקס. ג'ון סטון ונאזיר חאן, הפרקליט ומרשו, עומדים במרכז האירועים, אבל משאירים אותנו עם ואקום רגשי – וגם זה מתאים בול ל־2016. טראמפ או קלינטון – ככל שאנו מכירים אותם, כך אנו חשים רחוקים מהם יותר.

גם נאזיר הוא דמות מתעתעת (ר' מסגרת), אבל ברשותכם נתמקד בסטון, האיש והאקזמה. בכל פרק סטון מקבל זווית אחרת, ובכל פרק הוא מתרחק מאיתנו. בהתחלה אנו מוטעים לחשוב שמדובר בגיבור פילם נוארי שמתעתד להילחם נגד המערכת למען הצדק. הזלזול מהקולגות, סגנון הלבוש, כל אלו מצביעים על אאוטסיידר שישמח להיכנס במערכת המושחתת והאדישה. פרק אחד מספיק לנו כדי להבין שמדובר באיש מקצוע בינוני. שני פרקים יספיקו כדי לגלות שסטון הוא בשר מבשרה של המערכת, רק נמוך יותר בשרשרת המזון. קצין המשטרה רוצה רק לסגור את התיק, התובעת רק רוצה להאשים את הפקיסטני, סטון רק רוצה עסקת טיעון.

כדאי להתעכב על זה. ברור לנו שהתכנית המקורית של סטון היא למשוך את נאז להודאה ועסקת טיעון, בניגוד מוחלט למה שמכר לו. זה בדיוק מה שעושה גם הבוסית של צ'נדרה. שניהם פשוט מרמים את הלקוח. כך פועלת גם המערכת הפוליטית. אנשים בבריטניה, בארה"ב, בספרד, הצביעו "שמאל־מרכז" או "ימין־מרכז" – ובכל מקרה הציעו להם אותו דבר: עסקת טיעון + חשבון של 60,000 דולר. זה מה שהיו מקבלים הבוחרים לו הילרי הייתה מנצחת, וזה עשוי להיות מה שיקבלו בוחריו של טראמפ ממנו. אחרי הכל, גבר לבן עשיר הוא לא מי שהייתם מדמיינים בראשכם כמועמד "שייכנס באסטבלישמנט".

אנחנו, הצופים, תמיד רוצים סיפור שבו הגיבור טוב, או הופך לטוב. ואם הוא רע – לפחות שיהיה רע בצורה מעוררת הערכה, או לפחות מעוררת אמפתיה. אבל סטון, כמו נאזיר, מותיר אותנו בלי כל הדברים האלו. הוא אפילו לא גיבור שמותיר בנו אדישות, אלא מדרגה אחת נמוכה יותר: סלידה. סלידה מהולה בגועל. נשמע כמו מערכת בחירות סטנדרטית בשנה האחרונה. וזה כמובן הזמן להזכיר את המאפיין מספר אחת של פרקליט הביבים: האקזמה. העיסוק של הסדרה ויוצריה באקזמה של סטון הוא על סף האובססיבי, ולכן השאלה המתבקשת היא מה תפקידה של האקזמה מבחינה נרטיבית.

אפשרות אחת היא שהאקזמה היא מטאפורה לריקבון של המערכת, שאי אפשר להיפטר ממנו. היחס שמקבל סטון מהרופאים השונים מקביל ליחס שזוכה לו נאזיר מאושיות החוק: אפס עניין, התנהלות על סף פס ייצור. סטון נרפא זמנית מהאקזמה כשהוא מבצע, לראשונה, עבודת פרקליט אמיתית ומגן על חאן. היא חוזרת ומתפרצת כשהוא חוזר לסורו ומקריב את צ'נדרה במהלך דוחה מוסרית וכושל מקצועית.

הסבר מתבקש נוסף הוא שזו דרך להקביל בינו לבין נאזיר. שניהם אאוטסיידרים. נאזיר מגיע לכלא כאאוטסיידר, וחוזר לחברה כדי לגלות שהפך לאאוטסיידר. שניהם מנודים, על בסיס סלידה, מהקהילה שלהם. סטון אף אומר זאת לנאזיר מפורשות בפרק האחרון: אנשים מתרחקים ממני כמו ממצורע. האקזמה היא המטאפורה לצרעת המוסרית של נאזיר, זאת שלעולם לא ייפטר ממנה, והופכת את חייו לבודדים.

הפצעים ברגליים הם גם כמובן ביטוי למצבו הנפשי של סטון, אדם בודד בלי הרבה נחמות בחייו. הוא מודע לכך שלא רק שבעבודתו יש עמימות מוסרית, אפילו בה הוא לא מצטיין. הוא מחלים זמנית רק כשהוא מפסיק להיות בודד לרגע, והופך לפטרייה מהלכת כשהוא גם מציב עצמו בסיטואציה מקצועית שגדולה עליו, ביטוי ללחץ שבו הוא נמצא, וגם משליך מעליו את צ'נדרה, במהלך שנראה כאוטו־דטרמיניזם של בדידות.

ואולי המשקל הגדול ביותר של האקזמה הוא דווקא בעצם קיומה, ללא כל מטאפורה או תפקיד מניע בעלילה. ריצ'רד פרייס ציין שהאקזמה מופיעה גם ב'צדק פלילי', סדרת הבי־בי־סי שעליה מבוססת 'ליל האירוע'. יוצר הסדרה ההיא, פיטר מופאט, סבל בעצמו מאקזמה. כך שמתחת למטאפורות ולרמזים האפיים מונחת אמת פשוטה יותר.

ג'ון סטון ייזכר לנצח במוחנו כ"ההוא עם האקזמה". במבט השנים, אם נזכור את 'ליל האירוע', כך נזכור אותה: הסדרה עם ההוא עם האקזמה. ואין מטאפורה טובה יותר ל־2016, השנה שבה הבנו שהמערכת הפוליטית היא כמו אקזמה. 40 שנה של "בחירה", שבהן כל מה שהמערכת עשתה זה לטפח את האקזמה הזו עד שנבין כי (א) המצב בלתי הפיך, (ב) נאבד כל תקווה, (ג) יבוא לנו להקיא. 'ליל האירוע' מתייחסת לגיבוריה כפי שאנו מתייחסים למנהיגינו הפוליטיים: לא הערצה, לא הערכה, לא סימפטיה, לא אמפתיה. לא משיכה אסורה אל הרע. רק סלידה מהולה בגועל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook