בסתיו 1983, שנה בדיוק לאחר ההפגנה המפורסמת ההיא בכיכר בתל־אביב, ובעוד דובר צה"ל מודיע מדי יום על הרוגים בלבנון, נסעתי ללמוד ולעבוד בפריז. חברים באוניברסיטה שם שאלו אותי איך זה לחיות באזור קרבות, ובמבוכה לא מבוטלת הצעתי להם שלא ישאלו אותי, אלא את הסטודנט השתקן שהגיע מהעיר הלבנונית צור, ללא משפחה. זה לא עזר. הם היו משוכנעים שברחובות תל־אביב מתפוצצים יום־יום מטעני צד.
מציאות קרובה יותר לזו התרחשה דווקא על גדות הסיין. בשנים ההן פעלו בצרפת חוליות טרור שהתנקשו בעיקר בדיפלומטים; וארגונים פלסטיניים מלבנון ומהגדה המערבית התמקמו בעיר האורות. בשוק הבורגני היפה של פאסי ירה בוקר אחד מתנקש כורדי בנציג בכיר של שגרירות טורקיה, ודם רב ניתז על הפירות ועל המדרכה. דקות ספורות לאחר שההרוג פונה משם והמרדף אחר המתנקש נמשך, כבר הגיעו מכוניות כיבוי האש עם זרנוקי ענק. הסמטה נשטפה וצוחצחה, הדוכנים הוצבו מחדש והמוכרים חזרו לעבודה. מי שהגיע לשוק בצהריים לא היה יכול לנחש שמשהו בכלל קרה.
*****
פריז המשיכה בחייה. מהדורות החדשות עסקו, אמנם, בהרחבה, בהתנקשויות, יחידות ה־CRS, שוטרים חמושים ומצוידים בקסדות ובאלות, סיירו ברחובות האלגנטיים ביותר למורת רוחם של יושבי בתי הקפה. בתחנות המטרו נראו מדי פעם מעצרים של אנשים שנראו לשוטרים ולאנשי השירותים החשאיים חשודים, בעיקר בגלל חזותם הצפון אפריקאית. אבל איש משכניי או מהעוברים והשבים לא נראה בפאניקה. אפילו בבתי הספר ובגנים ברובע לא נרשמה בהלה.
דבר אחד בכל זאת קרה כתוצאה מהתקריות האלה, שהצרפתים מעולם לא הגדירו בשם "טרור" (עד היום בצרפת אין "טרור". רק מעורערים בנפשם ועבריינים שרוצחים שוטרים, מתבצרים עם בני ערובה בסופרמרקט או טובחים ילדים). גל עכור של גזענות כלפי אזרחים ממוצא ערבי, שהתבטא בעיקר באלימות מחרידה מצד שוטרים, אנשי ביטחון ושומרים במוסדות גדולים, שטף את המדינה. מהגרים ובני מהגרים חטפו מכות רצח, ובכמה מקרים הסתיימו התקריות במוות.
*****
אלה היו השנים המכוערות ביותר אך גם היפות של צרפת מאז הסתיימה מלחמת האזרחים באלג'יר. ההתפרעות הגזענית הממוסדת, שהתירה את הרסן הרופף ממילא של שנאת הזרים הצרפתית והולידה כמה מקרי רצח גזעניים, הגיעה לשיאה בסוף 1983. היא הביאה גם להקמתה של אחת התנועות החשובות בחברה ובפוליטיקה בצרפת בפרט ובאירופה בכלל בתקופה ההיא, S.O.S. RACISME.
המייסדים, בני מהגרים מצפון אפריקה, ערבים וגם כמה יהודים, אימצו את הסמל שהתפשט במהירות בכל אירופה – כף יד צהובה המסמנת "עצור" – ואת הכתובת שהפכה במהירות לסיסמה שגורה: Touche pas à mon pote – "אל תיגע בחבר שלי". המצעדים שהם יזמו התעצמו לתהלוכות המונים. מנהיגיהם הצעירים והכריזמטיים, מאלק בוטי והארלם דזיר, הפכו בן לילה לכוכבי תקשורת, ומשם ועד לתפקידי מפתח במפלגה הסוציאליסטית הדרך הייתה קצרה (עניין שבגללו הם ספגו קיתונות של ביקורת, כמו גם האשמות באסלאמופוביה בעקבות מאבקם נגד ההקצנה האסלאמיסטית). הם התעקשו להרחיב ולהעמיק את הפעילות לכל תחומי החיים – מתכנון פרברי המצוקה ועד מיגור כל סממני האפליה הגלויה והסמויה. לנוכח גל הפליטים החדש, הפשיזם האירופי זוקף אמנם שוב את ראשו, אבל כוחות השפיות עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
*****
נזכרתי בימים הסוערים האלה, כשבצמתים בישראל עמדו משמרות של כמה מאות אנשים ונשאו שלטים שכתוב בהם "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". חשבתי גם על פיגועי הענק הראשונים, אחרי אוסלו. איך התרוצצנו, קבוצה של כתבים וצלמים מבועתים ומרוטי עצבים, מאתר מוות אחד למשנהו. לעולם לא אוכל לשכוח את המראות האלה, את ההורים המחפשים בפנים חיוורות כסיד את ילדיהם בדיזנגוף סנטר, את הדם וחלקי הגופות על הקירות והמדרכות, ויותר מכול – את הדממה המחרידה שהחניקה, כמו בסרט אילם ואיטי, את הרחובות ההם לאחר ההתפוצצות. חשבתי איך אז, למרות ההלם והאבל והחרדה האיומה, לא קרה לנו מה שקורה עכשיו.
די היה בכמה סכינים, בכמה אבנים, בכמה מקרי מוות, נוראים ככל שיהיו אך עדיין בודדים, ובכמה ילדים שאין להם מה להפסיד פרט לעתיד חסר תקווה, כדי להפוך חברה שלמה לקהילה רדופת שנאה ופחד, משוכנעת שהעולם כולו מבקש לשחוט אותה ברחובות ונענית בהתלהבות להסתה הפרועה שמייצרים מנהיגיה. מהחמסה לצביעה "לכבוד גיבורינו" (כוחות הביטחון) שייצרו מוחות הזויים בעיתונות; ועד להתססת הפאניקה ברחובות בשידורים חיים מטרטרים בלי הפסקה.
מההמלצה חסרת האחריות של שרים בכירים להצטייד בנשק מכל הבא ליד (שגרמה מיד להרג מיותר של חפים מפשע) ועד לתביעה ההיסטרית להגברת האבטחה בכל מקום, ועד לצעקות "מחבל!" ו"תהרגו את הבן זונה!", והורדת אנשים תמימים מהאוטובוס, השכבתם על הקרקע ומעצרם לשווא. ועוד לא אמרנו מילה על הכבדת היד בשטחים, ועל הירי המבוהל באישה שביקשה את נפשה למות בעפולה ומצאה דרך אירונית לנצל את הטירוף; ולא אמרנו מילה על הלינץ' במבקש המקלט ועל פיטורי העובדים הערבים ויצירת מעגלי הפחד סביבם, ולא אמרנו דבר על ראש ממשלת ישראל המאשים את הפלסטינים בשואה.
איך ייתכן שלנוכח גל טרור מפלצתי, הגובה עשרות אלפי חיים וזורע פחד מוצדק ברחובות, אספנו את כוחותינו הדלים וידענו לחזור, למרות הכול, לנורמליזציה יחסית. איך ייתכן ששתי אינתיפאדות ומאות תקריות אלימות מעבר לקו הירוק ובתוכו לא הביאו אותנו לרמת הפחד והשנאה הזאת, הדוחקת אותנו לפינה של "לנצח נאכל חרב" ו"בידוע שעשו שונא ליעקב", בדיוק כפי שרצה הגרעין הקשה והפנאטי ביותר של המתנחלים. שום הסבר לא יכול להיות להתפתחות החדשה והעגומה הזאת פרט להנחה, העגומה לא פחות, שסוף סוף התפוצצנו. שהחברה הישראלית הפסידה ודניאלה וייס ניצחה.
.
צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
