כמו בכל מערכות הבחירות, גם בקרובה הפיל שבחדר יועלם וייוותרו רק האיומים המפוברקים שנובעים מעצם קיומו. הפיל יועלם מפני שגם הבלוק הימני וגם כחול לבן, הלכאורה מרכז־שמאל, הם מכחישי כיבוש (ותוצאותיו) סדרתיים. ועדיין הדרך היחידה להפיל את הפיל וללכת להסדרים מדיניים היא לסמוך על כחול לבן. גנץ של היום מאיים לא פחות מנתניהו, אבל בעוד נתניהו מאיים ולא יקיים, כי אין לו ברירה (גם חושש מתוצאות לחימה וגם נבלם על ידי צה"ל) – גנץ לעומתו מאיים בדם ואש ובתימרות עשן כדי לצוד ימין רך, אבל הוא לא יקיים. להבדיל מביבי יש לו ברירה: צה"ל מנהל כיום מערכה פנים־פוליטית כדי להגיע להסדרים מדיניים, הן עם חמאס והן עם הרשות הפלסטינית. מדי יום צצים מקורות בכירים בצה"ל שלוחשים לכתבים ולפרשנים עד כמה הסדר מדיני כזה או אחר יקדם את ביטחון ישראל. לא משום שהם פוחדים מהאויב, הם פוחדים מחוסר אחריותה של ממשלת הבלוק. למזלנו מי שמנהל את מדיניות הביטחון כיום הוא הרמטכ"ל אביב כוכבי. נתניהו והבלוק נגררים אחריו ובעצם משאירים את אופציית ההסדרה באוויר, עדיין ללא החלטה, בעוד גנץ וכחול לבן תואמים את עמדות מערכת הביטחון. הן לגבי ההסדרה בעזה והן לגבי שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון ברשות. אני מניח שעבודה משותפת של מערכת הביטחון עם מנגנוני הביטחון ברשות ומול מצרים בענייני חמאס, ובגיבוי של כחול לבן, עשויה להביא גם להסדר בין הרשות וחמאס שהוא המפתח להסדר ישראלי־פלסטיני בכלל. הסדר שלגבי ממשלת הימין הוא לא פחות מסכנה קיומית.
הבעיה הנוכחית של צה"ל היא נפתלי בנט, שהובא למשרד הביטחון כדי להבטיח לנתניהו ולעצמו שולי ביטחון אלקטורליים. שם המשחק שלו הוא פתרונות הבל כמו אי מלאכותי במקום נמל בעזה לצורכי משיכת זמן, ופרובוקציות כמו פינוי רחוב השוהאדה בחברון; או סתם נביחות מאיימות כלפי האיראנים, הסורים, חזבאללה, חמאס והשמאלנים, לצורכי חיזוק האלקטורט שלו. כך שפרט לכמה תרגילים שנועדו לצוד מצביעי ימין, כאלה שעל הספקטרום שבין בניית בית המקדש לבין כיבוש עזה, בנט הוא בובת שר שהוצנחה למשרד הביטחון, ואת תפקידו הוא רואה בעצירת מהלכי ההסדרה באמצעות ספסור בגוויות וחילופי שבויים ועצורים.
–
מי שמנהל בינתיים את המהלכים לטובת מו"מ מדיני עם חמאס ושמירה על יחסי עבודה עם מנגנוני הביטחון הוא הרמטכ"ל כוכבי. הדרך של כוכבי להיאבק בממשלה היא להעמידה בפני הברירה שהיא איננה מסוגלת להתמודד איתה: או שאתם הולכים להסדר מדיני שהוא המפתח לשקט אזורי, או שאתם נותנים לנו אישור לצאת למלחמה, All the way, בכל החזיתות גם יחד. זה לא רק כוכבי מול הקבינט אלא גם קציניו בתקשורת: אל"מ איאד סרחאן, ראש מנהלת התיאום והקישור לעזה, הרשה לעצמו להאיץ בממשלה ('ידיעות אחרונות'): "אנחנו נמצאים בתוך הזדמנות לקדם את ההסדרה מתוך אינטרס ביטחוני וצריך לחשוב איך למנף אותה". מכיוון שאל"מ סרחאן אינו סומך על החשיבה של הממשלה, שעוצרת את תוכניות כוכבי, הוא דוחק בהם: "בואו נקדם תוכניות". גם צה"ל של איזנקוט וגנץ העמיד בפני הממשלה ברירה דומה, אבל כוכבי הולך צעד אחד קדימה והוא מעלה מדרגה בהכנת צה"ל למלחמת הכל בכל. לקבינט הוא מסביר מה יהיה המחיר. גם בדמים.
בינתיים, ברוך השם, ותודות לשלומיאליות הכלכלית של הממשלה, זה לא כל כך הולך לו. המהלך הקטלני הגדול של כוכבי מטורפד על ידי נתניהו, שמסרב להקציב את הנדרש למלחמה המתחייבת מפתרון החלטי. מה שמחייב את הממשלה להיכנע (בשלבים) להסדר בעזה. בגדול, ההתנהלות הזו מחייבת כוונון צבאי־מדיני־פוליטי סופר רגיש: יורים מעזה? מגיבים תוך בקרה לבל העסק יידרדר למלחמה גדולה ומתעלמים מהצהרות התוקפנות של בנט ונתניהו, תוך הצגת התוכנית שהם לא מסוגלים לאשר. דא עקא, בדרך הורגים משפחה שלמה בפחון שניפק בטעות או ברשלנות בנק המטרות של צה"ל (כוכבי: "נזק אגבי מינימלי"); או כמו הפצצת חיל האוויר בכפר קאנא בלבנון במבצע 'ענבי זעם' ב־1996, שהרגה יותר מ־100 אזרחים, בהם עשרות ילדים. או שת"פ עם הפלנגות בטבח סברה ושתילה ב־1982.
הסיבה שכל הטוב הזה נפל בחלקנו, עם ההיגיון הנסתר של ממשלת הימין, שמונעת השקעה בתוכנית כוכבי – מבעיתה למדי: אם נידרש למלחמת הכרעה, לא צריך יותר מדי השקעה בכל מיני אמצעים מתוחכמים. יש לנו סטוק מרשים של כוח אש ואנחנו פשוט נהרוג וניהרג במספרים הרבה יותר גדולים. לשיטתם, ארץ ישראל נקנית בייסורים וממילא אחרינו המבול. איך זה עובד בלי שיהיה כאן מרי המוני? זהו סוד הקסם של ממשלת נתניהו: אשקלון, אשדוד, שדרות, אופקים ועוד, מעוזי ימין כולם, הפכו קורבנות של חזית קבועה והם עדיין העורף המוצק של ה"בלוק". "אהבתי את אדוני" זו סיסמת התיגר של הפריפריה שאדונה דופק וזורק אותה. יורים? זה בגלל חמאס וג'יהאד. קורבנות? זה בגלל השמאלנים.
יתרונם של גנץ ושות' הוא בהתייצבותם מאחורי צה"ל של כוכבי, בעוד עפר שלח מדבר על שתי מדינות לשני עמים. מה שאמור לאותת למצביעים שהכיבוש לא משהו. שיש הבחנה ברורה בין כחול לבן למכחישי כיבוש. אלא שאלה הם ימי בחירות בין רע לכאורה לנורא ממשי, וביבי ושות' אורבים לכל בדל "חולשה" של הגנרלים של כחול לבן. ככה? גנץ מבטיח שיהרוג יותר ערבים מביבי.
–
השאלה שלא ניתן להימנע ממנה היא האם שקט בגבולות החיכוך, או סבב מלחמתי כזה או אחר, יסייע לימין או לשמאל במהלך בחירות מרץ 2020. קונבנציות, לכאורה הגיוניות, אומרות שסבב קטן – נניח ירי הדדי (תימרות העשן שלנו יהיו הרבה יותר מרשימות) וכמה פצועים, אפילו הרוג או שניים – ישרת את השמאל, בבחינת "הימין מבטיח ביטחון ותראו לאן הגענו". סבב בינוני בסדר גודל של 'חגורה שחורה', אותן 48 שעות אינטנסיביות בנובמבר האחרון, סבב שמרעיד את מיתר הפחד הקיומי, עשוי לתת לימין קרדיט הן על עשרות הרוגים בצד השני והן על השגת הפסקת אש (המכניזם שמוחדר לתושבים הוא: ספגנו כגיבורים וכל הכבוד לנו ולממשלה).
לעומת זאת, סבב גדול עד ענק, שמשמעו טילים למרכז הארץ והרוגים דו־ספרתיים בצה"ל ובעורף, עשוי לגרום לניהול חשבונות ציבורי מעמיק יותר. משהו כמו אז לכאן הגענו אחרי 11 שנות נתניהו והימין? אז רק למען הסדר הטוב, אנחנו בעיצומו של הסבב הענק. הוא רק מדמם טיפה אחר טיפה, מאז 1967.
–
> האם ואיך ייעצר הסיפוח? // הטור של רן אדליסט
