פעם, לא כל כך מזמן, כשיאיר לפיד, מנחה הטלוויזיה, עדיין לבש טי־שירטים צמודות מדגישות שרירי קיבורת וחיוך מתחטא מדגיש שרירי הצטנעות, הוא אהב לשאול את האורחים שלו, "מה ישראלי בעיניך?". מוכרחים להודות שזו שאלה מעניינת, כי ישראליוּת היא הרבה דברים סותרים או משלימים, ובכל מקרה מורכבים, ויותר מהכל – התשובה מעידה על המשיב יותר מאשר על הנושא. עכשיו, קחו את השאלה הזו והגדילו אותה למקום הגדול בשטחו בערך פי 500, ושמספר התושבים בו גדול פי 40. מה אמריקאי בעיניך? מה אמריקאי בעיני אמריקאים? ועד כמה זה תלוי איפה באמריקה אתה נמצא, מי אתה באמריקה, מה הצבע שלך באמריקה, מי הנשיא עכשיו.
הנשיא עכשיו הוא כמובן דונלד טראמפ, המהתלה של טלוויזיית הריאליטי שיצאה מן המסך והפכה לריאליטי במובן המציאותי. וזה משנה כֵּיוון שהכל פוליטי, אבל זה גם משנה כיוון שטראמפ מכריח את האמריקאים לנסח מחדש את עצמם לעצמם, ואחרי תקופת הנמנום הליברלי של אזרחי אובמה הם גם מוכרחים לשאול מחדש את השאלה היאיר־לפידית – מה אמריקאי בעינינו? מה הופך אותנו לאמריקאים? על מה נצא להילחם? זה מרהיב, ומרתק, ובעיקר, במובן האגוצנטרי שלנו, יוצר אמנות טובה.
הפרק הכי מדובר של הסדרה 'בנות' בעונתה האחרונה הוא אמריקן ביץ' (עונה 6, פרק 3), פרק בקבוק שסוגר את האנה הורבאת' (לינה דנהאם) ואת דמות הסופר צ'אק פאלמר (מתיו ריס בתפקיד אורח) במיקום אחד מתחילתו ועד סופו. הוא סופר נערץ עם רזומה שמכיל ניצול מיני, היא מגיעה לשמוע מה חשב על הכתבה שלה בדבר היותו תוקפן מינית. יש הסבר, כמובן, שניתן בפרק, מדוע הוא קרוי 'אמריקן ביץ", אבל הוא רפה מכדי שנקבל אותו כמות שהוא. ההסבר עצמו הוא חלק מהשטח האפור הזה שעליו לינה/האנה מדברת כאשר היא מדברת על מתי מיניות הופכת לכוחניות.
ביץ' היא מילה אמריקאית כל כך. אפילו דוברי אנגלית ממקומות אחרים לא ימהרו לומר "ביץ'". והשילוב המכתיר בין ביץ' ובין אמריקן, כאילו הנה זוקק האקזמפלר האחד למה היא ביץ' אמריקאית. זו שאחריה כולן יצטרכו לדמות לה, קצת כמו אמריקן וומן, כמו מיס אמריקן פאי. אבל לינה דנהאם משחקת איתנו – האם היא מגלמת את האמריקן ביץ'? היא אומרת שהייתה רוצה להיות אישה שכותבים עליה ספר שנקרא כך, כמו הספר שלכאורה כתב פיליפ רות, ובסוף קרא לו 'כשהייתה ילדה טובה'. אבל אין צורך לקחת את זה ברצינות, אלו הדברים שהאנה אומרת, המקומות שבהם היא מלהגת כיוון שמשהו מצלצל מצחיק או מתאים לשיחה. דברים שלינה דנהאם לא הייתה מרשה לעצמה בהכרח.
האם צ'אק פאלמר, הסופר המצליחן והעשיר, זה שמזיין נערות קולג' – וזה לאו דווקא לא חוקי, אבל בהחלט מריח כמו תרגיל קבוע בפתיינות, מניפולטיביות וניצחון מכוער במלחמת המינים – האם הוא האמריקן ביץ'? אולי. יש כמובן השפלה תרבותית בקריאה לגבר "ביץ'". ביץ' היא נקבה, היא כלבה. כשאישה נקראת כך היא נחשבת מנוולת אבל חזקה; כשגבר נקרא כך הוא מושפט, הוא נשי בהכרח. בהקשר מיני הוא המותקף, בהקשר כוחני הוא החלש.
כאמור, לינה דנהאם משחקת איתנו. גם בשאלת מי הוא הביץ', ולא פחות מזה – מי הוא ה־ביץ', מלך מלכי כל הביצ'ז, זה שמייצג את הדימוי התקופתי האמריקאי. דנהאם התעסקה ועדיין מתעסקת רבות בטראמפ, הנשיא שהביא איתו לבית הלבן את אתוס תפיסת הפוסי הנשי, והגדיר מחדש מה מטרידן נשים מוכח יכול להשיג – אולי היא מנסה לתפוס בחזרה? זו לפחות אפשרות.
אומה מחפשת הגדרה
נפתח בהכללה – אמריקאים גאים באמריקה. וגם כשהם לא גאים באמריקה הנוכחית, הם גאים בהיותם אמריקאים וגאים בהשתייכות שלהם לאתוס. האתוס האמריקאי מדוברר כל כך, ובכל כך הרבה אופנים שונים, שאי אפשר לפספס את עיקרי הדברים: אמריקה היא המקום (היחיד) שבו אפשר לחלום ולהגשים. מקום יחסית נטול קאסטות חברתיות (אלא אם כן אתה שחור, לטיני, אסייתי, והשחור החדש – מוסלמי). מקום שבו אין "כסף חדש", כי כולם באופן כזה או אחר הם כסף חדש, ובכל מקרה, כסף הוא מטבע חזק יותר ממורשת. אמריקה היא חזקה, צודקת, עליונה מוסרית, ראשונה לליברליות. מגדלור ומצפן לשאר העולם (ואם יש חייזרים, אז לשאר היקום). הראשונה ופורצת הדרך, ההולכת על הירח, משחררת העבדים, מפיצת הדמוקרטיה. היא חאליסי הטהורה בעולם שהחוקים שלו נוסחו על ידי ג'ורג' ר"ר מרטין.
זה האתוס, אבל הפנים האמריקאיות דרכים רבות להן. בארצות הקשורות בברית ובחוקה יש גם אחוזי פשיעה רנדומלית גבוהים מנשוא. יש בה יותר בתים ריקים מהומלסים, ובכל זאת אחוזי ההומלסים ברחובות ובבתי המחסה מרקיעי שחקים. הנשיא המכהן שלה החזיר את הדיאלוג בדבר יחסי כוחות גבריים־נשיים שלושה עשורים אחורה. שנאת הזרים היא חלק מהשיח, גזענות הולבנה על ידי סנטימנטים לאומניים. המעמד הנמוך מתרחק מן המעמד הגבוה, החלום האמריקאי שקורא לך "לעשות זאת במו ידיך", להתנער מהקלפים שהוגרלו לך, לחפש דרך, לחצוב דרך, להמציא דרך – כל זה נראה כמו אגדה עכשיו. אידיאל שאי אפשר לפגוש במציאות, הסיפור על עץ הדובדבנים של וושינגטון בספרייה העירונית בשכונה הכי קשה בבולטימור. הפגיעוּת שהראתה אמריקה מול טרור כרסם בביטחון העצמי ובדימוי שלה, והשאיר אותה מדממת גאווה. המורל הלאומי שלה נשחק בשנים של בוש, התחיל להרים ראש בזמן אובמה, התנמנם בשאננות, ועכשיו הוא מפוצל לשני זרמים מתווכחים. אתר האינטרנט של משרד ההגירה הקנדי קרס מרוב כניסות ממחשבים אמריקאיים לאחר שדונלד טראמפ נבחר לנשיאות.
אמריקה מחפשת להגדיר מחדש את עצמה, והשיקוף המיידי של זה הוא טלוויזיוני. לְמה כבר אפשר לתת את התואר "אמריקן" ולכסות את הבסיס המינימלי של הייצוג האמריקאי כרגע? התשובה מתעכבת כרגע בגלל הבאפרינג של העידן הנוכחי. אבל גם אם אין תשובה אחת מובהקת – ואולי בקריאה לאחור של המציאות אף פעם לא הייתה כזו – אפשר לדבר על הפסיפס הפוליפוני שהוא אמריקה, ועל מה אמריקן.
את הייצוגים הרחוקים יותר של אמריקה המתפוררת לתתי־ייצוגים, אלו שמתפקדים כמטאפורה לקריסה האמריקאית, אפשר למצוא בעשרות יצירות משני העשורים האחרונים. ההתפרקות הגברית של דון דרייפר הפרסומאי ב'מד מן' היא סינונימית להתפרקות של אמריקה המפורסמת. החרדות הקיומיות של טוני סופרנו המאפיונר, שמנהל אמריקה תחתית, הן החרדות האמריקאיות מאין האונות שלה עצמה. הזגזוג המוסרי ואובדן צלם האנוש של וולטר ווייט ב'שובר שורות' משליכים מיידית על אלו של המקום שעיצב אותו. האצבעות המאשימות את השיטה שזוקרות 'הסמויה', 'כתום זה השחור החדש', 'התיקון', 'ליל האירוע', 'בית הקלפים' – כל אלו מחלחלות עד למציאות. אולי לא תמיד משפיעות עליה, אבל תמיד מושפעות ממנה.
אבל כאמור, אלו הייצוגים המטאפוריים, המשניים. אותם ייצוגים מיידיים, אלו שמעזים לקרוא לעצמם "אמריקן" ולתבוע לעצמם חתיכה מן ההווה, הם העיקר של האמריקנה המשתנה תדיר.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
–
- לחיות לצד הנגיף. שוב | הטור של לילך וולך
- האישה עם הזקן | הטור של לילך וולך
- עם כל הכבוד: האוסקרים המופרכים ביותר בכל שנות הקולנוע | מאת פיני אסקל
