בקיצור: בכל דור ודור, מצקצקים המבוגרים ומבכים את הדור ההולך ופוחת. גם כעת נשמעות אותן זמירות. האמת היא שזה לא הדור שפוחת אלא הטכנולוגיה שפוגעת משמעותית ביכולותיו: אם פעם קראנו ספרים, התעמקנו, דמיינו את המציאות העתידית, התלבטנו בהתלבטויות של גיבורי הספרים; כיום אנחנו גוללים ומקסימום קוראים סיכומים. מחפשים את התועלת בלבד. לתופעה הזו יש מחיר, שקשור קשר ישיר גם להיחלשות הדמוקרטיות.
המהפכה הטכנולוגית שהובילה למעבר מקריאה לטלוויזיה, שדורשת מאמץ מחשבתי מסוים, ומשם לסדרות ריאליטי ולבסוף לגלילה בסרטונים קצרצרים ותזזיתיים, מתוארת לא אחת כאובדן משמעותי לציוויליזציה. אט־אט, אנו הולכים ומאבדים את הקשב.
רגע לפני שניתפס כבומרים – ולפחות פורמלית איני כזה – חשוב לומר שהילדים של היום תמיד נראו גרועים בעיני דור־קודמיהם. כך, סוקרטס נתפס באמירות על הדור המפונק החדש, גולדה פחדה מהביטלס, ונוער הסיקסטיז – שהוביל את המאבק במלחמה בוויטנאם והצטרף לתנועה לזכויות האזרח – נתפס כחסר כל רסן ותרבות, ששומע רוקנרול במקום לקרוא קלאסיקות.
ובכל זאת, אטען כי מבלי להתייחס לאיכויותיו של הדור הזה, שהוא ודאי איכותי כקודמיו, נדרשת התייחסות מעמיקה לשינויים שעוברים עלינו ולמחיר הנלווה אליהם.
מה קשוב?
אף קורא לא יופתע לשמוע שלרשתות החברתיות תפקיד משמעותי בפגיעה ביכולת הקשב, וכך גם לטלפון החכם. מחד גיסא, הסמארטפון מאפשר לנו לעשות הכול, ועל כן לא ניתן להאשימו באחריות בלעדית לאובדן הקשב, בוודאי שלא יותר מהיישומים שלהם הוא משמש. מאידך, הוא האמצעי המאפשר את אובדן הקשב.
אין עוררין שקריאה או שיחה משמעותית דורשים ריכוז ממושך, והתגמול המשמעותי שטמון בהם דורש זמן והתמסרות. לעומת זאת יישומים שונים כמו משחקים, גלילה בסרטוני טיקטוק ועוד, מבטיחים סיפוק מיידי, באופן תכוף וחזרתי, ללא מאמץ רב או דרישה להתמסרות.
זמינות המכשיר גורמת לכך שהוא מלווה אותנו בכל פעולה וגונב את הקשב שלנו מפעולות אחרות, מה שמפריע ליכולת שלנו לעבד את התוכן או החוויה שהמכשיר מפריע לה. צפייה בטלוויזיה, הסתכלות על הטבע, ביצוע פעילות ספורטיבית, שיחה עם חברים, נהיגה או בהייה בקיר, הפכו לכאלה שהמכשיר הנייד מתפרץ לתוכם.
כבר כמעט אין בחיי היום־יום שלנו פעולות שאנו מסוגלים לבצע לאורך זמן, מבלי שנרגיש דחף לקחת ליד את המכשיר החכם, לגלול בפיד כלשהו ולבדוק מה חדש בו – כלום, בדרך כלל. הסיבה לכך היא ה־FOMO – fear of missing out, פחד לפספס משהו. זוהי תופעה משמעותית בחיי צעירים, והרשתות החברתיות מתבססות עליו ומתחזקות אותו. אם לא הגבת לסערת השעה בטוויטר (ז״ל), תאבד את הלייקים על התגובה השנונה או החשובה.
גם הדרך שבה אנו צורכים תכנים מסורתיים, השתנתה בעקבות הטכנולוגיה. אם פעם הייתי יושב בסלון וצופה או מאזין לרדיו, כיום רבים מאזינים לפודקאסטים תוך כדי ביצוע משימות אחרות, במעין מולטי־טאסקינג, כאשר הקשב אינו ממוקד באופן מלא בתוכן הנצרך.
כך, אני יכול לשמוע פודקאסט על פילוסופיה יוונית, תוכן שנחשב איכותי ובעל ערך, אך לא אקדיש לו את מלוא תשומת הלב כפי שהייתי מקדיש בעבר. רבים ממאזיני המוזיקה המבוגרים מתארים את החוויה של שכיבה על המיטה בחדר נעוריהם, והאזנה לתקליט מבלי לעשות דבר. עבורי, ובוודאי עבור הדור הצעיר יותר, זוהי חוויה מוזרה.
תחליטו בשבילי
אלמנט נוסף בעידן הנוכחי, הוא היכולת של אלגוריתמים ללמוד את הטעם האישי שלי. אם בעבר קבעה מדורת השבט מה יראו ויצרכו כולם, אך את הטעם האישי הייתי צריך לפתח בעצמי ולהבין מה אני אוהב, כיום יש מי שעושה זאת בשבילי. אני לא צריך לבחון אמנות חדשה ולהכריע האם אני אוהב אותה או לא. יש אלגוריתם שלומד את טעמי האישי ומתאים לי תוכן.
אין ספק שנוצר כיום תוכן רב יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית, אך האלגוריתמים של מפיצי התוכן ברשתות החברתיות ובגופי הסטרימינג, מתמחים בבחירת תוכן שמתאים בדיוק לנו, על בסיס מה שכבר ראינו.
בהנחה שמרבית הצרכנים אינם אקטיביים, ומתייחסים לנבירה במוזיקה, טלוויזיה או סרטוני אינסטגרם כאוצרות פוטנציאליים, הם הופכים בשל האלגוריתמים למוגבלים למה שכבר עבד עליהם ותפס את תשומת ליבם בעבר.
הטיקטוק הביא תופעה זו לשיא, מכיוון שהוא בנוי כך שכמות הזמן שהענקתי לסרטון, מהווה גורם משמעותי לתפיסת האלגוריתם את הטעם שלי. לכן כאשר הסרטון מעניק רווח מיידי בשניות הראשונות, הסיכוי שהוא יתפוס אותי גדול יותר.
התופעה הזו משפיעה באופן משמעותי על הדרך שבה נבנה התוכן. במאים שמביימים סרטים וסדרות לסטרימינג, מתארים כיצד חייב לקרות כיום משהו שימשוך את תשומת לב הצופה כבר בדקה הראשונה, זאת לעומת סרטים שנפתחו בשתיקה של 15 דקות, למשל סרטו של פול תומאס אנדרסון, "זה ייגמר בדם".
תופעה נוספת שנוצרה בעקבות שינוי זה, היא שחלק גדול מהתוכן הקיים מבוסס על יצירה קיימת קודמת, כך שהצופה לא צריך להסתכן ולהקדיש זמן וריכוז לתוכן שהוא עשוי לא לאהוב.
אם כן, המלחמה על הקשב שלנו גם מעצבת אותו, והיכולת של הפלטפורמות להבין מה מפעיל אותנו בצורה הטובה ביותר, מזינה היזון חוזר שמספק לנו את אותו התוכן, מרגיל אותנו לצרוך אותו ומגביל את האפשרויות שלנו לצרוך תוכן אחר.
הדבר לא נותר רק בגבולות הרשתות החברתיות, וההרגשה שעליי לקבל ערך רב יותר מכל שנייה, חודרת גם לתחומי תוכן אחרים.
מה זה נותן לי
ממש בגיליון זה, כתב ד״ר גדי און על תופעת השעמום ויתרונותיה. אכן, בעולם שבו אנו חיים כיום, היכולת של בני אדם לשבת ולא לעשות דבר כמעט שנעלמה. אם לרגע משעמם לנו, אנו מייד שולפים את הסמארטפון שישעשע אותנו וימלא את זמננו.
התפיסה של ניצול כל רגע, מובילה כשלעצמה ליחס של בני אדם לפעולת הקריאה. אפליקציית blinkist, למשל, המאפשרת לקרוא סיכומים של ספרים, מפרסמת את עצמה לקרייריסטים או אנשים שתופסים את עצמם כיזמים שצריכים לנצל כל דקה. מאחוריה עומדת התפיסה שאין צורך בכל מאות העמודים של טיעון מורכב או התפתחות דמויות. ברבע שעה בכל בוקר, אתה יכול לבלוע מידע מעובד ולהרגיש בדיוק כמו המנכ"ל הנערץ, שקרא את כל הספרים שאת סיכומיהם תקרא כעת.
המודל: כמה שיותר תוכן, כמה שיותר דחוס, בכמה שפחות זמן. כמו קלוריות בג'אנק פוד. אם אני קורא סיכום של ״החטא ועונשו״ אני בהחלט יכול להשתתף בשיחת סלון, ואם קראתי סיכום של הפילוסופיה של ניטשה, אני כבר מבין אותה.
זוהי תפיסה שמתייחסת לקריאה כמשימה בעלת הישג קונקרטי: יש ידע שעליי להשיג, מכיוון שהוא ישפר את יכולותיי בעולם מבחינה חברתית, כלכלית או שכלתנית, ועל כן אני צריך לצרוך אותו ביעילות. הספר הוא אמצעי שמשרת תכלית ברורה, לרוב כלכלית.
כך ניתן להבין את עלייתם המטאורית של ספרי העזרה העצמית, המאפשרים לי ללמוד משהו קונקרטי שאוכל להשתמש בו בעולם. לא עוד רומן שמאפשר לי ללמוד על עצמי, על העולם ועל הדרך שבה בני אדם פועלים, או יאפשר לי לפתח דמיון פוליטי וחברתי. במקום אלה, ישנן מניות שאוכל לרכוש מחר בבוקר או דרך חשיבה יזמית שאוכל לסגל לעצמי.
לאט־לאט הופכת ספרות פופולארית להיות כזו שמשרתת מטרה קונקרטית על בסיס תפקידה, והדבר משפיע גם על הדרך בה אנו משתמשים בשפה ועל הדרך בה אנו פועלים בסביבה חברתית. כיצד?
על שפה וספרות
לצד הספרות, שירה היא כנראה האמנות שמתייחסת למילה באופן הקדוש ביותר. חלק גדול ממנה אומנם נכתב בקצרה, אך היא לא מעניקה סיפוק מיידי מכיוון שהיא דורשת מעורבות גדולה של הקורא. שירים יכולים להיות יפים גם בלי להבין אותם לעומק, אך קריאה טכנית בהם פוגעת בייחודיותם.
השירה מבקשת להשתמש בשפה באופן שאינו משרת מטרה חיצונית. היא פשוט שם, חודרת עמוק, לאט, דורשת מחשבה. המעבר מספרות יפה ושירה, לכתיבה המשרתת תכלית, גורם לנו לאמץ נקודת מבט כזו גם על השפה: כל משפט חייב לשרת מטרה.
תוצאה של המעבר הזה היא היעלמותה של ההפרדה בין דיבור שמטרתו ליצור פעולה בעולם, לדיבור שמטרתו להביע רגש או לתאר תופעה. זה לא מכבר, יצא בהוצאת ״סלע מאיר״ הימנית ספר שמנסה ללמד את הקוראים ״איך לכסח שמאלנים בוויכוח״. כך נתפסת פעולת הדיבור או הדיון על פי כותב הספר, בן שפירו, וקוראיו: אִגרוּף רעיוני. כלומר, ישנו כאן קרב שצריך לנצח בו, ואין קיום להתבטאות שאינה משרתת את התכלית הזו.
במציאות, התבטאות יכולה להיות ראויה מכיוון שהיא משרתת אמת, מתארת רגש, עוזרת לנו להבין את העולם. גם אלו תכליות חשובות, שחיצוניות לשפה ולספרות אך אפשר להגיד שהן מעט טהורות יותר מהמטרות שהוצגו לעיל.
להתנתקות של אנשים מקריאה ומאמנות, לצד השתלטות נקודת המבט התועלתנית על השימוש במילים, יש מחיר שאת חלקו ניתן לראות בנקל בשיח הציבורי.
סופר שהיה אובססיבי לאופן שבו שימוש לא ראוי בשפה משרת מטרות פוליטיות הרסניות הוא ג'ורג' אורוול, שבספרו ״1984״ טבע את המושג "שִיחדש".
במאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", בוחן אורוול את האופן שבו כתיבה גרועה משמשת לטשטוש מושגים, ליצירת טיעונים לא הגיוניים ובסופו של דבר למעין סופיזם. אחת הנקודות המשמעותיות במאמרו של אורוול היא שכתיבה נועדה פעמים רבות להגן על הבלתי ניתן להגנה, על מה שברור לנו שאינו מוסרי, אך בענני עמימות, שפה מעודנת ובלבול מושגי – ניתן להצדיק אותו.
כלומר, לספרות ישנה חשיבות בהנצחת דרך אחרת של שימוש במילים: היא מבהירה את המושגים ומאפשרת לנו להבין על מה באמת מדברים. כאשר היא רדודה, גרועה, דלה – היא משמשת לפעולה ההפוכה.
הספרות כשלעצמה מאפשרת לפתח את החשיבה, את השפה ואת היכולת להתבונן בעולם באופנים חדשים, אך לא כאשר היא עוברת רידוד שמזנה אותה לטובת הקונקרטי והתכליתי בלבד.
מה איבדנו
כמובן, ישנם דברים מובהקים יותר שאובדים לאדם שאינו קורא ספרות, או לפחות כזו שאינה משרתת תכלית. כך, למשל, נפגע הדמיון ובכללו היכולת לדמיין עולם שונה מהעולם שבו אני חי כעת – בין שהוא אוטופי, שאליו אני רוצה להגיע, ובין שדיסטופי, שאותו אני מבקש למנוע.
נוסף על כך, הקריאה מפתחת אמפתיה, בעיקר לאנשים שחווים חוויות חיים שונות משלי. היא מאפשרת לי לחוות את העולם דרך העיניים שלהם ללא גורם מתווך (במאי, מצלמה, שחקן), מכיוון שאני מקים את חייהם באמצעות הדמיון שלי, ויכול לתהות ביני לבין עצמי האם הייתי מתנהל כמותם.
באופן דומה, הקריאה מציפה דילמות ערכיות וגורמת לנו לברר את ערכי היסוד שלנו. כאשר אני פוגש בין הדפים את רסקולניקוב, אני מחויב לחשוב האם המעשה שלו או מוסרי או לאו, ומהו אותו מוסר שבו מדובר.
הספר מכניס אותנו לחוויה אישית שקטה, כאשר מרב הריכוז מופנה לסיטואציה מסוימת, שעשוי להיות בה קונפליקט שיחייב אותי להתמודד עם מחשבותיי, על אודות הפעולות וההכרעות של הדמויות בסיפור.
חלק משמעותי מהדילמות הערכיות שבעולמנו, לא רק תוארו בצורה הטובה ביותר על ידי סופרים, אלא ממשיכות להילמד ולהיבחן על בסיס הספרות. חִשבו על אנטיגונה והדילמה האם לציית לחוק, על השאלה ב״החטא ועונשו״ או ״הזר״, האם המוסר מחייב, על התנהלות מוסרית במצב חירום ב״הדבר״. אלו סיטואציות שימשיכו ללוות חיים אנושיים לעולם, ואטען שהיכרות איתן חשובה לאדם בחברה.
זאת ועוד: הספרות תמיד הייתה מקום שביקר את השלטון ואת החברה. יצירה מעניינת אינה רק תיאור מציאות קר – למרות שיש גם כאלה – אלא אמירה על החברה ועל הדרך שבה נוהגים אנשים.
לא לשווא היו הסופרים הראשונים לעבור צנזורה. כיום, הניצחון של המדיומים האחרים על יכולת הקריאה שלנו, עושה את העבודה בשביל הצנזור. אין צורך לצנזר את ״האמן והמרגריטה״, אם כך או כך מי שיקרא אותו הם רק כמה אלפי יודעי דבר בגווארדיה הספרותית.
את מי זה משרת
מאז ומעולם, האינטלקטואליים לא שירתו את השליטים. המושג ״לחם ושעשועים״ נוצר ברומא, ונועד לבטא את רצונו של השלטון לסמם ולסמא את עיני האזרחים באוכל ואלימות, כדי שלא יתעמקו בדברים אחרים, כדי שלא יהיו ביקורתיים, כדי שלא יכירו את המציאות לעומקה.
בקהילות מסוימות בנויה המנהיגות על בורוּת: ידע מסוים חסום בפני ההמונים, מפני שהוא עלול לפגוע במבנה החברתי, וכך מעמדו של השליט נשמר. הדמיון הפוליטי, האמפתיה לאחֵר (הזר) והיכולת לבקר את טיעוני ומעשי השלטון, הן סכנה גדולה שיש להיאבק בה במשטר שכזה.
לא לשווא, צעד ראשון במשטרים פופוליסטיים הוא השתלטות על מוסדות התרבות והחינוך. השלטון מבקש לשלוט בתכנים ולפגוע עד כמה שאפשר במדעי הרוח, וביניהם בספרות. השתלטות זו על האקדמיה היא מבצע לחיסול מפעל הביקורת. לצד זאת, נראית עלייה בצנזורה וסימון ספרים וסופרים כמסוכנים לחברה. כך, לדוגמא, סומנה זוכת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק במדינתה, פולין.
לעיתים התהליכים הללו סמויים מן העין. כך, ישנה טענה שטיקטוק הסינית נועדה לסמם ולסמא את הציבור המערבי. האמת היא שגם ללא טיקטוק תשודר ״רוקדים עם כוכבים״, ויש יוטיוב ואינסטגרם והאצבע הגוללת ללא הפוגה. פחות משנה מי הביצה ומי התרנגולת, האם התהליכים הללו חוזקו על ידי ממשלות מלכתחילה, או אומצו בדיעבד. מה שמשנה הוא שאנו מאבדים את היכולת שלנו לתחזק קשרים חברתיים.
בדרך הזו, אנחנו מאבדים דבר נוסף – את הדמוקרטיה.
