5 בפברואר 2020 היה עוד יום קמפיין שגרתי. 26 ימים נותרו ליום הבחירות השלישי בתוך שנה בלבד. הציבור היה עייף, אבל שני המועמדים לראשות הממשלה, נתניהו וגנץ, המשיכו לקיים כינוסי בחירות. הימים ימי טרום קורונה, ואנשים לא חששו להגיע לאולמות סגורים. שני המועמדים מיקדו באותו ערב את הקמפיין שלהם בשרון – גנץ בנתניה ונתניהו בהרצליה. בטרטור הפוליטי הבלתי פוסק, מעטים שמו לב שבאותו ערב חרג רה"מ ממנהגו לתקוף חזיתית את גנץ כשמאלן וכמי שבחירתו תפגע בביטחון ישראל. הנימה הביקורתית שהשמיע נתניהו כלפיו הייתה לפתע עניינית: "לגנץ יש זכויות, הוא היה רמטכ"ל. גם אהוד ברק היה רמטכ"ל. ראיתם איזה ראש ממשלה הוא היה? להיות ראש ממשלת ישראל זה קשה, זה קודם כל לדעת להגיד 'לא'. צריך לעמוד בלחצים קשים מבית ומחוץ, ובלי טלפרומפטר". הסיפא הייתה מפתיעה עוד יותר: "גנץ חמוד, אבל לא מנהיג", ציין נתניהו. למחרת שב נתניהו לקמפיין המוכר והחביב – אני ואני מול כל השמאל.
25 שנה חלפו מאז התייצב נתניהו לראשונה כמועמד לראשות הממשלה. אביב 1996. על רקע פיגועי הטרור הקשים והאוטובוסים המתפוצצים, הבטיח נתניהו להביא ביטחון. כחסיד הקמפיינים בארה"ב, חמוש ביועץ אמריקאי למהדרין, ליוו אותו שתי סיסמאות. אחת פוזיטיבית, השנייה נגטיבית. את הפוזיטיבית הראשונה ("עושים שלום בטוח") החליפה בישורת האחרונה "נתניהו טוב ליהודים", עם אלפי מודעות בחוצות ישראל. מהצד השני, "פרס יחלק את ירושלים", אמר הקריין בקול סמכותי בתשדירי הליכוד. זה היה בעידן טרום הרשתות החברתיות, תקופה שבה תשדירי תעמולה בטלוויזיה היו נצפים ומשפיעים. מרגע שנחת בשמי הפוליטיקה הישראלית, נתניהו כיוון לרגש, והוא ידע למה. הסיסמאות "טוב ליהודים", כמו גם "יחלק את ירושלים", נועדו ללב, לבטן, ולא לראש.
רבע מאה עברה, ומה שהצליח לנתניהו בקמפיין מול שמעון פרס המנוח הפך לחלק בלתי נפרד ממערכות הבחירות שבהן השתתף. הסגנון של "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", או במילים אחרות: רק נתניהו יבטיח שהשמאל לא יחזור לשלטון. כל יריב פוליטי נצבע על ידו כשמאלן, עד שהמילה "שמאלן" הפכה לתיאור גנאי שכל מי שחפץ להיבחר רחק ממנה כמו מברזל מלובן. כחול לבן, כמו גם העבודה, נזהרו שלא להיות מזוהים עם השמאל, שאותו הפך נתניהו לבלתי לגיטימי. מלאכתו של ראש הממשלה הייתה קלה: שלי יחימוביץ', ציפי לבני, בוז'י הרצוג וגם בני גנץ לא היו מזוהים עם הימין, ולהדביק לכולם דימוי של שמאלן לא היה מסובך מאוד.
בחירות מארס 2021 הן כבר אופרה אחרת. השמאל לא במגרש, ונתניהו ניצב מול שני יריבים לא פשוטים שמכירים אותו היטב. גדעון סער ונפתלי בנט ראו מקרוב את הטריקים והשטיקים. הם היו שם, עם נתניהו, בצמתים הקודמים של הפוליטיקה. אחד כיועץ בכיר בלשכתו, השני כמזכיר ממשלה וכשר החינוך והפנים. נתניהו לא יכול, גם אם מאוד ירצה, לטעון שסער ובנט "יחלקו את ירושלים". גם הניסיון להדביק להם תווית של שמאלנים יהיה רחוק מהאמת. האמת אינה תנאי לקמפיין פוליטי, אבל על מנת שמסע תעמולה יהיה מוצלח, רצוי שהוא לא יהיה מופרך או הזוי. בנט, כמו גם סער, מחזיקים כבר תקופה ארוכה בעמדות שמימין לנתניהו. יו"ר הליכוד צריך לחשב מסלול מחדש. תחילתו של הקמפיין לא בישרה רענון בדף המסרים. המנטרה החדשה הייתה: "סער יקים ממשלה בתמיכת השמאל, וימנע הקמת ממשלת ימין".
בנימין נתניהו אוהב להשתמש בקלף ההפחדה. הפחד הוא מנוע פוליטי רב־עוצמה. הוא לא הראשון שזיהה, ולא היחיד שהשתמש בהפחדה. כל הקמפיינים של כחול לבן, העבודה, מרצ, היו מבוססים על הפחדה מפני נתניהו. אביגדור ליברמן דואג בקמפיינים שלו להזכיר שוב ושוב מה יקרה אם לסיעות החרדיות יהיה כוח עודף. בואכה המילניום הנוכחי, דאגו החרדים להפחיד מפני טומי לפיד, והוא עצמו עשה שימוש בפחד מפניהם. שני הצדדים יצאו נשכרים. האם גם הפעם נמצא מוטיב ההפחדה בקמפיין אגרסיבי נטול עכבות?
–
תחילתו של מסע הבחירות הנוכחי תפסה את נתניהו לא מוכן. לראשונה זה שנים לא שלט רה"מ בלוח הזמנים לבחירות. הוא קיווה למועד נוח יותר, סביב מאי או יוני, אחרי שהמדינה כולה תהיה מחוסנת וייראו ניצני יציאה מהמשבר הכלכלי. כשכחול לבן לא שיתפה פעולה והכנסת התפזרה בהיעדר תקציב, נתניהו הופתע. הקמפיינר הכי מדויק ומחושב, נתפס לפתע ברגע של חולשה. הוא אמנם מוביל בסקרים בבטחה במספר המנדטים, אבל בשאלת ההתאמה/העדפה לראשות הממשלה, גדעון סער מצמצם פערים. נתניהו, כקורא סקרים מובהק, יודע שזו שאלה חשובה לא פחות ממניין המנדטים, לעיתים אף יותר. נתניהו מתמודד לראשונה במגרש משחקים פוליטי שבו לא שיחק מעולם. היריבים הפוליטיים המשמעותיים הם מימין, לא משמאל. הוא צריך להחליט אם להתחיל לצבוע את גדעון סער בשמאלנות, או לחשב מסלול מחדש. זה לא יהיה קל כשסער מגיע לבחירות חמוש בזאב אלקין, אחד הניצים הימניים הטורפים במערכת. מי שמכיר את נתניהו ועוקב אחריו משוכנע שבסופו של עניין הוא לא ימציא שום דבר חדש. הוא יחזור לקמפיין שהוא מכיר ואיתו הוא חש בנוח. דובריו ותומכיו ינסו לצייר את סער כמי שמחובר ומחובק על ידי תקשורת שמאלנית. כמי שתומכיו הם שמאלנים, שהוא לא פטריוט. זהו סיכון, בעיקר מכיוון שזה עשוי לא להידבק לסער. ובו רואה נתניהו את היריב העיקרי. לא בבנט. ייתכן שגם יימנע מלתקוף אותו מתוך מחשבה על קואליציות עתידיות. במשך רוב שנותיהם המשותפות בפוליטיקה, נתניהו ובנט שיתפו פעולה בממשלות שונות. אין לנתניהו סיבה להניח שהפעם זה יהיה שונה. השאלה, מבחינתו, היא רק שאלה של מחיר.
תחילת קמפיין בחירות 2021 בישרה שנתניהו עדיין פוסח על שני הסעיפים. האם לנסות להצטייר כ"אבי האומה", או לחזור אל הישן והמוכר. לרגע אחד הבליחה מודעה שבה הובלטה דמותו של נתניהו מול דמויותיהם הקטנות של כל יריביו, תחת הכותרת "מנהיג אחד – הרבה פוליטיקאים". ספק אם זו הסנונית שתבשר את שינוי הקו המסורתי.
מבחינתו, הפעולה להבאת החיסונים הייתה פעולה ממוקדת מטרה כמו שרק נתניהו יודע. "כשהוא ננעל על מטרה מסוימת, הוא אובססיבי", מגדיר אותו היטב מי שעבד איתו לא מעט. קמפיין אבי האומה יצייר אותו כמי שפעל ללא לאות לטובת בריאות הישראלים. אבי האומה מצטלם כשהוא נוטל ראשון את הזריקה ומהווה דוגמה אישית. אבי האומה הצטלם לקליפ עם עדן בן זקן בשיר 'יש בי אהבה' של אריק איינשטיין המיתולוגי. אבי האומה מבקר שוב ושוב בתחנות החיסון ברחבי הארץ.
לפני 20 שנה בדיוק היה זה יו"ר אחר של הליכוד שאימץ את מודל המבוגר האחראי. אריאל שרון הגיע לבחירות 2001 כשהוא נושא את חטוטרת מלחמת לבנון הראשונה. כדמות שנויה במחלוקת, היה ברור שהוא חייב להמציא את עצמו מחדש. שרון, ממושמע וצייתן, ניהל קמפיין שבו כיכב נכדו, וזכורה התמונה שלו בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' כשכבשה מונחת על כתפיו. לנגד עיניהם המשתאות של אזרחי ישראל הוא הפך לסבא חביב, סבי האומה, וגבר בגדול על ראש הממשלה היוצא אהוד ברק.
האם ייכנס נתניהו לנעלי שרון בקמפיין הפוליטי הנוכחי? ספק רב. נתניהו, בניגוד לשרון, משוכנע שהוא מבין טוב יותר בקמפיינים מכל יועציו. הוא מנוסה מכולם, וזו היא מערכת הבחירות העשירית שבה הוא מתמודד בראשות הליכוד. קמפיין פוליטי חייב להיות קר, נטול רגשות ויצרים. הוא מבוסס על סקרי עומק ומחקרים. ואולם נתניהו נמצא בסביבה שפועלת מהבטן ובאופן אמוציונלי ולא רציונלי. חוץ מזה, שאחרי 25 שנים בפוליטיקה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להחליף הרגלים. הים אותו ים, נתניהו אותו נתניהו, והקמפיין, כנראה, יהיה אותו קמפיין.
