fbpx

חוסמי הכבישים // מחאה משתקת

המפגינים מזהים את נקודת התורפה הזו ולוחצים עליה. הממשלה מצידה חוששת ומעדיפה לחכות עד יעבור זעם

0

אם המדינה הייתה אוכפת את סעיף 332 לחוק העונשין, בתי הכלא היו היום עמוסים לעייפה במפגינים. על פי החוק, חסימת כביש עשויה להיחשב כעבירה שבצידה עונש מאסר של 20 שנה.

מה שהיה לאורך השנים צעד שנחשב קיצוני והשתמשו בו במשורה, הפך בשנה האחרונה לשכיח. זה התחיל עם ארגוני הנכים שחסמו צמתים חדשות לבקרים ללא התערבות של המשטרה, המשיך בעובדי ענף המלט שחסמו את הכניסה לירושלים, אז הצטרפו לטרנד העובדים הסוציאליים, והשיא – הפגנות בני העדה האתיופית.

לרוב קשה לסמן רגע אחד שבו מחאה לגיטימית הופכת לאנרכיה, אבל הפעם התמונות של מפגין דוהר על רכב בצומת עזריאלי ומכה את השמשה הקדמית הפכו לסמל לאובדן השליטה. נדמה שגם המפגינים עצמם מעט נבהלו, שכן מאז לא נרשמו חסימות מסיביות.

מאזן האימה שנוצר בין המפגינים לבין ציבור הנהגים, שחושש להיתקע שעות על הכביש, ממחיש יותר מכל את החידלון של ישראל בתחום התחבורה. הרי כשניו יורק סוגרת את רחובותיה לצורך הפגנה, למיליוני המשתמשים בדרך יש אלטרנטיבה בדמות הרכבת התחתית. כאן בישראל, חסימה של נתיבי איילון משתקת חצי מדינה.

המפגינים, ובצדק, מזהים את נקודת התורפה הזו ולוחצים עליה. הממשלה, מצידה, חוששת כל כך מתמונות של פינוי אלים שהיא מעדיפה לחכות עד יעבור זעם. ואם כבר הממשלה מפחדת להפעיל את הכוח שלה מול קבוצות המיעוט, אולי זה יהיה לפחות הטריגר שיגרום לה סוף־סוף לפעול ליצירת אלטרנטיבות הגיוניות לרכב הפרטי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook