זו קריאה לרצינות. פעם אחת, לשם שינוי, תעשו את זה נכון. לומר כל פעם אשמנו־חטאנו־עווינו והגיע הזמן לעשות חשבון נפש, זו תרפיה נפשית, כמו של מתפללי יום הכיפורים. אתם עיתונאים. אתם פרשנים. אתם כתבים. אתם התקשורת. אתם אלה שמעצבים את התודעה הקולקטיבית. אל תחליקו לתוך מחדל נוסף, כהרגלכם, ותסמכו על שכחת הציבור, שיקבל אתכם אחרי עוד כישלון סדרתי.
הקריאה מיועדת בעיקר לעורכים. לאלה שמחליטים מי יגיש, מי יפרשן, מי יופיע, מי יכתוב. העיתונאים שמבכים בדיעבד את קוצר הראות שלהם, לא באמת לוקחים עליו אחריות. איש מהם לא מתפטר, אף אחד לא עוזב הכל ונוסע למכרות היהלומים הנידחים באפריקה. אנשים אולי גם מתו בגללם, אבל בסוף, הם אומרים, מה רוצים מאיתנו. אנחנו בסך הכל עיתונאים. הכוח לא אצלנו.
הם משקרים, כמובן. מי שיודע זאת טוב מכולם הוא אלוף ישראל – ואולי העולם – בהבנה של הפעלת הכוח הזה. לא במקרה נתניהו הסתבך בגלל הרצון שלו לשלוט במדיה. זו לו אובססיה. זו קריאת מפה מדויקת. אנשים מעצבים את העמדות שלהם על סמך מידע שמגיע אליהם מבחוץ. והמידע הרלוונטי ביותר, המשפיע ביותר, המעצב ביותר, הוא זה שניתך עליהם מתוך המסך הגדול שמול ספת הסלון.
בפעם האחרונה זה קרה באביב אשתקד. כל התקשורת פמפמה בקול אחד: רק לא עוד בחירות. כאילו הן פצצת אטום שבאה להחריב את הארץ ולא עוד אירוע שהורס לאנשי החדשות עוד סופי שבוע וערבים פנויים בבית. כאילו זה לא היה האינטרס הגדול של נתניהו, שהוזרק על ידו בערמומיות לא תיאמן לגוף החולה של התקשורת. בוא, בני, בוא נלך יחד. זו שעת חירום לישראל. הרתיעה מבחירות נוספות הדהדה בכל מהדורת חדשות, בכל עווית של יונית, בכל אמירה של רינה, בכל משפט שני של עמית. זה היה קונצנזוס גורף (כמעט, כמעט). התקשורת דחפה את בני גנץ מתחת לנעליים של ביבי. בגללה הוא העז לבגוד במיליון ורבע בוחריו וללכת לממשלתו. מה רציתם – הוא החרה אחרי כל כוכבי המסך, הדפוס והרשת – עוד בחירות? ממשלת הקלון הזו קמה בגלל התקשורת.
עזבו את ההלקאה העצמית. הניחו לחשבון הנפש. פרעו רק את החשבון. זה לא מסובך. הנה, זה החיוב: אם לא מעיפים פרשן/כתב/מגיש שטעה והטעה, מושיבים אותו לפחות על הספסל. לא מצטטים פוסטים וציוצים של פוליטיקאים. לעולם. חוק. זה כאילו כתבים כלכליים יצטטו כל הזמן את הודעות הדובר והמודעות המסחריות של החברות במשק. יצאתם מדעתכם? לא משדרים במהדורות את הפקות היח"צ שהם מעלים לרשת. לא משדרים כל תגובה אחרי שמראיינים מישהו. אתם מקבלים גידופי דובר. זה לא תקשורת. ותעיפו את הפאנליסטים האלה. הכי קל זה להביא דוברים מטעם שיתכסחו אחד עם השני. זאת נראה לכם עיתונות?
תקשורת היא מקצוע, לא תחנת ממסר עצלנית וצהובה בין גורמי הסיקור לציבור. דווקא בעידן הרשת שפרוצה לכל טמבל מפריח כזבים, כמו גם למקצועני הטיה ושליטה על דעת קהל, התקשורת מוכרחה להיות מגדל האור של המידע הנכון, המדויק, הבדוק, האמיתי. תעשו סוף־סוף את העבודה שלכם. תעשו אותה נכון. ההלקאה העצמית אחרי המחדל הבא לא תתקן בדיעבד את המצב שנתתם לו יד. זו לא מכונית הדלוריאן של דוק בראון. היא לא תחזיר אתכם אל העבר כדי לתקן את מה שהרסתם.
חרטה, כמו שכולם יודעים, היא לעולם חארטה. זה תמיד מאוחר מדי.
