קשה היה לנבא כי אחרי התוצאה המאכזבת בבחירות האחרונות ואחרי שיצא חבול מתפקידו כשר אוצר, יהפוך יאיר לפיד לחלופה היחידה בשטח כיום לנתניהו, על פי הסקרים בחודשים האחרונים.
אבל זו הייתה השנה של לפיד. הפופולריות נמדדת לא רק בסקרים. אפשר לחוש בה במפגשים ובסיורי השטח שהוא מתמיד לערוך. בתחושת המיאוס שיש מהמחנה הציוני ומהליכוד; ובעיקר מהמהפך המוחלט בתדמיתו – מפוליטיקאי טירון ושר אוצר שלא קיבל קרדיט גדול על עבודתו, למועמד לגיטימי לראשות הממשלה.
וזה הרי פרדוקס: כל הדגלים שהובילה "יש עתיד" ופעלה למענם כמו שוויון בנטל, למידה משמעותית ומע"מ אפס בדירה ראשונה לזוגות הצעירים, התפזרו כאפר ברוח. חלקם נגוזו עוד טרם באו לעולם וחלקם בוטלו בממשלה הנוכחית, אותה ממשלה שרבים מחבריה הצביעו בעד החוקים הללו עצמם.
התמיכה בו מעלה סימני שאלה לנוכח הנוכחות־נפקדות של לפיד בסוגיות מהותיות המעסיקות את סדר היום הישראלי: תאגיד השידור הציבורי שהוא מיוזמיו, פינוי עמונה, מינויים בבית המשפט העליון, פרשת אלאור אזריה. אי אפשר לנסח עמדה חד־משמעית ברורה מה היא עמדת לפיד. קולו אינו נשמע באולפנים כבעבר, וכאשר הוא מעלה פוסטים ברשתות החברתיות הוא מנתב לו "שביל באמצע, שביל בצד" (ימין כמובן ) ונשאר "בסדר" כמעט עם כולם.
הפופולריות של לפיד עומדת גם בסתירה לפופולריות התמוהה של השר החרדי יעקב ליצמן, הנמסיס הגדול שלו. הציבור הכללי מעניק לשר הבריאות ליצמן ציונים גבוהים למדי, למרות שמערכת הבריאות עדיין לוקה בכשלים רבים מבניים שלא תוקנו, ובעוד ליצמן לא מתבייש כשהוא פועל למען מגזרו, על חשבון הציבור הכללי – או לא מאתגר את נתניהו בשום נושא שאינו נוגע אליו ישירות.
החיבה ללפיד גם אינה פועל יוצא של תפוקתו כפרלמנטר: לפיד התהדר לאחרונה בתואר המביך של אחד משיאני ההיעדרויות מהכנסת. הוא מעדיף לבקר פרלמנטים בעולם ולהתהדר בכך, מאשר במקום עבודתו שאליו נבחר. את המחיר שהוא משלם על הנזיפות הפומביות בגין היעדרויותיו, הוא מוכן לשלם במודע, משום שהוא מחשב את מסלולו היטב.
לפיד פועל ללא לאות בשני ערוצים: האחד הוא ערוץ המגעים הבלתי אמצעיים עם הציבור. הוא מפליא בחריצותו, חורש את כבישי הארץ משל היה בעיצומו של קמפיין ונפגש בכל יום (כשהוא בארץ) עם אלפים המתכנסים באולמות קטנים, בתים והיכלים כדי לשמוע אותו ולהצטלם עמו. הוא מריץ את השואו הזה מבלי להתעייף ומבלי להתפנק. כל המצקצקים שהוא אינו יודע לעבוד קשה, הבינו כבר מזמן כי לפיד הוא מכונת קמפיינים משומנת ואל הבחירות הבאות יגיע מוכן ומזומן מתמיד.
הערוץ השני הוא תיק הצללים שבחר. שר חוץ אלטרנטיבי מטעם עצמו. מדלג בין בירות העולם, לוחץ ידיים, מדבר על BDS וטווה לעצמו רשת של קשרים שיועילו בבוא העת ושממצבים אותו הרחק מדימוי ה"גימיק התקשורתי" שמתנגדיו ניסו להדביק לו.
האתגר שעומד בפני לפיד בשנה הבאה כלל לא פשוט. פופולריות אינה בהכרח רלוונטית לסיכוי להפוך להיות ראש ממשלה. בדרך עליו לפצח שני אגוזים קשים: מחד התוספת האלקטורלית שלו, שעוד לא נוגסת באמת באזורי הימין אלא מתמקדת בוואקום שמשאיר המחנה הציוני; ומאידך, כל עוד לא באמת יישר את הדוריו עם ליצמן ודרעי, הוא, בדומה לציפי לבני ב־2009, לא יוכל להרכיב ממשלה. זאת, אלא אם כן יש בידיו קוניקטורה פוליטית סודית שתשבור את הגושים המסורתיים ותפתיע את כולנו – מה שלא נראה כרגע ריאלי.
.
צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק
.
