fbpx

דמוקרטיה לא ייצוגית // הטור של שרון כידון

"אין עיוות גדול מאשר השימוש הציני של מפלגות הקואליציה במונח "רצון הבוחר".

0

אחרי שלוש מערכות בחירות מתישות, היינו אמורים להיאנח בהקלה. לברך על כך שהחיינו והגענו להקמת ממשלה בישראל. אך מעטים הם אלה שרואים בממשלה הזאת תחנת עגינה, או תרגום ראוי לרצון הבוחר. בפועל, הממשלה שהוצגה עם כל החגיגיות המתבקשת, הצליחה להרתיח רבים מהבוחרים שתמכו במפלגות המרכיבות אותה. עם כניסתה של הממשלה לתפקוד, ועל אף שהדברים הבאים כבר נאמרו ונותחו קודם, ראוי לשוב לאותו נושא בסיסי, עמוק, שכותרתו בגדול היא "מה שווה הקול שלי" בבחירות.

אין עיוות גדול יותר מאשר השימוש הציני של שלוש המפלגות שמרכיבות את הקואליציה למונח "רצון הבוחר". אין שימוש נצלני יותר מאשר זה שנעשה על ידי חלק ניכר מהפוליטיקאים, לייפוי הכוח שניתן להם במסגרת הדמוקרטיה הייצוגית. ההסכם הבלתי כתוב אך הברור שקיים בין המפלגות לבין הציבור הוא: בחרנו בכם על מנת שתייצגו את תפיסת העולם שלנו ותוציאו אותה לפועל על פי שיקול דעתכם והבטחותיכם.

מה שקרה בבחירות האחרונות מזכיר אדם שקיבל למשמורת חפץ יקר וברגע שהוא היה בידיו, הוא השליכו הצידה תוך משיכת כתף. נתחיל במתבקש: אורלי לוי־אבקסיס. נבחרת ציבור שנהנתה שנים ארוכות מחיבוק ציבורי, כשנתפסה כנלחמת עבור החלשים וכשעסקה בנושאים אפורים לכאורה, כמו דיור ציבורי. לוי־אבקסיס לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בכוחות עצמה, ורק כאשר חברה למפלגת העבודה ולאחר מכן גם למרצ, הצליחה לחזור למשכן הכנסת. התפיסה המדינית של העבודה ומרצ אינן לוטות בערפל. הפוליטיקאית המדוברת ידעה זאת בשני סבבי בחירות, ונשארה במקומה. פתאום, כשנבחרה, החליטה לחזור לאלמנט מדיני שמעולם לא הניפה, ושעל בסיסו לא קיבלה אף קול. רבים מחו כי היא פשוט גנבה את קולותיהם. לוי־אבקסיס אכן עיוותה את רצון הבוחר לתועלתה האישית, ולקחה בשבי קולות רבים שלא יועדו לה.

מקרה ליצמן // הטור של שרון כידון
אחריות קולקטיבית בזמן משבר // הטור של שרון כידון

גם חבריה לרשימה, אנשי העבודה עמיר פרץ ואיציק שמולי, עשו זאת. אין כל פסול בשמולי לתפקיד שר הרווחה, לדעת רבים אף מדובר במינוי ראוי ביותר – אבל גם כאן "נחטפו" קולות רבים, שלא חלמו שהם יסייעו לגיבוש ממשלתו החמישית של בנימין נתניהו. השניים בעצם חתמו על מותה של מפלגה, כשלא השאירו כל זכר לשלד הרעיוני שעל בסיסו הוקמה. שלא לדבר על מיצובה כחלופה שלטונית, שמת עוד קודם כנראה. לא עזרו ההבטחות של פרץ, עם או בלי השפם, כדי לחשק את ההחלטה. הפור נפל. מי שביקשו מהבוחרים למנוע את התפוררות המפלגה ולתת לה מעט סימני חיים, בעטו בשולחיהם ברגע האמת.

והגדילה לעשות המפלגה הגדולה ביותר, כחול לבן, שבחרה לוותר על מצעים מדיניים, כלכליים וחברתיים, גם לא כתבה באמת תוכנית מהותית עבור מערכות הבריאות והכלכלה שכדי להצילן, לכאורה, נכנסה לממשלה. המצע היחיד שבו דבקה היה ההבטחה להחליף את נתניהו. הבוחרים שהצביעו לגנץ ולאנשיו, האמינו להתחייבותם לא לשתף פעולה עם נתניהו בשום מחיר ושמו מבטחם במפלגה המציעה אלטרנטיבת שלטון. נכון, מרבית הציבור לא רוצה בשום אופן סבב רביעי של בחירות, אבל לא על זה רצו. ונתניהו? הוא נשאר בבלפור, למרות שלושה קמפיינים שעסקו אך ורק בזה.

אפשר להאשים את השיטה. להסביר כי מרגע שהבוחר הפקיד את קולו, על הנבחר להפעיל שיקול דעת כיצד לייצג את אותו קול באופן הנכון ביותר. אך ברור שזו לא השיטה אלא הנבחרים, ששוב ושוב עוסקים בשרידות האישית שלהם, ושוכחים שהם קודם כל שליחי ציבור, במלוא מובן המילה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook