1949, אני יושבת בבית קפה בפריז. מולי סימון דה בובואר – הפילוסופית, הסופרת והפמיניסטית המפורסמת. זה מכבר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והנזקים בבניינים, ברחובות ועל פניהם של העוברים והשבים ניכרים לעין. באוויר תחושה של התחדשות: המדינות המפסידות מכירות – גם אם בחוסר רצון – בפשעיהן, ועידן חדש עומד להתחיל: עידן שמביא עמו את השיח על זכויות מיעוטים, נשים וילדים. העולם בוודאי לא יחזור עוד לאחור.
האומנם?
ההיסטוריה של הגברים
הנה, 2022 תכף מסתיימת, ושוב הכותרות מדברות על זכות הנשים על גופן, פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב הביאה לדיונים חובקי עולם בין ליברליזם לשמרנות קנאית שמאיימת להסיג את העולם לאחור. "אם נעיף מבט, נגלה שההיסטוריה של הנשים נוצרה כולה על ידי גברים", אומרת דה בובואר, ופניה כמו קופאות בזמן. "בתקופה שבה המין האנושי העלה על הכתב את החוקים והמיתולוגיות, הפטריארכליות כבר הייתה מבוססת לגמרי. הגברים הם שכתבו את ספר החוקים. זו הסיבה שדתות ומערכות החוקים מגלות עוינות כה רבה כלפי האישה. גורלה של האישה היה נתון תמיד בידיהם של הגברים. הם לא עיצבו אותו על פי טובתה שלה, אלא על פי הפרויקטים, הפחדים והצרכים שלהם. מאז ומתמיד הייתה האישה שפחתו של הגבר או לפחות צמיתה שלו. שני המינים מעולם לא חלקו את העולם בשוויון, וגם כיום האישה עדיין מוגבלת מאוד. זהו עולם שעדיין שייך לגברים. הם אינם מפקפקים בכך, והן מפקפקות בכך רק בקושי".
את מציגה זאת כמצב שהוא אשמת הנשים לא פחות מאשמת הגברים. הכיצד?
"מקור חולשתו של הפמיניזם הוא במחלוקות הפנימיות בתוכו. למען האמת, לא קיימת סולידריות בין הנשים, שכן בראש ובראשונה הן משתייכות למעמדן, והאינטרסים של נשות הבורגנות אינם עולים בקנה אחד עם אלה של נשות מעמד הפועלים. רבות מן הנשים כיום, לאחר שזכו בכך שהושבו להן זכויותיהן – זכויותיו של כל יצור אנוש – יכולות להרשות לעצמן את המותרות שבאי־משוא פנים, שהן אף מכירות בנחיצותו. שוב איננו כקודמותינו הלוחמות, שכן באופן כללי ניצחנו במערכה".
כלומר, את טוענת ששכחנו עד כמה חדש ושברירי העולם כיום, כאשר לנשים יש לכאורה זכויות שוות או קרובות?
"בדיונים שנערכו לאחרונה על מצבה של האישה, עמד האו"ם על כך שהשוויון בין המינים הולך ומתממש. כבר עתה חלק מאיתנו מעולם לא נאלצו לחוות את נשיותן כקושי או כמכשול. בעיות רבות נראות לנו מהותיות מאלה הנוגעות אך ורק בנשים, וריחוק זה נוטע בנו תקווה שגישתנו תהיה אובייקטיבית. הצורך הביולוגי – התשוקה המינית ותשוקת ההולדה – יוצר אצל הזכר תלות בנקבה, ובכל זאת אינו גואל את האישה מבחינה חברתית. גם בין האדון לעבד יש צורך כלכלי הדדי, שאינו משחרר את העבד. האישה נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה. הוא הסובייקט המוחלט, היא ה'אחר'".
זה קצת מדכא. את סבורה שלעולם לא נוכל לחוש שאנחנו יכולות להרגיש בטוחות ולהפסיק לחשוש מהרגע שבו ינסו להחזיק אותנו בבית, שוב בתפקיד הבת, הרעיה והאם בלבד?
"שפע ההבלים של המאה האחרונה לא תרמו במיוחד לליבון הבעיה. השתתפותה של האישה בחיים הציבוריים עוררה בעיה קשה – שאלת תפקידה בחיי המשפחה. כמעט בכל המדינות מצבה המשפטי של האישה אינו זהה לזה של הגבר, ולא פעם היא מקופחת במידה ניכרת. גם כאשר מוענקות לה זכויות באופן תיאורטי, הרגל רב שנים מונע את ביטוין הממשי באורחות החיים. מבחינה כלכלית, הגברים והנשים הם שני מעמדות כמעט נפרדים. הגברים מחזיקים בעמדות בכירות יותר, משכורותיהם גבוהות יותר וסיכויי ההצלחה שלהם רבים משל מתחרותיהם החדשות. בתעשייה, בפוליטיקה וכיוצא באלה הם תופסים מקומות רבים פי כמה, והם המאיישים את המשרות החשובות ביותר. נוסף על הכוחות הממשיים הנמצאים בידיהם, הם זוכים ביוקרה מסורתית, המאוששת באמצעות חינוך הילדים".
האישה כיצור יחסי
יש האומרים כי הגברים של היום מתקדמים הרבה יותר מהגברים הניאנדרטלים של העבר. הפמיניזם הוא בסיס אנושי עבור גברים ונשים כאחר. לכאורה, הטענה שאישה נחותה מגבר עברה מהעולם, אך הנה סימון מסבירה שגברים תמיד יהיו גברים.
"רוב הגברים בני ימינו אינם מתיימרים במפורש להגדיר את האישה כנחותה, הרעיון הדמוקרטי מושרש בהם מכדי שלא יראו את כל בני האנוש כשווים", היא מבהירה. "גברים רבים טוענים בתום לב, כביכול, שהנשים אכן שוות לגברים ואין הצדקה לטענותיהן, ובה בעת הם טוענים שנשים לעולם לא יוכלו להיות שוות לגברים ולפיכך כל טענותיהן לשווא. זאת משום שקשה לגבר להעריך את משקלה העצום של האפליה החברתית, שהיא חסרת משמעות למראית עין, אך השלכותיה המוסריות והאינטלקטואליות על האישה הן כה עמוקות, עד שהן עלולות להיראות כנובעות מתוך טבע בסיסי. גם גבר החש אהדה רבה כלפי האישה לעולם לא יבין לאשורו את מצבה הממשי, ואין סיבה לבטוח בגברים כל עוד הם מתאמצים להגן על זכויות היתר שהם אינם מסוגלים לאמוד את מלוא היקפן".
האם לא צריך שיתוף פעולה של שני המינים כדי לפתור בעיה שנוצרה בידי גברים ונשים?
"דומני שבכל זאת נשים מסוימות הן המתאימות ביותר לליבון מצבה של האישה. גבר לעולם אינו פותח בהצגת עצמו כפרט ממין מסוים, שכן עובדת היותו גבר מובנת מאליה. אין שחצני, תוקפני או יהיר כלפי נשים כגבר שאינו בטוח בגבריותו. לפיכך, אין בדעתנו להיבהל מן ההתקפות הרבות והאלימות נגד נשים. אין בדעתנו ללכת שולל אחר השבחים המגמתיים המורעפים על 'האישה האמיתית'. כאשר גברים אמרו לי: 'את סבורה כך משום שאת אישה', ידעתי שההגנה היחידה העומדת לרשותי היא להשיב: 'אני סבורה כך משום שזה נכון', אגב הוצאת הסובייקטיביות שלי מן הדיון. הרי לא יעלה על הדעת שאשיב: 'ואתה מחזיק בדעה ההפוכה משום שאתה גבר'".
אין ספק שיש הבדלים רבים בין גברים ונשים, אולם מדובר בעיקר בהבדלים פיזיולוגיים. בפועל גם לגברים וגם לנשים יש תפקידים חברתיים שמצפים מהם למלא לפי המגדר.
"לאישה יש שחלות ורחם, ותנאים ייחודיים אלה כולאים אותה בתוך הסובייקטיביות שלה. נוהגים לומר שהיא חושבת באמצעות הבלוטות שלה. הגבר שוכח משום מה שגם מבנה הגוף שלו כולל בלוטות המפרישות הורמוני מין – האשכים. הכינוי 'נקבה' נשמע כעלבון בפי הגבר, אך הוא, לעומת זאת, אינו בוש בחייתיות שלו ואף חש גאווה כשמישהו אומר עליו 'אתה זכר אמיתי!'. במונח 'נקבה' יש מן הגנאי, לא משום שהוא ממקם את האישה בטבע, אלא משום שהוא כולא אותה בתוך מינה. האנושות היא זכרית, והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא יחסית אליו. היא אינה נחשבת ליצור אוטונומי".
צילום מתוך: ויקיפדיה
לצורכי רבייה בלבד
לנשים, אנו יודעות, יש יתרון חשוב ביחס לגברים: עדיין רק הן יכולות להביא ילדים לעולם, להן הזכות ולהן האחריות על כך. באופן אישי, הייתי מצפה שנשים יזכו ליותר כבוד והערכה לאורך ההיסטוריה על ההקרבה הרבה שלהן לטובת המשכיות המין האנושי.
"בתקופות מסוימות הולדת ילדים מועילה מן האחיזה במחרשה", מסכימה דה בובואר. "אי אפשר לראות באישה עובדת בלבד, תפקידה הרבייתי חשוב לא פחות מיכולתה היצרנית וחשיבותו ניכרת בכלכלה החברתית לא פחות מאשר בחייה. אך הגברים לא היו יכולים להתענג על מלוא הפריבילגיה הזאת אלמלא סברו שיסודותיה נטועים במוחלט ובנצח: את עובדת עליונותם הם רצו להפוך לחוק. יוצרי החוקים ומקבציהם, בהיותם גברים, העדיפו את בני מינם, והמשפטנים הפכו את החוקים לעקרונות מנחים. מחוקקים וכוהני דת, פילוסופים, סופרים ואנשי מדע עמלו להוכיח ששעבודה של האישה הוא רצון שמיים, שיתרונות רבים לו עלי אדמות. הדתות, שהומצאו בידי גברים, משקפות את תשוקת השררה הזו. ב־1888 כתב מדען אנגלי: הנשים אינן מהוות את עיקר הגזע ואף לא את מחצית הגזע, אין הן אלא תת־מין המיועד לרבייה בלבד".
כלומר, למעשה זהו משחק של שליטה. לשלוט בנשים זו שליטה באנושות ורצון לכוון את האנושות לפי צורכי השליט. האם, לדעתך, ניתנו בשל כך זכויותיהן של נשים באופן כה מצומצם לאורך הדורות, בייחוד בכל הקשור לפיקוח על הילודה?
"'יש להתייחס בחשד לכל מה שכתבו גברים על נשים, שכן הם שופט ובעל דין גם יחד', אמר במאה ה־17 פולן דה לה בר, פמיניסט בלתי מוכר. הגברים הם שופט ובעל דין גם יחד. הגברים לא הסתירו מעולם את הסיפוק הרב שחשו כשראו את עצמם כמלכי הבריאה. 'ברוך שלא עשני אישה', אומרים הגברים היהודים בתפילת הבוקר שלהם, בעוד נשותיהם ממלמלות בהסתייגות – 'ברוך שעשני כרצונו'. כדי לנקום ביאסון, מדיאה רוצחת את ילדיהם. מן האגדה האכזרית הזאת משתמע שהקשר בין הגבר לילד יכול לתת בידי האישה כוח נורא".
עם זאת, גם גברים לא מעוניינים בילדים לא רצויים. במיוחד כיום, כשאפשר לקבוע בוודאות באמצעות בדיקת אבהות של מי הילד. הנטל הכלכלי המוטל על גברים על גידול ילד לא רצוי היה אמור להטות את הכף בעד הזכות להפלות, למשל.
"שום מדינה בעולם לא העזה לקבוע את ההזדווגות כחובה, וככלל, הגברים מתנגדים להפלה, אך כאינדיווידואלים הם מקבלים אותה כפתרון נוח. הם סותרים את עצמם בציניות מדהימה. הוא עושה את המשגה, אך פוטר את עצמו בכך שהוא מטיל אותו עליה. הוא רק אומר כמה מילים בקול מתחנן או מאיים, הגיוני או זועם, לפעמים הוא לא אומר דבר אלא פשוט מסתלק. החברה שלנו, הלהוטה כל כך להגן על זכויותיו של העובר, אינה מגלה שום עניין בילדים לאחר לידתם. הטיפול בילדים והחזקת משק הבית נמצאים באחריות בלעדית כמעט של האישה. כתוצאה מכך, יקשה על האישה יותר מאשר על הגבר ליישב את חיי המשפחה שלה עם תפקידה כעובדת. אמהות כפויה מציאה לעולם ילדים אומללים, שהוריהם לא יוכלו לפרנס אותם ולכן הם ייפלו לידיהם של שירותי הסעד או יהפכו לילדי רחוב".
ביטול החוק שמגן על הפלות עורר זעזוע רב בכל העולם, בגין אמירות שמרניות הכוללות איסור על הפלות גם במקרה של אונס, גילוי עריות או סכנה לחיי האם. איך את מסבירה זאת?
"ב־1941, נקבעה ההפלה כפשע כנגד ביטחון המדינה. שום סיבה אינה משמשת כצידוק להפלה, אף לא סכנת מוות הנשקפת לאם. האפיפיור אף הכריז שכאשר נאלצים לבחור בין חיי האם לחיי הוולד, יש להעדיף את חיי הוולד. ד"ר רוי טען בספרו מ־1943, בצדקנות אבהית, על סכנות ההפלה. הוא מעדיף לראות את ההפלה כפשע ולא כעבירה, וממליץ לאסור אותה גם כשהיא נעשית מטעמים רפואיים. כלומר, גם כשההריון מסכן את חייה של האם או את בריאותה. הוא מכריז כי אין זה מוסרי לבחור בין חייו של אדם אחד לבין אדם של חייו אחר, ולאחר הטיעון הזה הוא מציע להקריב את חייה של האם. אנו חוזים במעבר מפוריות חסרת מעצורים לפוריות הנשלטת על ידי המדינה או על ידי הפרט. ככל ששחרורה של האישה נהפך לאיום ממשי, כך הבורגנות דורשת ממנה במפגיע להישאר בבית".
תחזית עגומה
אם כך, אני שואלת את דה בובואר, האם את צופה כי לאיסור על הפלות תהיה השפעה מתגלגלת על כלכלת העולם ובעיקר על יכולתן של הנשים לצאת לשוק העבודה? "הפוריות האבסורדית של האישה לא אפשרה לה להשתתף באופן פעיל בהגדלת המשאבים, בזמן שיצרה ללא הרף נזקקים חדשים", היא אומרת. "האישה הייתה נחוצה להמשכיות המין, אך היא המשיכה אותו בשפע רב מדי, והגבר הוא שהבטיח את האיזון בין הרבייה לייצור. ההריון, הלידה, והמחזור החודשי הגבילו את יכולת העבודה שלהן וגזרו עליהן תקופות ארוכות של חוסר אונים.
"המעסיקים מנצלים אותן בלי בושה. ב־1831, ב'קפיטל', מספר מרקס כי היצרן הסביר שליד הנולים החשמליים הוא מעסיק נשים בלבד, ושהוא מעדיף נשים נשואות, ומביניהן את בעלות המשפחה הזקוקות לפרנסה, משום שהן זהירות וצייתניות הרבה יותר מהרווקות, והן מוכרחות לעבוד עד קצה גבול יכולתן כדי לספק לבני משפחתן את הצרכים החיוניים. כך מעלותיה האמיתיות של האישה מנוצלות לרעתה. השעבוד לרבייה היה מבחינת הנשים מגבלה חמורה במאבק נגד העולם העוין.
"ההריון הוא תופעה טבעית אומנם, והוא אינו מזיק לאם כאשר הוא מתרחש בתנאים נורמליים של בריאות ותזונה, אך בניגוד לתיאוריה אופטימיסטית מסוימת שתועלתה החברתית ברורה ביותר, ההריון הוא מלאכה מייגעת שאינה מועילה לאישה כפרט, אלא תובעת ממנה קורבנות קשים. חומרתה של התנסות זו משתנה מאוד לפי הנסיבות, אישה נשואה שחיה ברווחה או מאהבת שנתמכת בידי גבר בעל ממון נהנית מיתרון רב".
אפשר להסיק מדברייך שהאיסור על ההפלות לא רק יוביל להשלכות על זכויות הנשים או להשפעה על הכלכלה, אלא גם עלול להחזיר את האנושות להפרדה מעמדית.
"מתייחסים להפלה כאל פשע מעמדי, והדבר נכון במידה רבה. אמצעי מניעה נפוצים יותר בקרב המעמד הבינוני. צעירות מן המעמד הבינוני נזהרות יותר מאחרות. במקרה הצורך, היא תוכל להרשות לעצמה לנסוע למדינה שבה נהוגה גישה ליברלית לעניין ההפלות. גם כשאין לה קשרים רשמיים תוכל האישה האמידה למצוא עזרה בלתי רשמית אך בטוחה באותה מידה, מפני שהיא מכירה את הכתובות הנחוצות, יש לה די כסף לטפל תמורת טיפול מקצועי והיא אינה צריכה להמתין עד שהריונה יתקדם.
"לעומת זאת, צעירה בודדה וחסרת אמצעים שנאלצת לבצע 'פשע' כדי לתקן 'שגיאה' הנחשבת בלתי נסלחת בעיני הסובבים אותה חווה מצוקה קשה. אמהות מחוץ לנישואים עדיין נחשבת לפגם נורא, שום עונש לא יוכל להניא אותן מסילוק העובר. נשות העיר מסייעות זו לזו, אך לא תמיד קל למצוא 'מפילה' מחתרתית וקשה עוד יותר לגייס את הסכום הדרוש. לפיכך קורה שהאישה ההרה מבקשת מחברתה שתסייע לה להפיל או עושה את הפעולה בעצמה. הפלה כזו נעשית בברוטליות ואינה מטופלת כראוי, ולכן היא עלולה להיות מכאיבה ולגרום מחלות פנימיות חמורות ואפילו דימום קטלני".
לפני שאתייאש לגמרי, מה את מציעה לנשים לעשות?
"ההשתתפות בייצור והשחרור מן השעבוד לרבייה מסבירים את ההתפתחות שחלה במצבה של האישה. כאשר דורשים מן האישה ללדת ילדים, הפלישה לחייה חודרנית פי כמה מזו הכרוכה בהכוונת תעסוקתם של אזרחים. היכרותנו עם העולם הנשי וקרבתנו אליו גדולות משל הגברים, שכן שורשינו נטועים בו. כיצד משפיעה על חיינו עובדת היותנו נשים? אילו הזדמנויות ניתנו לנו ואילו נמנעו מאיתנו? לאיזה עתיד יכולות לצפות אחיותינו הצעירות ולאיזה כיוון יש להנחותן? אנו מבינות באופן ישיר יותר מה פירוש להיות נשי לדידו של יצור אנוש, והבנה זו חשובה לנו ביותר".
**
הראיון מתבסס על ספריה של סימון דה בובואר, "המין השני", מ־1949: כרך ראשון – העובדות והמיתוסים; כרך שני – המציאות היומיומית.
