אחרי הצבא העברתי חצי שנה באיטליה. היו לי חלומות גדולים, אבל מבולבלים, והם לא התגשמו, או התגשמו כביעותים. מה שכן קרה, זה שאחרי כמה זמן שם איבדתי את עמדת התיירת והפכתי למשהו אחר קצת, תושבת לרגע, מכאן ולא מכאן, משם ולא משם. אמיליה רומאניה רתחה תחת שמש מוסולינית, האוויר היה סמיך מהלחות של נהר הפו ורטט מיתושונים שנכנסו לעיניים ולאף.
כל הקשישות האיטלקיות ישבו על ספסלי עץ מחוץ לבתיהן ונפנפו על עצמן במניפות צבעוניות. הן היו נינוחות וסקרניות, וכשראו את הפרצוף הזר שלי צץ באופן עקבי, הזמינו אותי לשבת איתן על הספסל הארוך שמסעד הגב שלו היה קיר הבטון של הבניין. לא היה לי באמת מה לעשות והייתי מגיעה לשבת איתן, בביישנות, עם שריון של ספר שיגן עליי ואוכל להעמיד פנים שאני קוראת בו בזמן שהן מפטפטות באיטלקית הרשמית הרגילה מעורבבת בניב המקומי של פסקרה ופרארה.
מדי פעם אחת מהן הייתה נכנסת הביתה וחוזרת עם מגש ועליו עוגיות שקדים, תאנים או ענבים, מי קרח או תה קר. רק פעם אחת הבאתי גם אני עוגיות, קנויות. אחת מהן חבטה לי בידידותיות על גב היד כדי שאשמוט את הקשקוש התעשייתי. לא חזרתי על הטעות הזו.
השמש שקעה סופית רק ב־22:00 באותו הקיץ. אולי בכל קיץ. בחודש יוני של 1997 הגעתי כשאני יודעת ספרדית ומבינה קצת מההקשר את השיחות המהירות ביניהן. כשחזרתי מבולבלת ושבורת לב לתל אביב בדצמבר, כבר ידעתי לדבר איטלקית שוטפת. התגעגעתי לכל מיני דברים, והתגעגעתי לשעת הערביים הנמתחת הארוכה על הספסל של הזקנות.
***
בתסריטים יש תמיד את החלוקה ללוקיישנים בין פנים וחוץ בצילומי הסצנה. חדר הוא צילום פנים, מגדל אייפל הוא צילום חוץ. בחיים, ספסלים הם עניין קצת אחר – הם חוץ שהוא גם פנים. עליהם קורים דברים שהם חוץ מוחלט, כמו עורב שחוטף לך מאפה מהיד ועף רחוק מקרקר ברשעות, כמו אישה זרה שמתיישבת לצדך. עליו קורים דברים שהם פנים מוחלט, כמו נשיקה, כמו שיחת טלפון שאפילו בין ארבעה קירות קשה לעשות.
פתאום במרחב הפתוח, הבלתי מקורה, יש רהיט. כולם זזים, הולכים, רוכבים, ממהרים, קשים, חם להם, והנה הזמנה לישיבה. הציבורי הוא ביתי לרגע. בשביל מי שצריכים לחלק את החיים למדורים מוגדרים כדי שיהיה אפשר להיאחז במשהו יציב ולא להחליק אל מחוץ לסטרטוספרה בטעות בגלל מילה לא במקום או חוסר הבנה, הקיום השרודינגרי הזה מבלבל. מזמין גליצ'ים במציאות.
על כן הלכתי לשבת על ספסלים, וגם להביט על המתרחש עליהם. לראות מה מגיע, לראות אחרים, להפנות את המבט החוצה ולא פנימה. המבט תמיד פנימה גם כך, כן? כולנו יודעים. המציאות היא המנטוס שבחוץ הנוגע בקוקה קולה שבפנים, סך ההתלקחות במפגש בין חומרים.
על הספסל שליד התחנה המרכזית בתל אביב יושב עובד זר עצום ממדים וחייכן. בממד מקביל לשלו הוא היה אולי שחקן פוטבול. או רוגבי. כאן הוא מנקה, או מבשל, מעביר קשישים מהמיטה אל כיסא הגלגלים. בגופו הגדול וקל התנועה הוא תופס חצי מהספסל. הוא מתבונן בסלולרי שלו, בסרטון כלשהו, בשפה שאני לא מזהה. כשהוא מרים את העיניים, אני מבחינה שיש לו עיני סאנפאקו – הלחמית הלבנה מציצה מתחת לקרנית. לפעמים זה משווה מראה עצל או אדיש. אצלו זה מעניק לו פני צעצוע דוב פרווה גדול ועצוב.
זהו ספסל עץ מהחדשים יותר, מאלו שהחליפו את הספסלים הישנים בכאלו שחצויים במרכזם בקובייה מוגבהת קטנה שיכולה לשמש שולחן, אליבי פיקניקי מעושה למה שנראה כמו פעולה נקמנית של העירייה נגד חסרי בית ששכבו על הספסלים לשנת לילה ולפעמים ליותר מכך.
על החצי השני של הספסל, מעבר לשולחנון, מתיישבת עובדת זרה פיליפינית זעירה. היא מוטרדת ממשהו, אולי לא יודעת איך להמשיך את מסעה. אולי הזמן דוחק והיא כבר מאחרת למעבידים שלה. אולי רק הגיעה לתל אביב, או בכלל לארץ. הוא מביט בה אלכסונית ומחייך. היא מרגישה במבט ומסתכלת עליו במהירות, חשדנית, מנסה לאמוד את הסכנה. שרירי השוקיים הדקות שלה נקפצים, מוכנים לתזוזה מהירה אם יוחלט שיש בזה צורך. היא סוקרת אותו בזריזות ומחליטה שזה בסדר, הוא נחמד. אני מסכימה איתה מהצד, הוא נחמד.
השרירים שלה מתרפים, האחיזה שלה, הלופתת את תיק הגב, מתרופפת. החיוך שלו מתרחב, הגבות שלו עולות בידידותיות. היא מחזירה מבט אל המכשיר הסלולרי שלה, ואז רוכנת לכיוונו, שואלת אותו משהו, מקרבת את המכשיר שיביט בו גם הוא. הוא עונה משהו, הוא מחווה בתנועות ידיים עוד מידע שלא עובר במילים שביניהם. היא מחייכת גם, היא מודה לו. הוא מהנהן באופן שמפתיע אותה, היא צוחקת בהפתעה. גם הוא צוחק.
האוטובוס שלו מגיע, רואים שהוא מזהה את הספרות ועיני הסאנפאקו שלו שוקעות, האור שנדלק בהן כבה. הוא, שהתנועה שלו הייתה גמישה כל כך קודם, מאט לקום. הוא מניח את הידיים על הברכיים, אולי התנופה תעזור לו להיקרע מהרגע שכן או לא, אבל בטוח שכן, היה. הוא מחייך אליה והעיניים שלו לא. היא מנופפת בידה הקטנה במתיקות. הוא מנופף ביד שחקן הפוטבול או הרוגבי שלו בחזרה. היא חוזרת אל המסך שלה, הוא נכנע אל התנועה המצטופפת למרגלות המדרגות של קו 104. את מקומו על הספסל תופסים בזריזות שלושה ילדים יפים בכיפות שחורות.
