כבר הבנו שאין קפטן. וגם אנחנו לא קפטנים. אנחנו הרבה חפ"שים שמזמזמים בעצבנות על דלק של כעס או חרדה או תחושת צדק. אבל לא כמו משהו אלגנטי בעל סדר פנימי ומוח כוורת, יותר כמו זבובונים כאוטיים שמנקרים בנבלתה הנפוחה של מה שהייתה מדינה. מקלידים באגרופים את הדעות שלנו בפייסבוק ובטוויטר, כדי לא להרגיש שלא עשינו כלום, כמו שבאמת לא עשינו בכלל. אבל אם זו כן הייתה יותר סיטואציית 'מסע בין כוכבים' והיה לנו קפטן והוא היה מקפיד על יושרה ועל יומן, זה אולי מה שהיה כתוב בו:
- 190 ימים מתחילת המגפה.
- ישראל עומדת במקום הראשון בעולם בהדבקות.
- גלשנו לתוך סגר. השני במספר. לא בהכרח האחרון.
- אין לימודים, אין פרנסה, אין תרבות.
- אין צפי.
1,400 מתים
–
אני לא יכולה לשחק באפליקציות משחקים תחרותיים מהסוג שמעלה את הדופק, החרדה שלי חיה גלויה מדי על פני השטח, ואוהבת מדי לגייס מתנדבים חדשים מכדי להוסיף לעצמה פירות מתפוצצים או קוביות נופלות בכל פעם שאני עוצמת עיניים. לפיכך ובהתאם לזאת, מאז פרוס עלינו הנגיף, אני משחקת באפליקציה 'מיליונר'. משחק הטריוויה שהכי קרוב בקצב שלו לסוליטייר. גם את זה אני עושה בלי סאונד בכלל, בגלל כל האמור לעיל. בכל פעם שהמוח שלי מאיים לטבוע תחת גלי קורטיזול ובתי השחי שלי נרטבים תחת הכורח לבחור תשובה אחת מארבע במסך שהולך ומתהבהב באיום, אני חוזרת ביני לביני על המנטרה, "אני כאן בשביל הידע". זה עוזר לפעמים להתמודד עם זה שהכל מטומטם וקטלני בפוטנציה.
ואני למדה המון עובדות שאף אחד לא צריך על לַקרוס ועל טניס. הנה עובדה שלמדתי לגמרי בעצמי – 'מיליונר' בגרסתו הספציפית (הנפלאה! שלא תהיה טעות) זהו משחק שאת השאלות שלו ניסחו האנשים הכי לבנים וצפון אמריקאים שנולדו אי פעם בכל ההיסטוריה של הלבן והצפון אמריקאים.
לא פחות משמשחק 'מיליונר' באפליקציה מלמד אותך עובדות חדשות מתחומים שמעניינים לוביסטים שבעים במגרשי גולף בפלורידה, זהו משחק שמלמד על החיים. הנה למשל, למדתי את האנקדוטה פוקחת העיניים הבאה: במהלך המשחק את יכולה להיעזר במה שנקרא עזרת "שאלי את הקהל". חוכמת ההמונים היא לא דבר לזלזל בו, לגמרי לא, ועשרות אם לא מאות אלפי שחקני טריוויה שהגיעו לשלב המתקדם והמכובד שבו את עומדת, וענו על אותה שאלה, ודאי יוכלו לעזור. אלא אם כן, וזה הלקח האמיתי פה, אלא אם כן מדובר בשאלות קשות שמאוד סמוכות למיליון ואז הן דורשות מומחיות של ממש. שם כמעט באופן גורף חוכמת ההמונים לא תקדם אותך בכלל (כלומר ההתפצלות של התשובות היא כמעט זהה) או ממש תטעה אותך עד לאובדן כל הישגי המשחק. וזה, רבותיי – כמו שהייתה אומרת המ"כית שלי בטירונות על דברים טיפשיים שלא נלמדו בדם בכלל – לקח שנלמד בדם.
כשזה מגיע לדברים שבאמת נדרשת מומחיות עבורם, כשאלו עניינים שמישהו הלך לאוניברסיטה לעשר שנים בשביל להיות זחוח לגביהם, זה לא יעזור בכלל כמה הרבה אנשים יחשבו שהם צודקים. בכלל לא. ואני יודעת את זה כיוון שהתמחיתי בכמעט־לקחת־את־המיליון אבל ברגע האחרון סמכתי על דעתן של מאות יחידות לבנות של סטיבן וטיפאני באשר ללמשל מי היה זה שניסח את הטיוטה הראשונה של המאגנה כארטה.
לא "מהי המאגנה כארטה" – קל. לא "מה פירוש השם הלטיני 'המאגנה כארטה'" – פחח. אפילו לא "בין מי למי נערך הסכם המאגנה כארטה". לא! השאלה, רבותיי, הייתה מי היה זה אשר ניסח את הטיוטה של המסמך ההיסטורי פורץ הדרך, משנה התשתיות השלטוניות, המאגנה כארטה. וזה לא דבר שסטיבן וטיפאני יודעים, נא־אה. מה שיש לסטיבן ולטיפאני זה ביטחון כוזב לגבי עומק ורוחב הידיעה שלהם, ומה שיש לי זו ההטיה הקוגניטיבית שלפיה כיוון שסטיבן וטיפאני לוגמים מימוזות ביום חול על מדשאות הקאנטרי קלאב שלהם – שעד לפני 25 שנים לא קיבל באופן רשמי אנשים עם צבע עור, ומאז אינו מקבל באופן *לא רשמי* אנשים עם צבע עור – הם האנשים שיודעים משום־מה מי היה זה שניסח את הטיוטה הראשונה של המאגנה כארטה. ובכן, סטיבן וטיפאני – וזה לקח שנלמד בדם – לא יודעים. וזה היה הארכיבישוף של קנטרברי. לידיעתכם הרבה. (גם זה ביטוי שאותה מ"כית אהבה לומר. בחיי שהיא הייתה מקור השראה כמו גם בידור בלתי נדלה.)
–
אז אני לא רוצה לשמוע יותר שום דבר שנוגע לדברים שנדרשת בהם מומחיות מאנשים שאינם מומחים בתחום. אני לא רוצה את דעתם של פוליטיקאים על נגיפים משום סוג. אני לא רוצה רופאים שידברו איתי על פסיכולוגיית המונים. אני לא רוצה רבנים שיפסקו לגבי כלכלה, אני לא רוצה אסטרולוגים בשום תחום. מאז שלכולם יש גישה למחשב ולוויי־פיי, כולם סבורים שהם מצוינים שלא לומר מועילים בכל תחום שבעולם, וזה עוד לפני שנדבר על כמה קל להדפיס מסמך שחולק לך תארים שלא סיימת. כל אנשי "הילד שלי יכול לצייר את זה" לקחו את הביטחון המופרז הזה אל "אני יכול לקשקש לך רפרט באפידמיולוגיה על זה". ובכן, אבל עם זאת, אתה סתם עומד מאחוריי בשופרסל ומחזיק באריזת ג'חנון קפוא ובדעות לא מבוססות. האין זאת, סטיבן?
אף אחד לא יודע כלום יותר, ורות ביידר גינסבורג מתה. זו נקודת המוצא החדשה שלי להכל. אני יכולה לספר לכם מי היה הנשיא האמריקאי הכי גבוה בהיסטוריה (אברהם לינקולן. גם אני חשבתי לרגע שזה היה ברק אובמה, אבל הרחתי את ההטעיה), אבל זה בערך מסתכם שם. כולנו סובלים קולקטיבית מאפקט דאנינג קרוגר, כולנו מעריכים את היכולות והאינטליגנציה שלנו יתר על המידה. כל מי שיכול היה ליהנות מקצת תסמונת המתחזה לא סובל ממנה בכלל משום־מה. במקום זה כל מיני מטומטמי התקבל־בווטסאפ מסבירים לך בלי ששאלת בכלל דברים כמו "חיסון עדר", בחשיבות עצמית כאילו אינם מנהל משמרת בבר יין.
פשוט קבלו את זה שאתם לא יודעים כלום. ממש שום דבר. שאין קרקע יציבה, שמעכשיו הכל הפך לגשרים הרפסודיים המסייטים האלו שמציבים על המים בדרך ליאכטות של טיפאני וסטיבן. לא יודעים. לא יודעים מתי נחזור לטוס, לא יודעים מתי נאפסן מסכות, לא יודעים מתי נחדול מלשלוח נשיקות אוויר ולחכך מרפקים כמו פרודיה מטרידה על גידמים. לא יודעים כלום. לכו העירו את בצקי המחמצת שלכם, הטמגוצ'י לגברים בגיל העמידה. לכו הזמינו חוברות צביעה למבוגרים, צמר ומסרגות אונליין. אף אחד לא יודע כלום. אין שיעור שהקורונה באה ללמד. השיעור בוטל, המורות משתעלות ואת החצב הן מראות רק בפאוור פוינט דרך הזום שקורס כי כל ילדי השכונה בדיוק לא לומדים כלום באותו הזמן. אין תשובה נכונה ואין חוכמת המונים. תודה על כלום, סטיבן וטיפאני.
–
