מאז שממשלת נתניהו הנוכחית החלה לכהן, ועוד לפני כן, בימים העליזים של קודמתה, העיסוק בתכנית הלימודים מספק לא מעט כותרות. דומה שלא עובר שבוע בלי ששר החינוך או שרת התרבות משחררים איזו הצהרה על מה שילדינו צריכים ללמוד, ולא פחות מכך, על מה שהם אמורים לא ללמוד.
איכשהו, הכל נראה כמו מלחמת תרבות זוטא בעולם ירוד של שחור ולבן: חמש יחידות במתמטיקה לעומת מדעי הרוח, רומן ישראלי על יהודייה וערבי נגד ספרי התפילה, משוררים מזרחים נגד אשכנזים, מיילים באנגלית נגד שייקספיר, תולדות השואה ומסעות לפולין נגד היסטוריה של הפשיזם וקריסת הדמוקרטיה באירופה, יהדות נגד דמוקרטיה ועוד.
אפילו ראש הממשלה אמר לילדי כיתה א' הערבים: "תלמדו! תלמדו את ההיסטוריה של העם היהודי ואת ההיסטוריה של… אה… הציבור שלכם! תלמדו את האמת! תהיו נאמנים!", וזאת שבוע בלבד לאחר שדיבר בבוז על השקעות בחינוך (הסובייטים השקיעו ומה יצא, רבין השקיע והרמה נשארה נמוכה), והדגיש שבמקום השקעה בחינוך צריך "יזמות עסקית".
הבשורה האחרונה של התזזית האומללה הזו היא צמצום דרמטי של החומר הנלמד בשיעורי הספרות בחטיבה העליונה. רומן עברי אחד חובה, רומן מתורגם אחד מתוך שישה, כמה שירים, מחזה, ודי. פרקי ההיסטוריה הכללית הנלמדים עוברים דיאטה רצחנית, ולימודי הלשון שנואים. בד בבד מתברר שהישגי התלמידים בהיסטוריה, בספרות ובהבעה נמוכים במיוחד, וממילא רובם ניגשים בכלל לבחינות במינימום האפשרי של יחידות הלימוד, כשהבוחנים מצדם מעגלים להם ציונים למעלה.
התוצאה ניכרת היטב: ישראלים – לרבות המסיימים תואר ראשון ושני – סובלים מעילגות לשונית מחרידה, כותבים בשגיאות תחביר וכתיב ובאוצר מלים דל, שמעיד על הנתק ממקורות שפת אמם. כמו רמתם הלשונית, גם המושגים שהם דבקים בהם ביחס לעולם, להיסטוריה שלו, לשפע תרבויותיו ולאידיאולוגיות המגוונות שהניעו אותו בתקופות שונות, משקפים שילוב עגום של בדלנות אתנוצנטרית ואי־סובלנות עם בורות עמוקה ושבעת רצון מעצמה.
__
ייאמר מיד וכדי להסיר כל ספק: זו אינה בשום אופן קינה או יבבה על השינויים בחברה הישראלית. להפך, אלה מהווים דווקא מקור לשמחה. בשנים האחרונות מתחוללת כאן מהפכה תרבותית מבורכת, שאמורה להיות בלתי נמנעת בכל חברת מהגרים. במסגרת המהפכה הזאת מקעקעים יוצרים בכל התחומים – פרוזה, שירה, מוזיקה, קולנוע ותיאטרון – את ההגמוניה התרבותית הישנה. זו, לאחר שעשתה את שלה, לטוב ולרע, התקשתה לפנות מקום לקולות המושתקים והרעננים מהפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית (שהיא עצמה סימנה את גבולותיה בכוח לא מבוטל), אבל עתה, כשחלקה התפורר או איננו רלוונטי, וחלקה השאיר אחריו בסיס איתן שאפשר לבעוט בו באותה מידה שאפשר לבנות עליו – המהפכה משלימה את מהלכה. חלקים מהמהלך הזה אולי לא מרנינים, אבל ככה זה במהפכה.
לתרבות יש, כידוע, חיים משלה והיא לא מחכה להוראות מהשלטון כדי לצמוח, לעשות שטויות ואפילו למות. מה שקורה במערכת החינוך, לעומת זאת, מושפע באופן ישיר ממדיניות הממשלה. נכון. כל הממשלות ניסו לעצב את תלמידי ישראל בצלמן ובדמותן, אלא שצלמה ודמותה של הממשלה הזאת מטרידים במיוחד. וזאת אמנם לא הממשלה הראשונה שמובילה נטישה מדעת של הרוח והמחשבה החופשית, אבל היא מצטיינת מכל קודמותיה. ואלה לא הפוליטיקאים הראשונים שחושבים שעולמם הצר כעולם נמלה הוא מופת ל"ערכים", אבל חייבים להודות שבסיבוב הזה זכינו לאוסף מרהיב במיוחד של עסקנים, שעושים הכל כדי שפרצופה של המדינה יהיה זהה לפרצופם.
והפרצוף הזה, מה לעשות, דוחק את כולנו הרחק לאחור. מוחק במיומנות משוכללת רבדים שלמים של חיי רוח, שכולם קשורים בטבורם לתופעה המרתקת והחשובה ביותר שאירעה כאן במאה השנים האחרונות: התעוררות הלשון העברית ושפע היצירה שנבעה ממנה. עם או בלי ההתערבות הפוליטית, האידיאולוגית והעסקנית שהייתה דומיננטית מאוד בציונות, פרחה כאן לפני ואחרי 1948 מסורת תרבותית חדשה, מעניינת ועשירה.
__
טובי הסופרים המוצגים היום כ"אשכנזים", ועל כן סובלים מדימוי של עלובי חיים מאיזו עיירה שכוחה, ינקו אמנם ממקורות מצומצמים, דתיים או קהילתיים סגורים, אך ממש כמו היהודים שלמדו בבתי הספר של הקולוניות הצרפתיות, הבריטיות והאיטלקיות בצפון אפריקה, במצרים, בסוריה ולבנון ועיראק ובמדינות הבלקן, התבשמו מהשפעות מגוונות. טשרניחובסקי קרא ודיבר שש שפות ותרגם את 'איליאדה' ו'אודיסיאה'. גם לאה גולדברג היתה פוליגלוטית ותרגמה מצרפתית ומרוסית. וכך גם רחל, שהתלוננה על הפרובינציאליות של חבריה בדגניה ועל ניתוקם מהסערות התרבותיות שהתחוללו ברוסיה ובמרכז אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם אם היו קרובים (בחלקם) לממסד, הם אלה שהובילו את המגמות התרבותיות. לא הוא ולא עסקניו. אלתרמן ושלונסקי תרגמו יצירות מופת מרוסית, וקדיה מולודובסקי, כמו גולדברג ואולי אף יותר ממנה, השאירה אחריה טביעות אצבע פיוטיות אוניברסליות ופמיניסטיות שהקדימו את זמנן. כולם, ורבים אחרים, שתו בצימאון מספרות העולם והניחו לדורות היוצרים הבאים מצע עשיר למרוד בו ולהיבנות עליו.
במצעד הבורות המשטיח את העבר, ש"י עגנון מוצג היום כמתעד מובהק של העיירה היהודית, שלא קרא מימיו דבר פרט לחומש וגמרא. למעשה, עגנון הושפע מאוד מיוצרים גרמנים כמו קפקא ותומאס מאן וסקנדינביים כמו המסון, ביורנסון, איבסן ואחרים, הוא אפילו אהב את 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט.
שייקספיר, ששר החינוך רוצה שילמדו פחות ממנו, ממילא לא בתכנית הלימודים, אבל "סיפור פשוט", אחד הרומנים הגדולים של המאה הקודמת, הוא ספר חובה. עם זאת, ספק אם התלמידים, שאמורים לקבל ציון על סיכום קצר של "התוכן והעלילה", זוכרים את שני התיאורים הקצרים המחזיקים כבכף יד קפוצה את השקפתו העגומה של עגנון על עולם הרוח של גיבוריו.
הראשון הוא התיאור של בלומה, שאביה, המורה העני, לימד אותה לקרוא. "יודע אני בתי", הוא אמר לה, "שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר". לאחר שהתייתמה, "אהובים עליה הספרים על בלומה שפותחים לה פתחי עולם…"
התיאור השני הוא של הירשל הבורגני הזעיר, שאמו, חנוונית בת חנוונים, דואגת שיצמח בדרך הנכונה. "יכול היה הירשל לפי טיבו לאחוז בדרך הפיקחים, ליכנס לגימנסיות ולאוניברסיטה וליעשות דוקטור, אלא שנתייראה אמו מן הלימודים… אמרה צירל גדול עסק שמשמר את בעליו ונותן לו חיים ופרנסה".
הנה על קצה המזלג המקום שמנהיגינו רוצים להחזיר אותנו אליו. במקום הספרים הפותחים עולם – חשבונות. במקום התמודדות עם טקסטים קלאסיים, מרחיבי דעת – מיילים בענייני ביזנס. במקום חינוך – יזמות עסקית. במקום השפעות מכל העולם – הסתגרות בנרטיב לאומני אחיד, רווי סמלים דתיים דלים וצרי אופק ומחשבה.
כדאי לא להתבלבל: ראש הממשלה ושר החינוך שצמחו בשיווק ובהיי־טק באנגלית אמריקאית, ושרת התרבות שצמחה בלב לבו של הממסד הצבאי־ביטחוני והצטיינה כצנזורית ויחצנית, מדברים אולי במושגים של טכנולוגיה ועולם דיגיטלי, שנשמעים כמו קדמה; אבל מאחורי הלהג הניאו־ליברלי החדשני כביכול עומד האזרח האידיאלי שהם רוצים לברוא מחדש, בן דמותו של החנווני במכולת הגלותית הקטנה: צעיר שטחי, בור, משולל אידיאולוגיה, משתגע מכל שינוי בלתי צפוי, פוחד מכל מה שלא מוכר לו ונכנע בקלות לכל מרות. העיקר שיתנו לו לאכול ולשתות ולהמשיך לצוף בתוך הכלום בלי הפרעה.
