fbpx

שליחותו של הממונה על מחדלי אנוש // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

על דמותו התקשורתית של רוני גמזו

0

"סגר זה פטיש, משתמשים בו פעם אחת"
רוני גמזו, 23 ביולי 2020

בימי הקולנוע והטלוויזיה קרו מקרים לא מעטים שבהם הוחלף שחקן ראשי בסדרה. ג'יימס בונד הוא הדוגמה המתבקשת, אבל התופעה נפוצה, מד"ר הו ועד סטיבן קרינגטון. ישנם גם מקרים שבהם הוחלפה הדמות הראשית, לא רק השחקן. אבל אין מקרה שבו הוחלפה הדמות הראשית בדמות כה שונה ממנה, כמעט הפך מוחלט, כמו במקרה של הסדרה 'קורונה'.

קשה שלא לשים לב להבדל בין משה בר סימן טוב, גיבור 'קורונה', העונה הראשונה בסדרה, לבין פרופ' רוני גמזו, הדמות הראשית של העונה השנייה, עם פרק השיא 'הסגר מכה שנית'. "ברסי" שקט, מדוד, עצור, נאחז באקסל בריכוז. גמזו יצרי, ישיר, מתפרץ, לפעמים צועק, מנפנף בלהט בידיו ומחווה לגרפים שעל המסך. וגם: ברסי חסיד אמת ומיסיונר של נשק יום הדין – סגר. גמזו רואה בו פתרון של אידיוטים – "פטיש חמישה קילו", כמו שהוא אומר. איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.

שלוש תכונות מביא גמזו למסך שאמורות לגרום לקהל לאהוב אותו. ראשית, הוא פתוח, חם, יצרי, בגובה העיניים. הוא יכול לעמוד מול המסך ולהסביר, כאילו הוא מדבר עם קולגה, איך לחולה שלו "קרסו כל המדדים". כשהוא אומר "מי שאומר שקורונה היא כמו שפעת – לא מבין קורונה!", הוא סוחף במנעד הקול פי עשרה יותר מאשר במילים.

שנית, הוא מה שנקרא "מנהל מנוסה". זה לא רק הרזומה – רופא, מנכ"ל בית חולים גדול – זו גם הדרך שבה הוא מתבטא: "כולנו", "יחד", היעדים שהוא מציב, משפטים שמתחילים ב"אם אני מגיע ל־4,000 מאומתים ביום", או העובדה שהוא לוקח אחריות ("עוד לא הורדתי את התחלואה. מערך קטיעת ההדבקה עוד לא טוב") – תופעה חסרת תקדים בציבוריות הישראלית.

התכונה השלישית, שגם ניזונה מהשתיים האחרות, היא גם החשובה ביותר: אותנטיות בערימות. אלה לא המילים אלא דווקא תנועות הגוף: הנפנוף ל"לא" בשתי הידיים כשהוא נשאל אם מישהו בממשלה התנגד לתוכנית הרמזור, הבעות הפנים הדרמטיות, או עצימת העיניים בתסכול בלתי נמנע כשהוא נשאל מה דעתו על כך שפוליטיקאים לא שומרים על ההוראות – ההפך המוחלט מפוקר פייס. האותנטיות שלו כל כך עמוקה עד שהיא כמעט פרודית. אבל זו הסיבה שאתה מאמין שגמזו באמת התנדב למילואים ומוכן להוביל את הכוח במתלה, יהא המחיר האישי אשר יהא.

קצת חבל שאותה תכונה היא גם עקב אכילס שלו, כיוון שהאותנטיות הנאיבית הזו מתנפצת אל שובר הגלים הציני המכונה הפוליטיקה הישראלית. מאחר שהממשלה, או יותר נכון ראש הממשלה, ממנה את הממונה על הקורונה, הרשו לי להעלות היפותזה כי קיים סיכוי – לפחות תיאורטית, כן? – ששיקולים פוליטיים ותדמיתיים התערבבו בחולות.

בעונה הראשונה, שבה הניצחון היה לא רק פשוט אלא גם כפול – מיגור הקורונה ופירוק האופוזיציה – היה צורך באדם שקול, לא מתבלט ללא רשות ולא קופץ בראש, שישאיר את הבמה למי שבאמת צריך להיות שם בעת הזו.

אבל העונה השנייה היא סיפור אחר לגמרי. הקורונה משתוללת ברחובות כמו סטורם־טרופרס לבנים על כוכבי הגלקסיה הנרמסת. כעת צריך מישהו אמיץ, חזק, מנהל, אדם שלא רק ישמח לעמוד בפרונט של כל הדבר הזה, אלא גם יעשה את זה בהתלהבות. סליחה, טוב מזה – מתוך תחושת שליחות. שירות מילואים! אדם שיצעק "אחריי" ומיד יסתער. אדם מאלה שעושים את הדבר ההזוי הזה, מפעם – לקיחת אחריות. הרי הוא יהיה "הממונה על הקורונה" – על כולה, מא' ועד ת'. על כל אחד ואחד מהנגיפים השובבים האלה – לטוב ולרע! או בקיצור: אדם שיקפוץ על הרימון הזה ללא שמץ של היסוס.

וכך אתה יכול לתת לו גיבוי באופן פומבי, לכופף את ידו שוב ושוב מול החרדים, לגרום לו להבטיח הבטחות שאין סיכוי שיקיים, ולשלח בו את מיקי זוהר – וברור לך שלפחות עד המועד שהציב לעצמו הוא לא יתפטר. תחושת השליחות והאחריות גדולה מדי.

עכשיו, כל זה היה די צפוי. לכן הדבר הכי מפתיע הוא לראות כמה זה מפתיע את גמזו, וכיוון שהוא כה אותנטי, אין לו שום יכולת להסתיר את ההפתעה שלו. כשאדם אומר, בתוספת הבעת תסכול מובהקת, "אין מצב שבעיר אדומה יהיה בית ספר ללא מקרה קורונה, נו באמת, אין מצב", או כשהוא דופק על השולחן ואומר על פתיחת שנת הלימודים בערים אדומות שזו "בעיה מביכה" – אני מאמין לו. לכן אני מאמין שהוא לא העלה על דעתו שהממשלה תחליט אחרת.

וככל שהפוליטיקאים גורמים לו לעשות הפוך ממה שהציע, כך הולך גמזו ומאבד את תמימותו הפוליטית, הולך ונשחק, הולך וצובר תסכול. לבסוף גם הוא לוחץ על הכפתור האדום של הסגר, כי אין ברירה. אין לו עם מי לעבוד – לא מצד האזרחים ולא מצד הממשלה.

אחד הרגעים המזוקקים בכל התהליך הזה התרחש באחת ממסיבות העיתונאים. גמזו נוזף בה בצופים, פניו עומדות להתפוצץ: "שום חתונות! שום התקהלויות! משמעת עצמית!". כמו מורה שאיבד שליטה על הילדים בכיתה, הוא מרים את קולו בניסיון להשליט את מרותו, ובאותה השנייה בדיוק גם מבין שלא יקבל שום גיבוי. לא מהמנהל, לא מההורים.

גמזו מגלה מה שהיה באמת: כלי משחק, אמצעי שימושי. למעשה, הסדרה 'קורונה' אינה עצמאית. היא תת־עלילה בסדרת־העל 'ביבי', הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה בישראל, וגמזו הוא דמות משנית בה, לא ראשית. בעוד חצי שנה איש לא ידבר עליו.

הקורונה עוד עשויה לחזור. ייתכן שתהיה עונה שלישית, ובין אם זה יהיה כחלק מסדרה עצמאית או תחת הסאגה 'ביבי', דבר אחד בטוח: שוב יצטרכו להחליף את הדמות המרכזית.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook