על השפיטה // בתוך בית המשפט העליון מול ההתקפות מימין // מאת שרה ליבוביץ־דר

מול המתקפות הגוברות מימין, מול הקרב המשפטי של רה״מ ושחיקת האמון בסיועם של הפוליטיקאים, מתמודד בית המשפט העליון עם מצבים שהמדינה מעולם לא התנסתה בהם. איך זה נראה מבפנים, ואיזה ציון מקבלת הקדנציה של הנשיאה אסתר חיות עד כה?

ימים אחדים אחרי פסק הדין של שופטי בית המשפט העליון, שסלל את דרכו של בנימין נתניהו להרכבת ממשלתו החמישית, התנהל דיון בבג"ץ על תשלום פנסיות לפורשי צה"ל. יצחק עמית היה אחד מ־11 השופטים שישבו בהרכב שהתיר לנאשם בפלילים פה אחד לעמוד בראש הממשלה. הוא פנה לעורכות הדין שעתרו נגד הגדלת תשלומי הפנסיה והכריז: הרי יש לנו ממשלה רעננה, טרייה, תנו לה לעשות את עבודתה. עורך דין שנכח באולם התקשה לעצור את פרץ צחוקו. "עמית ידוע כליצן של השופטים", הוא אומר ל'ליברל'. "הבנתי שהשופט מתייחס בציניות לממשלה החדשה, אותה ממשלה שהוא עצמו סייע בעקיפין בהרכבתה".

אין הרבה רגעי שמחה כאלה בבית המשפט העליון. המתקפות מגיעות מכל כיוון. "אף אחד לא אוהב את זה", אומר לנו שופט עליון לשעבר. "גם עליי היו התקפות. בעקבות אחד מפסקי הדין שלי נאמר לי שחיי בסכנה. לא פחדתי, ואני לא אדם אמיץ במיוחד. הציבור הרחב לא מבין את המבנה הנפשי של שופט, שיודע לעמוד בפני לחצים ולהפריד בין נטייה אישית לבין המשפט וטובת החברה". יעקב טירקל, גם הוא שופט עליון לשעבר, מחזק את הטענה: "אין לי שום ספק שההתקפות האלה לא משפיעות על השופטים כהוא זה. לא נעים לשמוע את זה, אבל זה לא מחליש את בית המשפט".

אליהו מצא, שופט עליון בדימוס, מדבר על "אי־נעימות. אני מקווה שהשופטים יגלו שיש להם עמוד שדרה ויצליחו לשמור על הקיים". מצא זוכר את הפגנת החרדים הענקית מול בית המשפט העליון, לפני כ־20 שנה. "צפיתי בה מהחלון בלשכה שלי, ואני זוכר שאמרתי לעצמי שעדיף שברגע זה לא ארד למטה". הפגנה קטנה יותר נערכה מול ביתו בירושלים, אחרי פסק דין שעסק בפעילות של תנועת 'כך' הכהניסטית. "עוד מרחוק ראיתי את המפגינים. הם לא זיהו אותי, למרות שהפגינו נגדי. הצלחתי לחמוק הביתה בלי בעיה. היום ההתקפות הרבה יותר קשות. זו לא רק מתקפה, אלא מצב שהרשות המבצעת רוצה להכתיב מהלכים לרשות השופטת. זה מביך. אני מקווה שהם יסתפקו בדיבורים, ולא יגיעו למעשים כמו פסקת ההתגברות".

בחדרו בבית המשפט העליון, יום אחרי הדיון הראשון במשפטו של נתניהו, נזכר שופט עליון לשעבר כיצד פעילי ימין קיצוני כתבו כתובות נאצה על גדר ביתו ואיימו על חייו בשיחות טלפון באישון לילה. "האיומים התחילו כשהייתי שופט שלום, והמשיכו במחוזי ובעליון. עם השנים השיח נעשה יותר אלים ועבר גם לאינטרנט, עם טוקבקים כמו 'ברור שהשופט קיבל שוחד'. זה לא נעים, זה מטריד, אבל לא מגיע לכדי פחד. הרגשתי כמו חייל בשדה הקרב. גם אם הסביבה לא נעימה, אתה עושה את מה שצריך לעשות. לי תמיד הייתה תחושה שאני חלק ממערכת שתגן עליי. אני לא לבד בצריח. שופטים צעירים אולי מבוהלים יותר, אבל הם ממילא לא מקבלים את התיקים הנפיצים. עם הזמן אתה מפתח חסינות ואתה מבין שלא משנה מה קורה סביבך, אתה חייב לפסוק על פי הדין. דווקא בבית המשפט העליון אתה משוחרר מכל הלחצים. הגעת לטופ, אתה לא חושש שלא תקודם, אין לך שום אינטרסים חיצוניים, אתה יכול לכתוב ללא חשש את האמת המשפטית שלך. אם אתה רוצה להתבלט, תצטט שירה, אבל התוצאה של פסק הדין תהיה זהה לכל פסק דין רגיל. שופטים הם זן אחר, עם מיוחד".

לחיות עם המפגינים

שום דבר מהמהומה הרוחשת לא מגיע אל החדר הקטן והנעים בבית המשפט העליון. מוקף בחבריו, שופטים בדימוס שמגיעים לעיתים תכופות לבית המשפט העליון (שופטים אלה מקבלים משרד במבנה לאחר פרישתם), הוא בטוח שהשופטים בבית המשפט המחוזי, כמו גם בעליון, אם ערעור של תיקי נתניהו יגיע לשם, לא יתרשמו ממעמדו הרם של הנאשם – כשם שלא יחששו מההתקפות המכוונות. הוא עצמו ישב בתיקים כבדים של נאשמים ידועים, ומעולם לא הניח למעמדו של הנאשם לחדור אל האולם, הוא אומר. "תמים לחשוב שבכלל לא משנה לי אם אני מרשיע ראש ממשלה או בעל חנות מכולת, אבל בגדול אין הבדל. מי שגרם לי לבכות היו דווקא נאשמים רגילים שהביאו עדי אופי לטובתם. אתה שומע על מעשי החסד של הנאשם, ואתה בוכה יחד איתו ועם עדיו".

שופטי העליון מדברים על הדברים האלה, אומר שופט מחוזי בכיר המיודד עם אחדים משופטי בית המשפט העליון. "אין ספק שזה מכניס פחד, אבל הם יודעים שאם הם יראו פחד – ידרסו אותם עוד יותר".

עורך דין המקורב לאחד משופטי בית המשפט העליון אומר שהשופטים לא חוששים לחייהם, "אבל ברור שהם רק בני אדם, יש עליהם לחצים כאלה ואחרים, הם לא רובוטים". עורך דין ידוע המיודד עם כמה מהשופטים מדבר על "תחושה של מצוקה מכך ששברו את הכלים. הם יודעים שזו רק תחילת הדרך, המתקפות עוד יגברו".

לאן עוד אפשר ללכת אחרי שנתניהו כבר מזמן אינו "מגן העליון", אלא מניע מתקפות עליו מהגייסות בשטח וכבר מדבר נגדו בעצמו בהזדמנויות שונות. את פסקת ההתגברות, שמנטרלת את בג"ץ מלהתערב בחקיקת הכנסת בשם חוקי היסוד וההגנה על הדמוקרטיה, הוא רצה להעביר. מן הסתם בתוך מהלך כולל שבו יצליח להתחמק באמצעות רוב בכנסת מהעמדתו לדין.

חיים רמון, שר המשפטים לשעבר, שנוטר טינה למערכת מאז הרשעתו ומאז הפך כמעט אויבה המוצהר, תומך בפסקה כזו. יאיר נתניהו מצייץ על כך לרוב, בתיבול קונספירציות שונות. אמיר אוחנה, שר המשפטים לרגע שהשאיר רושם עז ורע, הכריז בכניסתו לתפקיד שהוא תומך באי־קיום החלטות מסוימות של בג"ץ (בהקשר הביטחוני). יריב לוין, יו"ר הכנסת הטרי, הודיע שלא יהסס לצאת למלחמה קשה בבג"ץ אם שופטי העליון יעזו לבטל חוקים של הכנסת. מה שהיה בון־טון של הימין העמוק, בעיקר נציגי הסיעות שמרכיבות כיום את ימינה, הפך לנחלת הרוב בימין הישראלי, באמצעות הקמפיינים של סביבת ראש הממשלה.

הפגנות ימין מול בית המשפט ומול בתיהם של שופטי בית המשפט העליון הפכו לעניין שבשגרה. בשיא משבר הקורונה הפגינו אנשי ימין, שאורגנו ביד נעלמה, מול ביתה של הנשיאה חיות בתל אביב, תחת הסיסמה "עושים סדר במדינה". אפילו אהרן ברק, שעזב את בית המשפט לפני 14 שנה, נאלץ לצפות לאחרונה במפגיני ימין מול ביתו, ובהצגת רחוב שהעלו המפגינים מול בית המשפט העליון עם ברק כאחד הגיבורים הראשיים. הוא מודע היטב לכך שעדיין מתייחסים אליו כאל אויב, ורואים את בית המשפט העליון כזרועו הארוכה, אומר מכר של הנשיא לשעבר. בהתאם ציוציו של בנו של ראש הממשלה ועדת הביביסטים המשולהבת, שמציבה את ברק כמעין שליט נסתר שעדיין מושך בחוטי מערכת המשפט.

החוק גובר על הערכים

אם עד פסק הדין בעניינו של נתניהו חטפו בבית המשפט העליון בעיקר מהימין, עכשיו גם בשמאל היו מי שהצטרפו לחגיגה והאשימו את בית המשפט בפחדנות. גם שופטי עליון לשעבר יצאו נגד הפסיקה. אליהו מצא אמר שהיה פוסק אחרת. שופט אחר אומר ל'ליברל': "אני מאוד לא אוהב את פסק הדין, יש שופטים שהיו שמחים לכתוב פסק דין אחר. מבחינה משפטית פסק הדין נכון, אך באופן אישי הייתי רוצה לראות תוצאה אחרת. אם כי אני עצמי לא פעם כתבתי פסק דין מסוים שהיה נכון משפטית למרות שהייתי שמח לכתוב פסק דין אחר. זו כשירות מיוחדת של השופטים, לשפוט על פי הדין ולא על פי נטיות הלב. לעיתים רחוקות הגבול מטושטש, בעיקר בענייני דת ומדינה אצל שופטים דתיים".

עורך דין ידוע, חבר קרוב של אחד משופטי העליון, אומר כי "יכול להיות שיש שופטים שחשבו שזה לא ראוי שמי שתלוי נגדו כתב אישום יהיה ראש הממשלה. מבחינת הדין התוצאה נכונה, השאלה אם הם מכניסים לפסקי הדין שלהם גם ערכים. יכול להיות שיש שופטים שחששו לעשות את הפריצה מהדין לערכים. סביר להניח שאם מישהו חשב אחרת בפסק הדין של נתניהו, היו מי שניסו לשכנע אותו לעבור צד ואף הצליחו".

ואכן עם פרסום ההנמקות, התגלה גם הממד הערכי שחלק מהשופטים ציינו. כך מני מזוז, שכתב כי "המציאות שבה נאשם בפלילים בעבירות חמורות מתחום טוהר המידות מקים ממשלה ועומד בראשה, מעוררת קושי ציבורי־מוסרי שקשה להפריז בעוצמתו. מציאות כזו משקפת משבר חברתי וכשל מוסרי של החברה ושל המערכת הפוליטית בישראל". אבל מזוז סייג והסביר כי "בית המשפט אינו יכול להחליף את תפקיד הציבור והמערכת הפוליטית אל מול מציאות כזו". השופט ג'ורג' קרא הוסיף: "אין זה ראוי מבחינה ציבורית שחבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות חמורות על טוהר המידות יקבל לידיו את המנדט להרכיב ממשלה ולכהן כראש ממשלה. עם זאת, משההכרעה הובאה לפתחו של בית המשפט, היא הוכרעה משפטית".

"הם מפחדים", אומר עורך דין המופיע לעיתים תכופות בעליון. "אני רואה את זה בהחלטות שלהם בתחום הפלילי. לעיתים קרובות הם מקבלים את עמדת התביעה על פני זכויות אדם. איפה הימים שבעליון ישבו שופטים אמיצים כמו מישאל חשין, חיים כהן, אדמונד לוי ומנחם אלון, חלקם שמרנים, שיצאו נגד הקו השמרני בלי לפחד".

בחדרו בבית המשפט, שופט העליון לשעבר מסביר את הקושי: "זו התוצאה האפשרית היחידה על פי הדין. שופט נשבע למדינת ישראל ולחוקיה, ועליו לשפוט על פי החוק. הוא לא יכול ללוש את החוק כמו פלסטלינה. החוק צריך לעצב את החלטותיך, ולא האג'נדה שלך. קרה לי שהייתה לי דעה ברורה בנושא נפיץ אבל פסקתי בניגוד לדעתי מפני שלא רציתי לצאת נגד מסורת ארוכה של החלטות שיפוטיות שהייתה שונה מדעתי. העדפתי לכבד פסיקה קודמת".

"קשה לתאר בית משפט בעולם שהיה כותב פסק דין פה אחד בנושא כזה", אומר חסן ג'בארין מארגון עדאלה. "הסוגיה אכן הייתה קשה מבחינה משפטית, אבל טוהר המידות המתלווה אליה יכול היה לעורר דילמות, הרהורים, היסוסים. אני בטוח שחצי מהשופטים שם מאמינים שהלכת דרעי־פנחסי אמורה לחול גם על המקרה של נתניהו".

בעליון מדגישים שאין כאן פחד אלא החלטה שיפוטית נכונה. הם תוקפים היכן שצריך בלי מורא ומביאים כדוגמה החלטות שנחשבות לאמיצות, כמו ביטול סעיף בחוק ההסתננות, ביטול איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, ביטול התמריץ למוסדות תרבות המופיעים בשטחים, התנגדות לאיכוני השב"כ, הרחקת פרקליט המדינה הזמני, אילוצו של יולי אדלשטיין לכנס את הכנסת. זה לא בית משפט שפוחד, אומרים אנשי העליון. רבים מפסקי הדין של העליון מסתיימים פה אחד. "הם העריכו שתהיה עליהם ביקורת, אבל בכל זאת החליטו על פי שיקול דעתם", אומר גורם בכיר שם. "זה מראה על חוסן, לא על פחדנות". 

"זה לא עובד ככה"

עם שחרור מגבלות הקורונה, הגענו ליום הראשון של הפתיחה מלאה של בתי המשפט. כמעט שבועיים אחרי פסק דין נתניהו בבג"ץ. בית המשפט העליון הומה אדם. קשה למצוא מקום פנוי. העליון המשיך לעבוד בימי הקורונה, אך לא במתכונת מלאה. אולמה של אסתר חיות גדוש, עד כמה שהכללים מתירים. מדי יום שני בבוקר אפשר למצוא אותה באולם ג', אולם הדיונים המרכזי. דבר מהסערה החיצונית לא נכנס אל תוך האולם של כבודה. היא תפרוש באוקטובר 2023, סביר להניח שאפילו עוזי פוגלמן, שצפוי להחליפה לשנת נשיאות אחת, לא ייאלץ להתמודד עם הערעורים בתיק של נתניהו. אם יהיו כאלה, יצחק עמית הוא שיישב בנשיאות 2028, והוא כנראה יהיה זה שייתקל חזיתית בנאשם, אם לא יהיה זיכוי מהדהד או עסקת טיעון.

הרחק מעין הסערה, חיות יושבת בראש ההרכב, לצידה ענת ברון ויוסף אלרון. ארבעה ערעורים אזרחיים, חלקם סיפורים אנושיים על כסף ומשפחה, הלוואות שניתנו כנגד שעבוד דירה, נכסים, דיווידנדים. ימים אחדים קודם לכן, הדיונים בעתירות נגד נתניהו זכו למיליון צפיות. חיות קיבעה את מעמדה ככוכבת האירוע. עקצה, נזפה. נתנה מופע. עכשיו זו אופרטה מינורית בהרבה. אבל חיות מוכיחה שאין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים. כמו תמיד, היא מוכנה לדיונים עד לרמה של פרטי פרטים. זוכרת כל אירוע משמעותי בכל אחד מהתיקים, כל תאריך הרה גורל, כל שקל שעבר מצד לצד, מכניסה חיים לשיממון, נותנת את ההופעה הידועה שלה, קוטעת את עורכי הדין הטוענים בפניה. בנימוס, לא מרימה את הקול. תודה אדוני, הבנו. זה מספיק. יש לה ביטוי שחוזר כמעט בכל דיון. "זה לא עובד ככה", היא אומרת לעורך דין שמייצג חברה שהלוותה כספים לקשיש כנגד שעבוד דירתו. היא מלאת חמלה במקום הנכון, הפעם כלפי קשיש שבריאותו הולכת ומידרדרת. הקשיש יושב באולם, לא בטוח עד כמה הוא מבין את המתרחש. חיות מבינה זאת במקומו. "יש סטנדרטים ויש אמות מידה". היא מתעקשת שהקשיש לא ילך הביתה בטרם ייעשה איתו דין צדק.

"זה לא עובד ככה", היא אומרת גם לעורכת דין שמייצגת חברה מסחרית, שקודם לקחה דיווידנד ורק אחר כך נזכרה לטעון שעשקו אותה. הדיונים בתיק נמשכים כבר 12 שנים, חיות שמה להם סוף, דוחה את הערעור ושולחת את כולם הביתה. בעורך דין אחר היא נוזפת על ניסיונו להשתמש בבית המשפט העליון כמנוף לקידום תביעה ייצוגית, נוגעת במהירות בנקודה העיקרית, תוהה אם באמת הגיע עד למוסד המכובד כדי לתבוע כמה אלפי שקלים או שמא הדי התביעה מקרקשים במוחו ("אני שומעת באוזני המוזיקלית שיש כאן תביעה ייצוגית"). בזריזות היא מעמידה את עורך הדין במקומו, מורה לו לשבת ולסיים את הסאגה המביכה.

שבוע ימים אחר כך, יום אחרי הדיון הראשון במשפטו של נתניהו, חיות יושבת בהרכב עם עוזי פוגלמן ודפנה ברק־ארז. השחקנים שונים, המנגינה דומה. "זה לא עובד ככה", היא אומרת לעורך דין של חברת שיכון ממשלתית, שמתכוון להוציא קשישה מדירת דיור מוגן ולהעבירה לבית אבות, בניגוד לרצונה. שוב ושוב היא שולחת את הצדדים החוצה, דורשת שיגיעו להחלטה הוגנת: העברתה של הקשישה לדירה קטנה יותר באותה שכונה, שבה התגוררה רוב חייה הבוגרים. ברק־ארז ופוגלמן משחילים מילה פה ושם, אבל ברור מי הבוסית באולם. אדוני לא יכול לעשות דבר כזה, היא נוזפת בנציג של היועץ המשפטי לממשלה בתיק אחר, וקוטעת את דברי עורך הדין שלא דייק בעובדות. חגיגה.

תוכנת תקדין אנושית

עורך דין ידוע, ליטיגטור ותיק שכבר ראה הכל, אומר ל'ליברל' שבשנותיה הראשונות כשופטת ניכר על חיות שהיא מתאמצת להיראות חכמה במיוחד, מבינה עניין. "היא שאלה שאלות, התקילה, רצתה שיראו שהיא יותר חריפה מכולם. לפעמים הרגשתי שזה מוגזם. היום זה לא קורה, היא הרבה פחות נדרשת לזה. מרים נאור הפכה חסרת סבלנות כשנכנסה לתפקיד הנשיאה, חיות דווקא נרגעה".

על כישוריה המשפטיים של הנשיאה אין חולק. אחרי 30 שנות שיפוט, 17 שנים בבית המשפט העליון, מהן שנתיים וחצי כנשיאה, עורכי דין, שופטים לשעבר, תובעים, כולם מסכימים על כך – למרות חוסר הסבלנות. "זו תכונה של אנשים אינטליגנטים, אין להם כוח להאזין לטיעונים לא רלוונטיים", אומר עורך דין מוכר. מנגד, אחר שהופיע לפניה פעמים רבות בכל הערכאות אומר ש"קרה לי שהרגשתי לא נוח בעליון. אם כי לא כמו שקרה פעם אצל השופטת שושנה נתניהו, דודתו של נתניהו, שהייתה ידועה בחוסר הסבלנות שלה. כשלא ענו לה על שאלה מסוימת היא הכריזה בבית המשפט: 'אני סיימתי, אל תדבר אליי בכלל' וסגרה בכוח את התיק. לזה חיות לא הגיעה".

"בדרך כלל מסכמים בסוף קדנציה", אומר אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין, "אבל כבר עכשיו אפשר לומר שחיות שופטת מנוסה, מצויה בפרטים, עוקבת אחרי כל דבר. אני מכבד אותה מאוד".

מה מידת השפעתה על עמיתיה? "לנשיא או לנשיאה אין השפעה מיוחדת", אומר שופט העליון לשעבר במשרדו. "אתה מושפע משופט ותיק ובעל ניסיון, וזה לא משנה אם הוא נשיא או סתם בעל פז"ם. מעולם לא קרה לי ששיניתי את דעתי בגלל הנשיא".

חיות היא לא אהרן ברק, אומר שופט עליון לשעבר אחר, "אבל גם ברק לא היה אדמו"ר. שופטים בבית המשפט העליון הם פרימדונות, אף אחד לא משפיע עליהם, לא צריך להגזים בתיאורי המנהיגות של הנשיאים. למרות שהייתי מקורב לברק, כבר בפסק הדין הראשון שלי חלקתי עליו". ואילו שופט עליון אחר אומר ש"ברק היה כוכב חד־פעמי, שופט עם ניצוצות, אני לא יודע אם יש היום כוכב כזה. אני די בטוח שהוא היה כותב בצורה אחרת את פסק הדין במקרה של נתניהו, אם כי ברק לא היה שמגר. חיות היא שופטת טובה בדרכה, היא עצמאית, ישרה, מה אפשר לדרוש יותר?".

"אף אחד לא יכול להיות מאיר שמגר או אהרן ברק", אומר עורך דין ידוע שמופיע תכופות בעליון ומכיר אישית כמה מהשופטים. במשרדו המהודר המשקיף על גוש דן, הוא עוקב אחרי כל פיפס של כל שופט. תוכנת 'תקדין' אנושית. "שמגר היה מנהיג אולטימטיבי, ברק היה עילוי משפטי, אבל גם חיות מנהיגה. היא הכינה את עצמה לזה, מבינה את גודל השעה". די היה לראות בדיון המצולם את דפנה ברק־ארז מביטה בה בחטף מעת לעת, כמו מצפה לאישורה; או לשמוע את חיות נוזפת בעדינות בחנן מלצר, המשנה שלה, מעירה לו שיפחית את מינון שאלותיו, כדי להבין שהיא מחזיקה את השופטים ממש כפי שהיא יודעת "להחזיק אולם", ביטוי רווח בין עורכי הדין.

הרכב משודרג או משונמך

14 שופטים ישנם תחת חיות. רק עוד שלוש נשים מלבדה, יעל וילנר, דפנה ברק־ארז וענת ברון. האווירה סבירה, אין אינטריגות, אומרים בסביבתה של חיות, "אבל לעיתים יש חילוקי דעות". אחת לשבוע, ישיבה סגורה של שופטים בלבד. עוסקים בבעיות פרוצדורליות, עד לרמת הסדרי החניה. אבל גם בענייני מהות. בדרך כלל, ביקורת עקרונית על פסקי דין ניתנת בחדרים סגורים ולא בפורום הנרחב. הרכבי העליון נפגשים לעיתים תכופות באולם ובדיונים העוסקים בתיק, משתדלים להגיע להסכמות, כל אחד מושך לכיוון שלו בטרם מתגבשת הפסיקה.

פה ושם נוצרות חברויות. או שהן התקיימו עוד לפני הכהונה במוסד השיפוטי הגבוה ביותר. מני מזוז ועוזי פוגלמן מיודדים מימיהם המשותפים בפרקליטות המדינה. חיות חברה קרובה של ענת ברון. מה שלא הפריע לה להשתיק את ברון באחד הדיונים, באותו יום שבו נפתחו בתי המשפט, להסביר לה שהדרך שבה היא מסתכלת על הנושא שגויה. לא במילים אלה בדיוק, אבל בהחלט בטון.

יצחק עמית מקורב לנשיאה. יחד עם פוגלמן הם נחשבים לשלישייה המשפטית הבולטת. או כפי שעורך הדין הידוע מכנה אותם: "המקובלים של הכיתה". מקשיבים להם ביראת כבוד. עופר גרוסקופף נחשב אף הוא בין חבריו לשופט מצטיין. ענת ברון היא חלק ממעגל המקובלים, יש שיגידו בשל קרבתה לחיות. "אני הכי נהנה להופיע בהרכב של חיות ועמית", אומר עורך הדין שלנו. "זה הרכב קטלני. הם מתנצחים ביניהם, כל אחד מנסה להוכיח שהוא טוב יותר, מנהלים תחרות על מי מכיר את התיק טוב יותר. תענוג".

עורך דין ואיש אקדמיה המופיע לעיתים קרובות בעליון אומר ל'ליברל' ש"הלכה למעשה בית המשפט העליון מורכב משניים. באחד משפטנים טובים, כמו חיות, עמית, פוגלמן ודפנה ברק־ארז". עורכי דין אחרים מוסיפים לרשימה גם את גרוסקופף. "עם השופטים הטובים אני מרגיש בבית המשפט העליון כמו בזה של פעם. הם מבריקים, מבינים עניין. החלק האחר, שופטים שהגיעו בתקופתה של איילת שקד כשרת המשפטים, יוסף אלרון, יעל וילנר, דוד מינץ, אינו באותה רמה. לא פעם אני יוצא מדיון ואומר לעצמי שבבית המשפט המחוזי הרמה גבוהה יותר. לעיתים אני ממש מתבייש. לא מזמן הופעתי בערעור פלילי על גזר דין שניתן ללקוח שלי. רבע שעה אחרי שהדיון התחיל שָׁאלה אחת השופטות מהו העונש המקורי שניתן למערער. היא לא טרחה לברר את פיסת המידע הכה חשובה הזאת ולא התביישה לשאול בקול רם. אני מבין שהם צריכים לקרוא כמויות לא אנושיות של חומרים, אבל אנחנו מצפים מהם לשלוט בתיק. לא תמיד זה קורה. אני יכול להגיע לבית המשפט ולגלות שקיבלתי הרכב משודרג, הרכב משונמך, או הרכב מעורב של שופטים טובים ופחות טובים. זה דומה לליכוד, עם נתניהו ועם אורן חזן. זה ליכודניק וגם זה ליכודניק – אבל איזה הבדל. אין לזה קשר להשקפה פוליטית או לאידיאולוגיה, אלא לרמה המשפטית. בתקופת שקד עשו לעיתים פשרות במינוי שופטים. בתי המשפט, ביניהם גם העליון, התמלאו בשופטים בינוניים שהורידו את הרמה".

ליברליות במידה

על הקו הדק שבין שני המחנות, השמרני והליברלי, חיות ליברלית עם נטייה למרכז, לממלכתיות, ביטוי שרבים ממכריה אומרים שחשיבותו עבורה עליונה. פסיקותיה מעורבות. לעיתים תיטה אל הריבון, תצדיק את פעולותיו; לפרקים תבכר את זכויות הפרט. אין דפוס קבוע. אם כי תמיד תעדיף לצמצם את האקטיביזם השיפוטי, תתערב בהחלטות הממשלה והכנסת מעט ככל האפשר. היא עשתה זאת בעיקר כשופטת מן המניין, עם פסילת חוק טל, הפרטת בתי הסוהר וסעיפים בחוק ההסתננות. כנשיאה, חיות זהירה יותר. היא הייתה בדעת מיעוט בפסק הדין שהתיר להיבא יזבק מבל"ד להתמודד ברשימה לכנסת, בניגוד לעמדת מזוז, ברק־ארז, ברון ועמית – ויחד עם השמרנים שבשמרנים, נעם סולברג, דוד מינץ ויוסף אלרון. היא פסלה את פסקת היציבות במתווה הגז, אבל לא את המתווה כולו. בית המשפט בראשותה פסל את מיכאל בן ארי, בנצי גופשטיין וברוך מרזל מהתמודדות לכנסת, והכשיר את מועמדותו של עופר כסיף מחד"ש. היא טענה שהתניית העברה של קצבת ילדים במתן חיסונים לא פוגעת בזכות השוויון. כתבה את פסק הדין שביטל את חובת הפיקדון שהוטלה על שכרם של מבקשי המקלט מאפריקה. טענה שאין לשלול באופן גורף לימודים אקדמיים מאסירים ביטחוניים. אישרה הריסת בתי מחבלים, אבל קבעה ש"צריך שייעשה במשורה ובהקפדה יתרה".

נטייתה הטבעית היא אל השופטים הליברלים. "די ברור שהיא לא מתלהבת מהמינויים של שקד", אומר עורך דין המכיר היטב את העליון ואת פועלו. לא כל הליברלים מקורבים לנשיאה. לעיתים חיבה אישית או חברות עומדות בבסיס הקשר ולאו דווקא אידיאולוגיה שיפוטית. פוגלמן, ליברל, מקורב לנשיאה. הוא קבע, בדעת מיעוט, שיש להשיב את גופות המחבלים ולא לשמור עליהן בישראל כקלף מיקוח. הוציא צו מניעה זמני נגד הריסת בתי מחבלים, והורה על סגירת מתקן חולות. בפסק דין יזבק התנצח ראש בראש עם הנשיאה, הוביל את דעת הרוב, הביס אותה על חודו של קול. בעתיד, כאמור, יחליפה על פי שיטת הסניוריטי.

דפנה ברק־ארז נחשבת לליברלית מבין השופטים. לעיתים קרובות תבכר זכויות אדם, אם כי אינה נמנית עם חוג המקורבים לחיות. עורך הדין שלנו מכנה אותה "התלמידה הטובה ביותר בכיתה". בקיאה בתיקים, השקעתה ניכרת. "ואוי לעורך דין צעיר שייקלע אל מטח השאלות שלה. זה עלול להיות לא נעים".

חנן מלצר, המשנה לנשיאה, אינו מקורב אישית. הוא שופט ליברלי. נחשב לאינטליגנטי מאוד, לרחמן, אם כי איטי יחסית. עורכי דין המופיעים מולו אומרים שמלצר מעדיף לנוע בספירות גבוהות, לדבר על עקרונות המשפט במקום לרדת לרמת המיקרו. יש מי שמשווים אותו למישאל חשין המנוח. מלצר נוהג לשאול שאלות ארוכות ומפותלות, "חושב שתפקידו לדבר יותר מאשר הצדדים", אומר עורך דין מוכר המופיע לעיתים קרובות בעליון.

גרוסקופף, שחיות דחפה למינויו, נחשב לשופט מקצועי. נוטה לשמרנות עם פזילה ליברלית. כך פסל את עמדת משרד הבריאות המתנגדת למרכזי לידה טבעיים, אבל אישר, יחד עם חיות וברון, הענקת פרס ישראל לרב יעקב אריאל, על אף התבטאויותיו נגד להט"בים.

חיות התנגדה למינויו של יוסף אלרון, שופט שמרן שהגיע לבית המשפט העליון על כנפיו של משה כחלון וברית איילת שקד-אפי נוה. אבל היא מפגינה כלפיו כבוד ראוי בדיונים. מתייעצת איתו, מעבירה לו פתקים. בדיון שבו אנו נמצאים ובו יושבים שניהם, אלרון שומר על שתיקה. גם דוד מינץ, מינוי מובהק של שקד, ממעט בדיבורים. "הוא לא היה הבחירה הראשונה", מתאר גורם המכיר את תוככיה של הוועדה לבחירת שופטים, את נסיבות הגעתו לעליון. "בכל בית משפט עליון היו שופטים שלא נחשבו לעילויים. מי יודע, אולי מינץ יתגלה בסופו של דבר ככזה. גם לאליהו מצא ולאליעזר גולדברג לקח זמן להתבלט".

את מורת רוחה אולי מרמתו המשפטית של מינץ, בתיק אחד לפחות, הביעה חיות בפסק דין שדחה את פסיקתו של השופט. אירוע נדיר בבית המשפט העליון. מינץ אישר פסק דין בוררות שבוטל בבית המשפט המחוזי. בג"ץ השיב את פסק הדין של המחוזי. חיות קבעה שמינץ פעל בחוסר סמכות. "אם ענת ברון הייתה טועה, חיות הייתה מתייחסת אליה בעדינות רבה יותר", אומר עורך הדין הבכיר. "עם מינץ חיות הייתה קשוחה יותר. אבל ברון, לדעתי, לא הייתה טועה בצורה כזאת".

אלכס שטיין, מינוי של שקד שהגיע לבית המשפט העליון מהאקדמיה האמריקאית, זכה לקבלת פנים צוננת. הוא נחשב לאאוטסיידר, שופט פרובוקטיבי. "באחד הדיונים הוא ניסה להיות כל כך שונה, לצעוק שהמלך הוא עירום, עד שאפילו שני השופטים שישבו איתו בהרכב זעו על מקומם בחוסר נוחות", אומר עורך דין המופיע בעליון לעיתים תכופות. "שטיין הוא הילד הרע של בית המשפט העליון", אומר עורך דין המכיר אותו זה מכבר. "יש בו מידה של יהירות שמביאה איתה פזיזות, ולצד זה רצון להתבלט". שטיין היה זה ששלל את זכותה של אישה שבגדה בבעלה לרכוש, וניסה לבטל את הלכת אפרופים הקובעת שבית המשפט יכול להתערב בהסכם בין צדדים. איילת שקד חגגה על המינוי המוצלח שלה. הימין המשפטי הסונט בעליון חגג. חיות מיהרה לעשות סדר, ובצעד נדיר הכריזה שהלכת אפרופים לא שונתה. שערורייה בקלושמרל. 

לבלוע את הפוליטיקה

חיות נכנסה לנעליה של מרים נאור באוקטובר 2017. דרכה לנשיאות לא הייתה קלה. שקד ערערה על שיטת הסניוריטי, מינוי נשיאי העליון על פי הוותק. ניסיון הרפורמה הזה נכשל כישלון חרוץ, כזכור. בנאום ההשבעה שלה הכריזה חיות שהיא "מתפללת שנצליח לשמור על המבנה הקיים". די מהר התברר שחיות אכן זקוקה לתפילה. כמו נאור, גם חיות איננה מתלהבת מהמגעים עם פוליטיקאים, אלו שכה הכרחיים כדי לשמור על אותו מבנה קיים. תנו לה אולם ומתדיינים, והיא פורחת. מסדרונות השלטון הם רע הכרחי, לא משאת נפש. אמנם חיות נחשבת לקילרית גדולה יותר מנאור, שדגלה בפשרות, במו"מ איטי – כמו חמין שעומד על האש יממה שלמה – אבל היא לא דומה לאהרן ברק או לחברתה דורית ביניש. הם ידעו איך לדבר גם עם חברי הכנסת. כיצד לנווט את דרכם בסבך שבין פוליטיקה למשפט. חיות מעדיפה להיתקל בפרלמנטרים רק באירועים רשמיים. בתחילת דרכה כנשיאה שכרה יועץ תקשורת חיצוני שעבד לצידה, אך רק לחודשים ספורים.

עם כל הסלידה מהפוליטיקה, חיות הפגינה כישורים פוליטיים כאשר החליפה את ההרכב שדן בתיק חאן אל־אחמר – עמית ומלצר במקום וילנר וסולברג, שני שופטים דתיים. ההרכב של עמית ומלצר הליברלים, לצד ענת ברון, הורה על פינוי המאחז הבדואי. נקל לשער מה היו התגובות לפסק דין דומה של וילנר וסולברג. בית המשפט של חיות שמר על ממלכתיות אבל נטרל את הביקורת. פוליטיקה במיטבה. כישורים דומים מנסה חיות להציג במגעים עם נתניהו. זאת בעוד גייסותיו כבר מכוונים את חיציהם אליה ואל המוסד שבראשו היא עומדת.

שופט עליון בדימוס נזכר בסיור שערך בבית משפט עליון של מדינה מסוימת. במהלך הסיור, ראש הממשלה של אותה מדינה התקשר לנשיא בית המשפט העליון. השופט שלנו כמעט נפל מהכיסא. "זה כבר אומר הכל. אצלנו בבית המשפט זה מעולם לא קרה. המשמעות של טלפון כזה היא ששום דבר לא שווה". טלפונים לא מגיעים, אבל מעת לעת חיות ונתניהו נפגשים. לעיתים בלשכתו בירושלים על פי הזמנתו. לא הכל עובר שם חלק. יום אחרי שתהתה אם "על הרשות השופטת להתמיד בשתיקתה, גם כשמנסים לשנות מן היסוד את מערך היחסים בינה ובין הרשויות האחרות ולפגוע פגיעה משמעותית בסמכויותיה", הוזמנה הנשיאה, יחד עם מלצר, ללשכת ראש הממשלה. הפגישה, לדעת בכיר לשעבר באותה תקופה במערכת הפוליטית, הייתה מהלך פוליטי שקוף. אחרי בחירות מועד א' ביקש נתניהו לאותת לאבי גבאי, שהוזמן להצטרף לממשלתו, שראש הממשלה רציני בהצעתו. ומה רציני וממלכתי יותר ממפגש יישור הדורים עם חיות ומלצר. נתניהו הכחיש קשר בין שני האירועים. פגישה דומה, שנה לפני כן, התעכבה אחרי שחיות התעקשה לקיימה רק אם נתניהו ידחה את הדיון של ועדת השרים לחקיקה, שעתידה הייתה לעסוק בפסקת ההתגברות.

להגן על המוסד

באירועים ממלכתיים חיות נצפית מעת לעת יושבת לצידו של נתניהו, מאזינה לדבריו, מנהלת סמול טוק עם מי שכתבי האישום מעל ראשו. מה היא יכולה לעשות, אומר מקורב אליה. זה חלק מהממלכתיות. גם נשיאים קודמים נהגו כך. הישיבה באירועים נעשית על פי כללי הפרוטוקול ולא לבקשתה של הנשיאה.

לאירועים מגיעה חיות בדרך כלל עם בעלה, עורך הדין דוד חיות. פה ושם אפשר לראותה באירועים משפחתיים של חברה, עיתונאית בכירה. אוכלת בימי שישי בשוק מחנה יהודה. או עורכת קניות בקניון תל אביבי. רוב הזמן היא בלשכתה. בית המשפט העליון הישראלי הוא מהעמוסים בעולם, עם למעלה מ־10,000 תיקים בשנה, ערעורים ובג"צים. השופטים מצוּותים לשלושה הרכבים בשבוע על פי מומחיותם. התיקים מנותבים על ידי מחשב. כשעה לפני תחילת הדיונים הם מקיימים ישיבת שופטים סגורה. עם תום הדיונים מחליטים מי יכתוב את פסק הדין. שופט ממוצע שוהה בבית המשפט מחצית מהיממה. לוקח הררי תיקים לסוף השבוע. רוב השופטים כה עמוסים, שהם נוהגים לאכול ארוחת צהריים לבד בלשכתם. מקצתם מתקבצים במטבחון. פה ושם אפשר לראות חבורה קטנה של שופטים בהפסקת צהריים במתחם סינמה סיטי הסמוך. גם חיות וברק־ארז נצפו שם. עבדים בודדים, נטולי זוהר, אומר מתמחה לשעבר בעליון.

הקשרים בין חיות ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט סבירים. נפגשים לעיתים בלשכת הנשיאה. דנים בנושאים לוגיסטיים, לא במהות. "חילוקי דעות נשמרים בחדר הסגור, מידע עלול לגרום לזעזוע במערכת", אומר בכיר לשעבר במערכת המשפט. שלא בטובתה נקלעה חיות לסערה כאשר נחשף שהילה גרסטל, חברת ילדות של חיות, קיבלה הצעה להתמנות ליועצת המשפטית לממשלה, בתנאי שתיטה חסד לבית בבלפור. גרסטל סיפרה על כך לחיות, שלא התלוננה במשטרה. בדיעבד אמרה שגרסטל סיפקה רסיסי מידע. החברות ביניהן, אגב, הגיעה בינתיים לסיומה.

הקשרים של חיות ושקד היו קורקטיים. הן נפגשו לעיתים, תקפו זו את זו בחריפות אבל באלגנטיות. למרות זאת הגיעו לפשרות. חיות הביאה למינויו של מקורבה, יגאל מרזל, למנהל בתי המשפט. אבל מתוך רשימת המועמדים שלה, רבים – ביניהם רות רונן, משה סובל, רון סוקול ונאוה בן־אור – לא הגיעו לבית המשפט העליון. רק עופר גרוסקופף, מועמדה, גבר על שאול שוחט שהיה מועמד של הפוליטיקאים. את המינוי של אלכס שטיין לא הצליחה חיות לסכל.

אמיר אוחנה היה סיפור אחר לגמרי. השר שהגיע לרגע, בממשלת מעבר, בא לקטול באגרסיביות. חיות לא התכוונה ליפול בשבי. מיד עם כניסתו לרחוב צלאח א־דין, נפל עם ההתבטאות המחרידה על החלטות בג"ץ שאינן סוף פסוק מבחינתו. חיות הגיבה בתקיפות ("יש לראות בחומרה ששר משפטים במדינת ישראל בוחר לשתף אותנו בהשקפת עולם משפטית חסרת תקדים וחסרת אחריות"). הקו האדום נחצה ביממה הראשונה. מאז כמעט לא עבר שבוע ללא התקפות הדדיות. בדרך כלל אוחנה זרק בקבוק תבערה, חיות הגיבה. אוחנה תיאר מקרה שבו נאשם העיד בבית המשפט, השופטים נרדמו, גלשו באינטרנט, נמנמו, "ובלבד שלא לשמוע את זעקתו". חיות מיהרה לתהות על "מי ששוקדים למנות מדי יום באופן שיטתי את פגמיה של הרשות השופטת, ממניעים השמורים עמם". אוחנה יצא במסע הכפשה נגד הפרקליטות ("הפרקליטות בתוך הפרקליטות"); חיות דיברה על "ימים שאין להם אח ורע בהיסטוריה השלטונית שלנו". זמן־מה אחר כך הזכירה בכנס בנירנברג, מכל המקומות, תנועות פשיסטיות וטוטאליטריות שקמו במדינות דמוקרטיות. "מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר, לא ישכח את הלקח".

משבר הקורונה סיפק לאוחנה הזדמנות לנקמה קטנה. באישון לילה, ביום חמישי, הנפשות הפועלות זוכרות היטב את היום ואת השעה המדויקת, הכריז על סגירת בתי המשפט על פי תקנה חדשה שאיפשרה לו להקפיא את הפעילות בהתאם לשיקול דעתו, כחלק ממצב החירום סביב הנגיף. דחיית תחילת משפטו של הנאשם המפורסם במדינה, בנימין נתניהו, הגיעה בהתאם רגע אחרי. רק ביום ראשון הובהר מטעמה של חיות שההודעה לא נכפתה עליה הר כגיגית, כפי שאפשר היה להבין, אלא נעשתה בהתייעצות עם מנהל בתי המשפט ועם הנשיאה. ההודעות הבאות בנושא כבר הדגישו גם את חלקה של חיות. כמה מסרונים, שיחות טלפון וזעם נדרשו רק כדי להבהיר שחיות אחראית על בתי המשפט בראש ובראשונה, לא אוחנה.

והיו גם התקפות אישיות. אוחנה תקף חזיתית את מני מזוז אחרי שהאחרון החליט לא לפסול את עצמו מלדון בעתירת אוחנה בנושא הארכת מינוי מ"מ פרקליט המדינה, דן אלדד, ואף ערער על כך לחיות. הערעור התייתר עם עזיבת אוחנה את משרד המשפטים. השניים מיעטו מאוד להיפגש. מצב נדיר בין שר משפטים לנשיאת העליון. בסביבתה מסבירים שבהיעדר פעילות של הוועדה לבחירת שופטים, אין צורך כי השניים ייפגשו. "היה ביניהם שיח שוטף בתקופת הקורונה".

השר הטרי אבי ניסנקורן מנסה לפתוח דף חדש. בטקס כניסתו למשרד המשפטים הבטיח שיפעל לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט. עוד באותו יום נפגש עם חיות. שניהם מן הסתם מעדיפים לשכוח שחיות הגדירה בעבר את ההסתדרות "גוף רדיקלי".

הולך ופוחת הדור? סוף דבר

שופט עליון לשעבר נזכר איך בביקור אצל רב ראשי במדינה בדרום אמריקה נתקע במעלית ונחלץ בקושי, דקות ספורות לפני כניסת השבת. מדוע אתה גר בדירה שהמעלית אליה מקולקלת, תהה השופט שלנו. בעל הבית לא מסכים לתקן, השיב הרב. תְּבע אותו בבית משפט, הציע השופט. אין לי סיכוי, השיב הרב. לבעל הבית יש יותר כסף לשלם לשופט. השופט שלנו מגחך כשהוא נזכר באירוע. אצלנו זה לא קורה, הוא אומר, "אם כי לצערי בית המשפט של עכשיו הוא לא בית המשפט שהיה בתקופתי. אבל גם המציאות שונה. לא רק שמתקיפים את בית המשפט העליון, כפי שקורה במשטרים אוטוריטריים – אלא שהפוליטיקאים מנסים למנות שופטים שלהם, על פי רצונם. אותי אף אחד לא שאל מה דעותיי הפוליטיות לפני שהתמניתי לעליון".

כשאני הצטרפתי לבית המשפט העליון אמרו לי: איפה ענקי המשפט של העליון בעבר ואיפה אתם, אומר שופט עליון לשעבר, מהבולטים בשופטים. "זו שאלה שעולה כל הזמן. כמעט כל יום אני קורא את פסקי הדין של בית המשפט העליון. הבעיה היא עומס רב בבית המשפט, שלא מאפשר לשופטים לתת את מלוא תשומת הלב לכל תיק. ועדיין זה בית משפט טוב, אם כי בתקופה האחרונה לקו במינויים. הברית הבלתי קדושה בין איילת שקד לאפי נוה השפיעה על המינויים בכל הערכאות. לא אחת השיקולים חרגו מעבר לכשירות מקצועית. טוב שזה נפסק".

יש פחות ופחות תחושת כבוד לבית המשפט העליון היום, אומר עורך הדין ואיש האקדמיה שמופיע שנים ארוכות בפני המוסד. "אני זוכר הופעות בבית משפט בפני ענקים כמו ברק, חשין. איזו התרגשות הייתה באולם. הם היו חלק מההיסטוריה המשפטית שלנו. היום יראת הכבוד הולכת ונעלמת".

"לא נכון, שופטי העליון היום לא פחות טובים משופטי העבר", אומר עורך הדין הוותיק רם כספי. "רובם מעולים, אחד־אחד. יש כאלה שהם סופרסטארס ויש כאלה שהם סטארס, אבל כולם טובים. דור הולך ודור בא, והדור של היום לא פחות טוב מזה של אתמול".

מבעירי האש, עורכי דין שמגיעים לבית המשפט העליון עם חומרים נפיצים, חלוקים בדעתם. שמחה רוטמן, מחבר הספר 'מפלגת בג"ץ', שגם ייצג את אמיר אוחנה, תוקף קשות את בית המשפט הנוכחי: "ממשיך דרכם של ברק ושמגר. הם קיבלו מברק נשק בלתי קונבנציונלי של מעורבות בכל נושא, מלוא כל הארץ משפט. השופטים של היום, שנופלים ברמתם מענקי המשפט של פעם, משתמשים בנשק הזה והאקטיביזם ממשיך לצבור תאוצה, אין שום דבר שיעצור אותו. לשמגר היו צניעות ותפיסה דמוקרטית שאיזנו את יכולת הפעולה. היום אין איזונים ובלמים, ולכן הם נמצאים בתאוצה במדרון. בית המשפט הנוכחי הרבה יותר פרוע באקטיביזם שלו מאשר אהרן ברק, אם כי יש לו פחות כוח ולגיטימציה ציבורית. ביטול חקיקה בנושאי הגירה, התערבות במינוי יו"ר הכנסת, הם פועלים באופן לא דמוקרטי".

עו"ד איתמר בן גביר מעריך את שופטי העליון אבל סבור שהם דווקא ממעטים להתערב בנושאים מעוררי מחלוקת. "חלקם מסבירי פנים, אינטליגנטים, אנשים שאפשר לטעון בפניהם. חיות היא סופר־אינטליגנטית, משפטנית יעילה ועניינית. אני מקבל שם את הבמה הראויה. אבל מבחינה אידיאולוגית לעולם לא אקבל את הסעדים שאני מבקש. ביקשתי שיוגש כתב אישום נגד חנין זועבי שהצטרפה למרמרה, ביקשתי שיבוטל ההסכם בין ישראל לטורקיה בעקבות המשט, דרשתי שגם ערבים יעברו בדיקה במגנומטרים בהר הבית. חיות זזה באי־נוחות כששמעה את השאלות שלי, אבל הכשירה את האפליה. יש לי הערכה אישית אליהם אבל האג'נדה שלהם ברורה. הייתי רוצה לראות שם שופטים עם אג'נדה יהודית־ציונית. הבעיה שהם הפכו להיות מחוקקי־על, ועם הסמכויות שהם לקחו הם מנהלים את המדינה".

חסן ג'בארין מארגון עדאלה אומר דברים דומים, אם כי מכיוון אחר. "גם בעבר העליון לא הגן באדיקות על זכויות הפרט, אבל היה מוכן להתערב באומץ בנושאים כמו דת ומדינה. היום בית המשפט העליון מעדיף לא להתערב. בית המשפט יצא נגד איכוני השב"כ, כנראה בגלל הביקורת שחצתה מחנות, אבל עתירות רבות אחרות נדחו. ביקשנו לספק תחנות בדיקה בכפרים הלא מוכרים. העתירה נדחתה על הסף בלי לקיים דיון. בית המשפט הנוכחי שמרן מקודמיו ונעדר חזון לגבי תפקודו בחברה. לברק היה חזון, הוא רצה לבסס את חוקי היסוד כחוקה. ביניש חשבה שתפקיד בית המשפט להנהיג בנושאי טוהר המידות. היום בית המשפט חסר חזון וכריזמה, ורוצה בעיקר לשרוד. אני בטוח שלרבים מהם יש חזון שיפוטי־פוליטי הדוגל בשמירה על שלטון החוק, הפרדת רשויות וטוהר מידות, אבל כשמתקיפים אותם בצורה קשה כל כך, האג'נדה היחידה שלהם היא הישרדות".

–

• כבודה: הסיפור של אסתר חיות // פרופיל מאת רונית ורדי
• מצעד העדים במשפט נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
• שומרים על הסף // מאחורי הקלעים בשלוש השנים הסוערות שעברו על המשטרה והפרקליטות, בחקירת תיקי נתניהו