fbpx

כבודה: הסיפור של אסתר חיות // פרופיל מאת רונית ורדי

האתגר הגדול של הנשיאה החדשה: בניית השיח החדש עם כולנו. בשפה בהירה. קצרה. נקייה. נטולת גנדורים. צנועה. ורלוונטית

0

גינת בית הנשיא נצצה. השמש זרחה. מוזמני טקס ההשבעה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון חגגו באיפוק. בהידור מופנם. טעמם כטעמו של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין. הכיבוד היה צנוע, אך טעים. סדר הישיבה גמיש. ישראלי מאוד. צפוף מאוד. צמרת המשפט התחככה במהלכו בצמרת השלטון ובאורחיה האישיים של חיות. כ־150 איש. זה הכל. ראש הממשלה ושרת המשפטים בירכו את הנשיאה בכל לב. גם יושב ראש הכנסת ונשיא המדינה. זה ברור. ואילו היא, חיות, צירפה לנאומה פרק אישי: "לא נולדתי עם כפית של כסף בפה, ולא זכיתי באור מן ההפקר", סיפרה. "החברה שלנו נותנת הזדמנות לכל אחד ואחת שמוכנים להתאמץ, להשקיע ולקחת את גורלם בידם".

חבריה מלהקת פיקוד המרכז, שבה שירתה כחיילת, הופיעו עם אחדים משיריהם. והיה בזה קסם ואופטימיות עד כדי כך ששרת המשפטים העירה, בנאומה, שזהו הטקס היפה שחוותה מעולם. אלא שבאותו הרגע ממש עלתה נהמת מפגינים מן הרחוב הסמוך. הרעש התחזק ושטף את החדר, וכמעט שהרס את הרגע. אבל הלב נצבט. שהרי שרת המשפטים שקד הזינה וטיפחה את אותם מפגינים. לו הכירו את הרצאתה המלאה היה פיהם נפער וגרונם ניחר. וזהו, בעצם, עיקרו של הסיפור. לב האתגר שעמו תצטרך להתמודד נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות.

להקת פיקוד המרכז, תחילת שנות ה-70, משמאל: אלי גורנשטיין, שני מימין: עוזי חיטמן. במרכז: חיות

להקת פיקוד המרכז, תחילת שנות ה-70, משמאל: אלי גורנשטיין, שני מימין: עוזי חיטמן. במרכז: חיות

במהלך החודשים האחרונים שוחחתי עם שורה ארוכה של עורכי דין, פרקליטים ושופטים בדימוס. עליונים ושאינם. עננה כבדה רבצה על כל אחת מהשיחות. תחושה של מצוקה. ממש. צירוף מקרים, שאינו מקרי, משגע את הדמוקרטיה הישראלית. ומאיים עליה. הבג"ץ הפך למטרה נייחת להמונים מוסתים. שומרי הסף, כולם, מותקפים. המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה ובתי המשפט. הרשתות החברתיות מזעזעות את המבנים הדמוקרטיים בכל העולם. אבל הדמוקרטיה הישראלית צעירה ושברירית במיוחד. דמותו של הילד ההולנדי שסתם באצבעו את החור בסכר ההוא, שבה ועלתה בשיחותיי. תגיד, אמרתי לאחד מהם, אתה זוכר איך הסתיים הסיפור ההולנדי?

לא טוב, ענה. לא טוב.

לשופטת חיות היו שנים רבות להיערך לנשיאות העליון. כמעט 15. זוהי תקופת הכשרה ארוכה. ואמנם יש עמה תוכניות ארוכות טווח. אך ההתקפות הפוליטיות על בית המשפט מכריחות אותה להגיב במהירות לאקטואליה. לא מקרה שקודמתה בתפקיד, מרים נאור, בכתה במהלך פרידתה מבית המשפט העליון. בכתה־בכתה. לא מקרה שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, תקף בפומבי את הצעות החוק המלוות את חקירת ראש הממשלה. הצעות "שצריכות להטריד את מנוחתו של כל אחד". לא מקרה שהיועצים המשפטיים לשעבר, יצחק זמיר ויהודה וינשטיין, פסקו כי "מעולם לא הייתה סביבת עבודה קשה כל כך כלפי אלה שמבקרים את התנהלות הממשלה במטרה שתפעל על פי החוק". לא מקרה שהנשיא בדימוס, אהרן ברק, הזהיר באחרונה מהפיכת "שלטון הרוב לדיקטטורה".

לנשיאה אסתר חיות – אין זמן. המערכת כולה עוקבת אחריה. הטובים והרעים כאחד תרים אחר נקודות תורפה אפשריות. מסמנים הזדמנויות להתקפה. ומאליו עולה השאלה איך היא תעשה זאת. איך תיראה כהונתה של הנשיאה אסתר חיות בראש מערכת המשפט. ואיך זה ישפיע על הדמוקרטיה הישראלית.

פרק א: כאן נולדתי 

אסתר חיות נולדה במעברת שביב בהרצליה. אוקטובר 1953. בת יחידה לניצולי שואה שהכירו בארץ. התגוררו בצריפון עשוי פח. בסביבה משוועת לעזרה. אמה הייתה יפהפייה. מבריקה. חסרה השכלה מסודרת. הקשר בותק. נותק. עשרות שנים אחר כך חיות תנסה לחדשו. והיא כבר אישה מבוגרת. ללא הצלחה. רק עוגמת נפש יצאה לה מזה. וביכרה להותיר כל זאת לעצמה.

סבה קיבל על עצמו את דמות האב. סבתה מקור החום. אמה יצאה לחפש את עתידה בעבודה כפועלת חקלאית בשדות המלפפונים שליד הרצליה. על הברכיים זחלה כדי לעשב ערוגות. משפילה עיניים מול בעל הבית. איש המושבה, בן העלייה הראשונה, שהעסיקהּ בפרוטות. באותם ימים, ניצולי שואה לא כובדו. אבק אדם, קראו להם. "סבונים". כצאן לטבח. כבשים בוכיות. חמלה לא הייתה. גם לא צניעות. שנים אחדות אחר כך מצאה האם קביעות כמוכרת בחנות בגדים במרכז הרצליה. ואחרי שחזרה ונישאה, כבעלת חנות אופנה משלה. אלגנטית, אומרים.

אי אפשר שלא להיזכר בכל זה כשנזכרים ביחס לחלשים שהגיעו לאולמה ללא ייצוג משפטי. איך הפצירה שיפנו לסיוע ממלכתי כדי שייצגם מול התביעה. בעמדתה, שחייבה הכלת חוק שעות עבודה ומנוחה על מטפלים סיעודיים (שלא נתקבלה); או זו שקבעה כי בעלות על רכב או שימוש בו אינם מהווים עילה אוטומטית לביטול קצבת הכנסה. כמה מאיתנו חוו כמוה את תחושת הזרות? כמה התמודדו עם התיוג, "הבת של הגרושה", בחברה שמרנית? אחרי כמה מאיתנו ספקו הרכלנים כפיהם וצקצקו: הבת של הגרושה כל כך רזה. אז פלא שהיו ילדים שגיחכו לרזונה? כל כך רזה…

שכונת נווה עמל בהרצליה בשנות ה-50

שכונת נווה עמל בהרצליה בשנות ה-50

פרק ב: בשכונת המפונים

המעברה פונתה. והם עקרו לשכונת "מפונים" סמוכה. נווה עמל. שכונת פועלים שהתגוררו בה עיראקים, תימנים, רומנים, רוסים ופולנים. חילונים גמורים וחובשי כיפה. מעורבים אלה באלה. ערב רב של שפות. כור היתוך קראו לזה פעם. הילדים שיחקו בשלוליות. אביזרים של בני־עניים. אבנים. גומיות. פחיות מתגלגלות וצמיגי מכוניות. מקבלים את ריח הנוצות השרופות מפינת השוחט התימני כמובן מאליו. השוחט מכר תרנגולות מרוטות והבעיר את נוצותיהן באש. והיו גם קרפיונים חיים לחג. בגיגית. וזו חוויית הילדות החוזרת של ילדי השכונה. הרדיפה אחר "האוטו־קרח" שמוכר גושי קרח, לפי משקל, לשימור המזון. למי היה אז מקרר חשמלי?

אבל על הילדים לא חסכו. זה לא מקרה שצמחה שם נשיאה של בית המשפט העליון. וגם חברתה, מני אז, השופטת הילה גרסטל. ואחד מעורכי הדין המובילים בסיטי התל אביבי, בני ברץ (פרל, כהן, צדק, לצר, ברץ). שתית את החלב? שאלו הסבים מדי ערב. זה בריא. תאכלי עגבנייה. את יודעת כמה עולה עגבנייה? תגבירי את הרדיו, נותנים עכשיו "מדור לחיפוש קרובים". אולי יגידו איש משלנו?

אבל העוני היה לא מודע. וגם לאט־לאט התבססו. ועברו לדירה נוחה יותר. בקיץ היו עולים בחבורה על אוטובוס קו 29 ל"ים הרצליה". משתוללים במים. משתזפים כמצוות האופנה. נכנסים למים עם גלגלי ים ענקיים. במקרה שלהם – גלגלים שחילצו מהפנימיות השחורות של גלגלי משאיות ישנים. רק כשלמדו בתיכון גילו שאפשר לחיות גם אחרת. בני נווה עמל למדו עם בני הרצליה פיתוח. לאלה כבר היו בריכות בחצר. מכוניות עצומות ובגדים מאמריקה. באותה תקופה לערך נולד בשכונה רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר.

יהודית, אמה, כבר הכירה אז את בעלה השני. יהודה סטרולוביץ, איש צבא קבע. ניצול שואה. ספורטאי, ריכלו בשכונה. שריריו עשויים לתפארת. ויש לו רכב מהצבא. הסתדרה הגרושה. וגם עברה לגור עמו בדירה משלהם. אבל הילדה נשארה עם סביה. כבבת עינם גידלוה. פסנתר משומש. חלילית ותופים. על המדפים ספרים של אנציקלופדיית תרבות. מילון בן יהודה. והעיקר שתקרא. שתלמד. שתשמע מוזיקה קלאסית. ותתקדם. וחולצתה תהא מגוהצת. סנדליה מצוחצחים. וצמתה קשורה על עורפה. וכיוון שהייתה כה נאה, מנהיגותית ונערצת, סיננו את גדודי הנערים שצבאו על ביתם. כדי שדעתה לא תוסח מהספר. שתלמד. שתשכיל. ושתפצה את אמה שלא זכתה להשכלה מסודרת. לאט־לאט הסתדרו. הסב הקים מסגרייה קטנה והתפרנס מהתקנת מרזבים. רעייתו, עקרת הבית, הייתה יוצאת עמו לעיתים לעבודה. אוחזת בסולם, מקבעת אותו אל הקרקע. שלא ייפול. דמעות־תמיד בעיניה. אף לא מילה על מה שאירע שם. רק אֵבל עמוק על משפחתה שאבדה. בגרמנית וביידיש הייתה ממלמלת, פעם אחר פעם, את שמות המתים.

חיות בתקופת השירות הצבאי

חיות בתקופת השירות הצבאי

פרק ג: רשמיו של אפלפלד

השנים חלפו. וחיות, אז כבר שופטת, העזה ושיגרה את בעלה אל הסופר אהרן אפלפלד. האם ייאות לפוגשה? אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, נמנה עם הסופרים המוערכים בעולם. כתיבתו מתעדת את מסע חייו לפני ואחרי השואה. מילותיו שקולות היטב. עלילותיהן רקומות כתחרה מדויקת. הקצב מחושב בכל רגע ורגע. המוזיקה חשובה. ובשבילה, כל זה, כחמצן לאדם. ואז, כשקראה על אודות חופשת קיץ משפחתית שזכר, ערב המלחמה, עלתה בה מחשבה מצמררת. זה כל כך דומה לשלה. והוא הזמינהּ אל שולחנו הקבוע, בבית הקפה שבבית טיכו, בירושלים. פגישתם הראשונה הייתה סוערת. שניהם בני בוקובינה. ההבדל ביניהם שנולד שם. והיא כמו נולדה שם. רואים זאת עליה. מאז המשיכו ונפגשו אחת לחודש. שנים רבות. אותו השולחן. ובדרך כלל מרק ירקות חם. הטקסטים הספרותיים שלה. הטקסטים שלו. משתפים זה את זה במוראות חייהם.

אתה יודע, אמרתי לאפלפלד, חבריה זוכרים את סביה כאנשים חרישיים. ביתם אפלולי. ומילותיהם נלחשות חרש. והנה, גם אתה לוחש את מילותיך.

אפלפלד: "כאלה הם הבוקובינים. לוחשים. אולי בשל התרבות האוסטרו־הונגרית שעל ברכיה גדלו. הם לחשו גם כשגירשו אותם לשדות התופת האוקראיניים. כדי שימותו מקור. מטיפוס. מרעב. אסתי ספגה את בוקובינה בבית. לא במילים. מהחיים. פנים אל פנים ספגה. בכל העוצמה".

| כך שהיא בעצמה "קצת" ניצולת שואה?
"אינני יודע אם עד כדי כך. אסתי היא ישראלית. צברית. יש בה חשיבה הגיונית. רציונלית. חדה. ובכל זאת, הרגש מפעפע אצלה. מלווה את מחשבתה תמיד. יש בה אנושיות עמוקה. וזה מה שמחבר בינינו. כשאני אומר 'אנושיות' אני מתכוון לומר שהיא מבינה שבני אדם הם מלאי חולשות. וחולשות אינן פשעים. חולשות הן חולשות. דבר אנושי. ויש לקבלן. ולא לשפטן".

| אבל היא "השופטת" של מדינת ישראל.
"זה לא שאנחנו בוחרים במקצוע שבו אנו עוסקים. בדרך כלל, המקצוע בוחר אותנו. ומובן שיש בה תכונות רבות שמאפיינות שופטים וסופרים. חשיבה ברורה. מסודרת. חדה. ללא פקפוק".

| מהו הדבר החשוב להבין על אודותיה?
"שהיא טעונת אנושיות".

אסתר חיות בצעירותה

חיות בצעירותה

פרק ד: לכי ללמוד מקצוע

ספרות הייתה העדפתה הראשונה. והיא טופחה על ידי מורים שפגשה בעת שהתגוררה בפריפריה הזנוחה, אילת, אליה עקרה עם אמה ובעלה. זה קרה לקראת סוף לימודיה בתיכון. כיתה י"ב. 1970. אמה ובעלה ירדו לאילת כדי לקדם רעיון עסקי קטן. והיא הופרדה מסביה ועקרה לסוף העולם.

באותה העת הגיע לאילת מחנך צעיר ממרכז הארץ. בן 33 ששוגר לנהל את בית הספר התיכון המקומי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמשון שושני ניהל מוסד חינוכי. לימים אותו ד"ר שושני, שנודע כמנהל המשפיע על מערכת החינוך הישראלית לדורותיה. שושני כיהן כמנכ"ל משרד החינוך תחת שלושה שרים – משלוש מפלגות שונות; בפעם הראשונה תחת השר יצחק נבון (עבודה). בשנייה, תחת אמנון רובינשטיין (מר"צ־שינוי). בשלישית תחת השר גדעון סער (ליכוד). היכולת לנוע בין אישים שונים כל כך, מפלגות שונות כל כך, מציינת גם אותה.

שושני גייס מורים מהאוניברסיטה שרצו לתרום לחברה הישראלית בפריפריה הדרומית. ביניהם אביבה דורון (בקר), בתו של מזכ"ל ההסתדרות החזק של אותם הימים, אהרן בקר. היא יצאה מהחוג לספרות, פעם בשבוע, ועשתה את כל הדרך לאילת. כדי לתרום לילדי הפריפריה. אחת מהן, נערה שזה אך הגיעה מהרצליה. כישרון גדול, אמרו לה.

מאז, דורון ליוותה את תלמידתה, אסתי אבני, בדרכה לצמרת. החל מקבלתה כזמרת ללהקת פיקוד המרכז הנחשבת. ובהמשך בעת שקיבלה את החלטת חייה – ללמוד משפטים. אסתי, כפי שקראה לה, נועצה בה בשאלה אם להעמיק בלימודי ספרות או להירשם למשפטים. לכי ללמוד מקצוע, פסקה המורה. כדי שיהיה לך ממה לחיות. הספרות לא תעזוב אותך. ומאז חיות משלבת בין השניים. כתיבה ספרותית וגם משפטנית. כך למשל למדה אצל נורית זרחי וחברה לנשים אחרות המנהלות סדר חיים כפול. אוחזות גם בזה וגם בזה. כך, למשל, הכירה את השדרנית ציפי גון־גרוס שהייתה לחברתה הטובה. גון־גרוס היא בעלת התוכנית 'ספרים, רבותיי, ספרים'. סופרת. פסיכולוגית קלינית. פעילה בנושא בני הדור השני לשואה.

כישורי הכתיבה שלה הובילו, בסופו של דבר, גם לקידומה בבית המשפט. פסקי הדין של חיות מנוסחים בקפדנות. רהוטים. קצובים. ללא רבב.

1973. אוניברסיטת תל אביב. שנת הלימודים נפתחה בצל המלחמה. הכיתות היו ריקות. הסטודנטים היו בחזית. היו מביניהם שהבליחו מעת לעת בכיתות. ואז נעלמו כלעומת שבאו. היו ימים שהיה קשה לדעת מי נהרג, מי נפצע ומי טרם השתחרר. נציג הסטודנטים שנה א' ביקש מראשי הפקולטה שיסייעו לצלם את סיכומי ההרצאות. כדי שאותם שנעדרו, ובתוכם פצועים רבים, לא יפסידו את שנת הלימודים. הדקאן היוצא היה אמנון רובינשטיין. הדקאן הנכנס דניאל פרידמן. את הטיפול בבקשת הסטודנטים העבירו לדקאן שקדם לשניהם. שופט בית המשפט המחוזי, זאב צלטנר. תשובתו הייתה בלתי נשכחת: "כשיש בצורת – מתים מרעב אלה שלא אגרו מזון. כשיש שיטפון – טובעים נמוכי הקומה. וכשיש מלחמה – סובלים החיילים. לא יהיו לכם צילומי מסמכים. תסתדרו בעצמכם".

והם הסתדרו. בין השאר, בזכות סטודנטית שסיכמה את השיעורים, נעזרת בניירות קופי כדי להגדיל את התפוקה. בכתב יד ברור. ברהיטות. העתקי הסיכומים שערכה הסטודנטית אסתי אבני הועברו לסיני. לרמת הגולן. גם למחלקת שיקום בתל השומר. החיילים שחייהם פחתו וכמעט שאזלו. ביניהם כאלה שאיבדו חלקים עצומים מגופם. שבערו והצטלקו. ונאבקו על חייהם. עו"ד בני ברץ, למשל. ועל אף ההתחלה הטרגית ההיא, ואולי בזכותה, הצמיחה הכיתה ההיא מנהיגים נוספים: ענת ברון (שופטת בית המשפט העליון), עו"ד רלי לשם (מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות'), איש העסקים ד"ר יואב בן דרור (קבוצת פיינל). ונדמה כי תו אופי אחד משותף עובר ביניהם. רגישות חברתית. תרומה לקהילה. אולי משום עברם המשותף. ילדי 1973. הלומי קרב. שצלחו את הלימודים בזכות סיכומי השיעור של ה"סלבריטי" של כיתתם. בוגרת להקת פיקוד המרכז. שליבה לא גבה. וסיכומיה שירתו עוד דורות רבים של סטודנטים.

והיה עוד סטודנט לצידה על ספסל הלימודים. אמנון אברמוביץ'. אחרי שנפצע קשה מאוד במלחמה, נהגה אסתי להגיע אליו לבית החולים. להביא לו את סיכומי השיעורים. בשל סדרת הניתוחים שעבר והשיקום הממושך, סיים את לימודיו שנה אחריה. הם נותרו ידידים. אף הוזמן לטקס בבית הנשיא, והוא מעריך אותה מאוד גם היום.

חיים צדוק ז"ל

חיים צדוק ז"ל // צילום: יעקב סער, לע"מ

פרק ה: לאורו של צדוק

בחורף ההוא, 1974, הייתה הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב לכור ההיתוך של המהפכה של הפוליטיקה הישראלית ועולם המשפט. הסטודנטים, ששבו מהמלחמה, יצאו לרחובות בקריאה להדחת ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון שלה משה דיין. השתתפו בשביתות רעב שהרעידו את החברה הישראלית. הקריאה "מושחתים, נמאסתם" עברה כחוט השני ביניהם. מורי הפקולטה, ובראשם הדקאנים רובינשטיין ופרידמן, התניעו דרישה לחקיקת חוקה לישראל. שתגן על הדמוקרטיה השברירית שלה. בפקולטה הזו למדו מורים מצמרת עולם העסקים שהתהווה באותם הימים. להבדיל מאחיהם בירושלים, כאן היו טבולים עד צוואר בחיים עצמם. ולכן, כנראה, השקיעו בהקמת מפלגה לקידום עניין החוקה. וסילוק הפוליטיקאים הרקובים לכל הרוחות. מורי הדור, בתל אביב, הטמיעו בסטודנטים תפיסה משפטית רחבה. רב־תרבותית. מתפתחת. הבנה שהיא יותר משינון החוק היבש.

הם הגיעו מאוניברסיטאות מגוונות: גואלטירו פרוקצ'יה מאיטליה, זאב צלטנר מפולין, קלוד קליין מצרפת, אהרון קירשנבאום מארה"ב, וגם הינוקא דאז אוריאל רייכמן ששב מארה"ב. ובעוד הלבה גועשת, 1975, החלה חיות לעבוד במשרד עורכי הדין של שר המשפטים דאז, חיים צדוק (עבודה). תחילה כסטודנטית, על מנת לממן את הלימודים ואת החיים. וקשה להגזים בתיאור השפעתו על מסע חייה. האישי והמקצועי. וכה כתבה במאמר שפרסמה לזכרו:

"כאשר הגעתי, בשנת 1975, למשרד עורכי הדין שייסד, כיהן חיים צדוק כשר המשפטים בממשלת ישראל והדיר רגליו לחלוטין מהמשרד ששכן אז ברחוב מונטיפיורי 39 בתל אביב. באותה עת הייתי סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב בשנת לימודיי השלישית, ואת דרכי במשרד צדוק התחלתי כספרנית במשרה חלקית. עבדו במשרד שישה שותפים בכירים וזוטרים, שלושה עורכי דין שכירים וארבעה מתמחים. במושגים של אותם ימים היה זה אחד המשרדים הגדולים בארץ. צדוק חזר למשרד סמוך לאחר התפטרותו מהכנסת התשיעית, בדצמבר 1977. באותה עת כבר עבדתי במשרד כמתמחה. אני זוכרת את המפגש הראשון עמו: איש גדל ממדים, בעל נוכחות מרשימה, צעדים נמרצים וקול רועם. לימים סיפר לי צדוק, כי חזר אל הפרקטיקה הפרטית לאחר שדחה הצעה משותפת שהפנו אליו שר המשפטים דאז, שמואל תמיר (ליכוד), ונשיא בית המשפט העליון דאז, יואל זוסמן, להתמנות לשופט בית המשפט העליון".

כאלה היו הימים. שנים אחדות קודם לכן, 1974, דחה צדוק הצעה מפתה אחרת. הפעם משמעון פרס, שיש שסיפרו כי הציע לו – לצדוק – להתמודד על ראשות הממשלה. לו נענה – היו חיינו שונים לעד. אבל לענייננו חשובה התערובת ההיא של פוליטיקה במשפט. שר המשפטים צדוק הביא למינויו של אהרן ברק ליועץ המשפטי לממשלה. וגם גיבה את היועץ שהוביל את חקירות השחיתות בצמרת. ובכללן המקרה הפעוט כמעט, אך הגורלי, שהוביל להתפרקות הממשלה שבה כיהן – פרשת הדולרים של יצחק רבין. זוהי העידית המקצועית, הערכית, שצמחה מתוכה.

אלה היו השנים הרומנטיות. אהבה לארח ערבי שירה בג'ינס וגיטרה. תה בקומקום אופנתי. ואפילו גבינה צהובה פשוטה, חתוכה לקוביות זעירות. במה שנקרא אז, ערב גבינות ויין. וכל זה בחבורות מעורבות של סלבס מלהקת פיקוד המרכז, חברי ילדות מהרצליה וכאלה שהכירה בפקולטה. חיות לעולם לא מנתקת. מתחזקת אינספור קבוצות וואטסאפ. עונה לכולם. מגיעה לאירועים הפרטיים שלהם. בשקט. בענווה. במופנמות מופגנת. אין לשמור לה מקום מיוחד. לא לסמן דבר עבורה. נוסעת עמם לחופשות באירופה. הופעות של סטינג וגאנז אנד רוזס בלונדון, וכוורת בישראל. ערבי שירה בציבור אצל חברים בחצר. יודעת את כל המילים. שרה בקול עם הקהל.

בחזרה לשנות ה־70: מחשב לא היה. ההדפסה הופקדה בידי קלדניות. המידענות בידי סטודנטים. ותו התקן המרכזי של המשרד – רמת הספרייה המשפטית שלו. לצדוק הייתה ספרייה משובחת. עם ספרי חוק שהודפסו עוד ב־1870. תקנות בריטיות. מנדטוריות. עבריות. והספרנים שניהלו זאת היו הגוגל של אותם הימים. וגם קצת ויקיפדיה. זו הייתה מלאכתה של חיות. שהוציאה לעצמה שם של אדם אחראי. חרוץ. מדויק. וכשצדוק חזר לעבוד כעורך דין, 1978, גויסה לסייע בתיק הנוצץ של אותם הימים – בוררות המיליארדים של יוחננוף. מאבק בין האחים שמואל (סמי) ומשה יוחננוף על השליטה בחברת גדות. השניים התעשרו במסחר רב־לאומי, וחייהם, כמו גם המאבק ביניהם, הציתו את הדמיון. המאבק, לחיים או למוות, תואר בעיתוני התקופה כ"מכיל את כל החומרים לגורף קופות הוליוודי". אושיות עורכי הדין יעקב נאמן, אמנון גולדנברג, דן אבי יצחק, יהושע רוטנשטרייך, שמואל תמיר, חיים צדוק ועוזריהם, הוטסו לדיונים ברחבי העולם. הדיונים התקיימו במקומות אקזוטיים. במקומות שבהם אנשים מבלים או שומרים על הכסף. קורסאו, אקפולקו, מונטה קרלו, לונדון, פריז וז'נבה. ביאכטות, סוויטות פאר ומגדלים ברחבי העולם. תל אביב הקטנה עקבה, מסוחררת, אחר כל אלה. שכר הטרחה נאמד במיליוני דולרים. הפנטזיה הצבעונית ההיא בנתה, למעשה, את צמרת המשרדים הגדולים של העשורים הבאים. חיות אמנם לא הגיעה לאקפולקו. אבל גם פעמיים בלונדון, לעורכת דין צעירה, נצרבו כזיכרון בלתי נמנע.

פרק ו: זה לא הכסף

צדוק היה תלמידו המובהק של ד"ר ברנרד ג'וזף (דב יוסף), מושלה הצבאי של ירושלים במלחמת השחרור. בתו לילה־נעמי נפלה כלוחמת פלמ"ח בקרבות לכיבוש הנגב. דב יוסף היה שר הקיצוב והכלכלה בממשלת ישראל הראשונה. כיהן פעמיים כשר משפטים, בשנות ה־50 וה־60. היה קרוב לבן־גוריון, אך בערוב ימיו שיתף פעולה עם מנחם בגין. ואני מטריחה אתכם בכל זה, משום שהדברים שאמר צדוק על אודותיו זהים למה שאומרת השופטת חיות על מאמנה. והם, בתורם, זהים למה שאומרים חניכיה של השופטת עליה: "הוא היה קפדן גדול, חמור סבר, אני מתקשה לזכור אותו מעלה חיוך על שפתיו. לא היסס להחזיר לך נייר, חוות דעת או טיוטה של חוזה, שלוש פעמים, חמש פעמים או שמונה פעמים – עד שנחה דעתו מהכתוב".

המחקר הוא כמעט אקדמי. תוצאה מועברת רק בתומו. אין לדון בה לפני כן. לא להשחית זמן על חלקי דברים. קודם כל תקרא את החוק. את דברי ההסבר שהציג המחוקק שהובילוֹ. את הרציונל. התיקונים שעבר במהלך השנים. אין היום עורכי דין שעובדים כך. אבל חיות בשלה. היושרה היא בלתי מתפשרת. בעל דין שהופיע באולמה בפרשת תקרת הפל קל שהתמוטטה, אולמי ורסאי, זוכר שהיו אלפי מסמכים. מאות פרטי מידע. היא שלטה בכולם. העירה לעורכי הדין והפנתה אותם למסמך החסר שהיא, כמובן, הכירה טוב מהם.

לכן השופטת חיות מאבדת את סבלנותה מול חפיפניקים בגלימה. ספגה זאת במשרד שגדלה בו. צדוק שהכירה היה אדם מבוגר. מבוסס. לא שינה לו אם היה לקוח יותר או פחות. כאשר חשד בלקוח שהגיע כדי ליהנות מקשריו הפוליטיים – פשוט גירשוֹ מהמשרד. את השנים הבאות השקיע בעמותות לקידום הדמוקרטיה וזכויות האזרח. היה היו"ר המיתולוגי של מועצת העיתונות ומי שניסח את כללי האתיקה שלה. כאשר הושבעה ב־2004 לעליון, כשופטת במינוי קבע, הקצתה את אחת ההזמנות הבודדות לאירוע לרעייתו של צדוק.

שרשרת אירועים מאמצע שנות ה־80 טלטלה את חייה. אחד השותפים הבכירים במשרד צדוק, שמואל ברזל, הסתבך בפרשת בנק צפון אמריקה. המשרד ספג סערת צונאמי. בעוד הספינה מיטלטלת על גלים סוערים, גם חייה גלגלו אותה קצת אחרת ממה שאולי חשבה. סבא נפטר. וגם סבתא. וכבר היו לה שני ילדים פעוטים. וזה היה מבחינתה צעד מתבקש.

היא הצטרפה למשרד המסחרי שהקים בעלה, עו"ד דוד חיות, יחד עם גיסו, משה זילברברג. משרד של "בנים". קצינים קרביים. משה שירת כסמג"ד במלחמת לבנון הראשונה, נפצע קשה, וחזר לשרת כמג"ד מילואים. דודי עשה קריירה דומה. ללא הפציעה. חיות מצטרפת למועדון הכל־גברי ומביאה עמה נדוניה גדולה: כינוס הנכסים של הבנק. תיק אדיר לעורכי דין צעירים. ואמנם היה לו תפקיד בביסוס המשרד כמומחה לנזיקין – מטעם חברות הביטוח. אותה הכסף לא עניין. כפי שאינו מעניין, אגב, את בנה. עו"ד יוסי חיות מופקד על התרומה לקהילה בחברת Wix. הוא גם מי שהקים את הקליניקה לזכויות ניצולי שואה באוניברסיטת תל אביב והוביל מיזמי רשת חברתיים. אחיו, עו"ד אורי חיות, הוא יזם נדל"ן מסצינת מלונות הבוטיק במרכז תל אביב. אמו, כשהייתה בגילו, הציגה את מועמדותה לשיפוט. אבל, היי, שני הבנים כנראה קיבלו דוגמה טובה בבית, אם פנו ללמוד משפטים. העיקר שיהיה מקצוע, כבר אמרנו.

אהרון ברק // צילום: דניאל בר און, הארץ

אהרון ברק // צילום: דניאל בר און, הארץ

פרק ז: הממליצים מהליכוד וגם מהמערך

הוועדה לבחירת שופטים עסקה תמיד בדילאות פוליטית. מצד אחד שופטים ועורכי הדין, ומהצד האחר – הפוליטיקאים. השתדלו שגם לאלו יהיה תואר במשפטים באמתחתם. והכל התנהל בנימוס. בשום שכל. כל צד קיבל את שלו. איש לא נרמס. ב־1989 הציגה חיות מועמדות אידיאלית. היו לה המלצות מאדמו"רי שני הצדדים. שרי המשפטים בדימוס, חיים צדוק (עבודה) ושמואל תמיר (ליכוד). וגם עו"ד אמנון גולדנברג שהיה מועמד לכהונת שר המשפטים בממשלת מנחם בגין. גולדנברג נודע כיו"ר המיתולוגי של לשכת עורכי הדין. אולי המוערך מכולם. בכל זאת, חלף זמן, ותשובה לא קיבלה. וכמעט שנשתכח הדבר מליבה.

ואז צלצל הטלפון; מנהל מערכת בתי המשפט, השופט מרדכי בן דרור. למחרת הוצבה כשופטת בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, ובמקום לעסוק בכינוס בנקים דנה באי־פינוי גזם. שש שנים. כתף אל כתף עם השופטת הילה גרסטל. חברתה מנוער, אך במובנים רבים היפוכה. שש שנים המתינו לקידומן בשעה שהשופטת ענת ברון, חברתן, הוקפצה למחוזי בתוך פחות משנתיים.

מישהו אחר היה מוותר. חוזר לשוק הפרטי. הולך לאקדמיה. לומד ספרות. מטפס על הקירות. אבל חיות (וגם גרסטל) דבקו במטרתן. עד שזכו ב־1996 ועלו למחוזי. שם הוחצנו ההבדלים הסגנוניים ביניהן. גרסטל היא ג'ינג'ית סוערת. לשונה מהירה. והיא כאסחיסטית של עבודה. חיות היא הרי בוקובינית מופנמת. צעדיה שקטים. אין לה עניין בקליקאות חברתית, אלא בעבודה עצמה. לכן לא זוהתה מעולם עם קליקה כזו או אחרת. ודאי שלא עם "קליקת הגנרלים" (הפצ"רים לשעבר) ולא עם "חבורת המכשפות" (הפרקליטות לשעבר).

חיות עסקה בתיקים אזרחיים, תובענות ייצוגיות, הליכים מינהליים וערעורים. ואפילו בפשעים חמורים בראשות אדמונד לוי. השקיעה, חרשה וטיפחה. התמקצעה. התחדדה. חידדה עוד יותר את השקפת עולמה המשפטית והחברתית. כך עד שהתגלגל המזל לפתחה. השופטת דורנר קראה פסקי דין שלה שהגיעו לעליון ונפעמה. בשיחה אגבית בפרוזדור הפנתה את תשומת לב הנשיא אהרן ברק לשופטת האלמונית מתל אביב.

אתה מכיר אותה? כותבת נפלא.

ברק לא ידע דבר על אודותיה. אבל הסקרנות גברה, כי גם הוא סגד למילה הכתובה הרהוטה. לאהבת המשפט. לידע. ועל כן זימנה לפגישה. ולעוד פגישה. ואז גם חקר. והציגה בפני אחרים: "כישרון מולד, חוש צדק מפותח, חוש לזכויות המתדיינים, כושר ניתוח משפטי מעולה וכתיבה עניינית". והפור נפל. אהרן ברק, בהחלטה מנהיגותית נדירה, העלה אותה ב־2003 לעליון. תחילה כמינוי זמני לשנה, וב־2004 כמינוי קבע והיא בת 49 וחצי. ובכך קבע, על פי שיטת הסניוריטי, שיש הדורשים לבטלה, שתושבע לנשיאות ב־2017.

טקס ההשבעה בבית הנשיא, אוקטובר 2017 // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

טקס ההשבעה בבית הנשיא, אוקטובר 2017 // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

פרק ח: העליונה

ב־2004 שר המשפטים היה יוסף (טומי) לפיד. נשיא בית המשפט העליון – אהרן ברק. ונשיא המדינה, משה קצב, הוא שהשביע את חיות במאי 2004 לכהונתה בעליון. בשנים שאחרי השבעתה תשב בהרכבים שעסקו בסלע חיינו.

  • מלחמת לבנון השנייה: חיות סירבה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המלחמה משום שמדובר ב"החלטה של הממשלה הניצבת בראש ההיררכיה השלטונית בעניינים הנושאים אופי מדיני־פוליטי. כל אלה מחייבים אותנו בריסון שיפוטי מרבי".
  • החוק לגיוס חרדים לצה"ל: הכנסת לא תוכל להאריך את החוק משום שאינו חוקתי: "בהידרשו לסוגיה זו נקט בית המשפט זהירות רבה מתוך מודעות לרגישות החברתית הכרוכה בה וכן בשל הזהירות, האחריות ומידת הענווה אשר ראוי כי ינחו תמיד את הילוכו של בית המשפט בהפעילו ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון האחרות, ובמקרה זה על הרשות המחוקקת".
  • חוק איחוד משפחות של בני זוג ערבים־ישראלים ופלסטינים מהשטחים: יש לבטל את החוק ולדון בכל בקשה לגופה (דעת מיעוט): "אחד התפקידים המרכזיים של בית המשפט הגבוה לצדק, אם לא המרכזי שבהם, הינו הגנה על זכויותיו החוקתיות של המיעוט מפני פגיעה בלתי מידתית בהן על ידי הרוב".
  • תקנות ההגנה לשעת חירום המאפשרות להחרים, להרוס ולאטום את בתי החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ב־2014: קיבלה את עמדת הממשלה בשל האתגרים שמעמיד הטרור ש"אינו מבחין בין זמן מלחמה לזמן שלום, וכל שעה היא שעת כושר לזריעת הרס, אלימות ופחד, ברוב המקרים ללא הבחנה בין אזרחים לחיילים".

ובשורה התחתונה, השופטת חיות חושבת כמו אהרן ברק אך פועלת בדומה לגישתו של דניאל פרידמן. התערבות מידתית, אלא אם מדובר בזכויות אדם. זכויות חשודים, נאשמים, עצירים ואסירים. בזה אין פשרה.

פרק ט: הפוליטיקה השקטה

השופטים מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש הגיעו לנשיאות העליון עם ניסיון פוליטי עשיר. אחרי שכיהנו בצמרת משרד המשפטים והכירו את פרוזדורי הממשלה והכנסת מקרוב. גם את מערכת הביטחון והמשטרה. בתפקידיהם, הם בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה והיא כפרקליטת המדינה, התחככו בראשי ממשלות, שרים, גנרלים, מרגלים, לוביסטים ועיתונאים אינספור. הפנימו את האתיקה המיוחדת לתחומים הללו. את מילון המונחים. התרבות האופיינית. הכאסח. הדילאות האגרסיבית. כשאתה היועץ המשפטי לממשלה, אתה מבין את מהלכי הפוליטיקאים כקריצת עין. יודע לשאת ולתת עם אבירי התקשורת והסיטי בכלל. אפשר להניח כי כל זה יחסר לה בבואה להנהיג את מערכת המשפט. על כך תבקש לחפות בעבודה דקדקנית, בהתחככות שהייתה לה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית עד מרץ 2017. עבדה עם הפוליטיקאים במערכת הבחירות האחרונה. למדה אותם מקרוב.

אבל את היעדר הניסיון במסדרונות משרד המשפטים אפשר להפוך ליתרון. מחשבה רעננה עוד לא הזיקה לאיש. הצניעות, השקט והריחוק עשויים לעבוד לטובתה. איש לא יחשוש מהאפשרות שתנסה להאפיל עליו. אין אג'נדות חובקות עולם. היא באה לעבוד. בשקט. הכבוד לא מעניין אותה. גם לא הכסף. ודאי שלא הכוחנות לשמה.

לכן שתקה כשאיילת שקד ניסתה לבחור באחרים תחתיה, באמצעות ביטול שיטת הסניוריטי. שתקה כשסיפרו, מפה לאוזן, ששיגרה שליחים לשופט דתי, כדי לבדוק אם ייאות להציג את מועמדותו לתפקיד. הבליגה גם כשהשרה דרשה לדון בכך בכנסת. ולרגע היה מקום לחשש שמינויה ייחסם. ובשלב מסוים, כשדורית ביניש הפשילה שרוולים והתייצבה למלחמה בשרה, ביקשה שתרגיע. שתנמיך את האש. כי לא חשוב מה אומרים – חשוב מה עושים. חוכמה בוקובינית עתיקה. עובדה שנבחרה לתפקיד.

תקופה מתוחה. הנשיאה היוצאת נאור עם השרה שקד // צילום: תומר אפלבאום, הארץ

תקופה מתוחה. הנשיאה היוצאת נאור עם השרה שקד // צילום: תומר אפלבאום, הארץ

ההשבעה עברה בשלום. וזמן קצר אחר כך שודרה בתוכנית 'עובדה' כתבה שמסוגלת לפרום את "הדיל הפוליטי" שנתן לאיילת שקד את האפשרות להתנהל כך. שיתוף הפעולה עם יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה. עוד ידובר בנעשה מאחורי הקלעים של הוועדה לבחירת שופטים. אסתר חיות תהיה שם, כנציגת העליון, יחד עם עוד שניים מחבריה לשיפוט. בין השאר, כדי שהרמה תיוותר גבוהה, וכדי שהרע לא ישתלט.

אפילוג

לפני כחודשיים תקפו תושבים מדרום תל אביב, מעודדים על ידי פוליטיקאים מהימין שנתלים על האירוע כמוצאים שלל רב, החלטת בג"ץ שמעולם לא ניתנה. ההחלטה, בעניין מהגרי העבודה, דווקא הייתה אמורה לשאת חן בעיניהם. אבל עוד בטרם סיימו להקריא את הפסקה הראשונה פרצה מלחמה. הרשתות נדלקו. הפוליטיקאים הוסיפו שמן למדורה. המראיינים הדליקו את הקהל. הפרשנים יצאו מגדרם. ומובן ששרת המשפטים תקפה שוב את בג"ץ. וכל זה, כאמור, על סמך מציאות בדויה. דבר שלא היה ולא נברא. אך מרגע שפרץ – אי אפשר היה לעוצרו. רק להמתין שידעך. אלא שבינתיים מעמדו של בית המשפט נפגע פעם נוספת. והתקרב צעד נוסף להפיכתו לשק החבטות המועדף על החברה הישראלית.

הרשתות החברתיות שינו את השיח של כולנו. השורה התחתונה היא גם הראשונה. אנחנו רוצים לקבל תשובה – מיד. ושתהיה קצרה ובהירה. והנשיאה חיות יודעת שבתי המשפט לא יכולים להתעלם מכך. כך שמעבר לעבודה המשפטית הסיזיפית של העליון והבג"ץ – זהו האתגר הגדול של הנשיאה החדשה: בניית השיח החדש עם כולנו. בשפה בהירה. קצרה. נקייה. נטולת גנדורים. צנועה. ורלוונטית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook