פעמיים בשנה האחרונה קיבל עורך הדין איתמר בן גביר חותמת הכשר מבית המשפט העליון להימצאותו בתוך גבולות הגזרה הלגיטימיים בפוליטיקה הישראלית. מותיר בשול הימני של הדרך את עמיתיו לדרך ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן ארי.
אל השלושה האלה עוד נשוב בהמשך, אבל צריך וראוי להתעכב עוד על אותה ההחלטה של שופטי העליון. זה רגע די דרמטי, נקודת ציון סמלית מאין כמותה במסלול חייו הציבוריים של מי שהחל כנער גבעות קיצוני, שוליים של השוליים, שרוב מוחלט של הציונות הדתית ראתה בו מוקצה מחמת קיצון, ועד לעמדת ההשפעה שבה ניצב היום.
כדי להבין את השינוי, נחזור אל נקודת ציון משמעותית נוספת. יוני 2012. בן גביר מוסמך רשמית לעורך דין מן המניין, בתום מאבק בן שנתיים מול לשכת עורכי הדין, שביקשה לדחות אותו משורותיה בשל עברו הפלילי ודימויו הקיצוני. בן גביר גייס שורת תקדימים מעורכי דין שהוסמכו למרות עבר בעייתי, כולל מעורבות בפעילות טרור – וניצח.
עורך הדין הצעיר התגלה לימים כחתיכת כאב ראש למערכת. מהמשטרה, שנאלצה להיפרד מכרבע מיליון שקלים, פיצויים מצטברים אישיים בגין מעצרים, התבטאויות וטעויות בחקירה; ועד פרקליטות המדינה על שלוחותיה, שפגשה בכישוריו באולמות בתי המשפט.
גורם בכיר במערכת המשפט אמר לי בעבר את הדברים הבאים: האמת שבהתחלה לא הערכנו אותו מספיק, אבל הוא התגלה כשחקן לא פראייר בכלל. הוא עורך דין מבריק עם בקיאות משפטית ויסודיות שגורמות למי שעומד מולו להזיע. לתיקים שלו בפירוש צריכים להגיע מוכנים. הוא יודע לזהות כל חולשה בתיק, לנפח כל סדק לשבר. אין פעולת חקירה שגויה שהוא לא יסחט עד הסוף ולפעמים זו דרך יעילה מאוד להפיל תיקים שלמים. ולקינוח, הוא מוסיף בתסכול לא מוסתר, הוא יוצא לחגוג כל הישג כזה בראש חוצות והתקשורת נותנת לו במה.
–
בן גביר רעב להצלחה. ובמקרה שלו הצלחה היא לא כסף, היא ניצחון. ניצחון על המערכת. על השיטה. בוער בו רצון עז להביך את השחקנים הוותיקים, את החונטה, את השמאל, והוא נהנה פי כמה לעשות זאת במגרש שלהם. גם בתקשורת.
בציר המקביל למשפטי, הוא מנהל מערכת יחסים פורה בצורה יוצאת דופן עם המדיה. מרחב שגם נותן לו כוח בבית, ובמקביל בונה אותו כדמות. אנסח זאת כך, כמי שעוקב מקרוב הן אחרי הפעילות המשפטית שלו והן אחרי זו התקשורתית, שאני אף פעם לא מצליח להכריע עד הסוף בשאלה מה הוא יותר, עורך דין או יחצן. התשובה היא כנראה גם וגם.
לא רק את המערכת המשפטית הוא למד היטב, גם את המעוז השני בחשיבותו ליריביו משמאל סימן כיעד. הוא למד היטב את המָטריה, מה הופך אירוע לסיפור, איך בונים יחסי עיתונאי ומקור, לשים את היד על תיקי דגל, לאמץ בחום מרואיינים מבוקשים, ללוות אותם בבלעדיות, וכמובן, לא לוותר בשום מצב על הזדמנות לזמן מסך.
כך הפכו יחסיהם של בן גביר והתקשורת הדוקים עם השנים, יחסים שנעים בין זהירות לכבוד. והכל הדדי אגב. כן, הוא קיצוני מאוד. כן, הוא מטפל במקרים חמורים, לכאורה, שמצריכים זהירות כפולה ומכופלת. הוא יגזים, ינפח, יספק מופעי פירוטכניקה, אבל לעולם לא יטעה, בטח לא יפיל בשקרים. ולכן אין כמעט כַּתב משפט או כתב שטחים, כולל הח"מ, שלא מנהל מולו קשרי עבודה רציפים. וזה הנכס השני שהוא מטפח באדיקות ובמסירות אין קץ.
גם היום ישנם עוד רבים בתקשורת שרואים בו דמות לא לגיטימית, אבל הרכבת יצאה מהתחנה. נער הגבעות הקיצוני הוא אורח קבוע במהדורות הנצפות בישראל וזו כבר עובדה מוגמרת. מבחינת גופי החקירה, המשטרה ושירות הביטחון הכללי, וכמובן הפרקליטות, מפגש הכוחות שהוא מצליח לייצר, בזירה המשפטית והתקשורתית, הוא שילוב בעייתי. מבחינתו אלה הם הוריו שהביאוהו עד הלום.
במידה מסוימת אפשר לומר שאיתמר בן גביר התרחק משולי הימין הקיצוני אל המעגל השני, זה שמדבר עליו, שמייצג אותו. זה נכון לגבי חשודים במעשי תג מחיר או חשדות שנכנסות כבר תחת ההגדרה של טרור יהודי, וזה נכון גם לגבי חבריו לרשימה, גופשטיין ומרזל. בעוד השניים האלה המשיכו לקחת חלק בפרובוקציות מתוקשרות, בהתבטאויות שניצבות בקצה של הקצה, בן גביר הקפיד לקחת שלושה צעדים אחורה לעמדת המשקיף פלוס.
הזהירות הזו מאפיינת אותו כמעט בכל הפעילות שלו. הוא לעולם לא יצדיק מעשים שחורגים מגבולות המותר, יקפיד לגנות בפה מלא כל לקיחה של החוק לידיים, אבל פחות מרגע אחרי כן כבר ינסה להסביר את הרקע, מה עבר על מי שבחרו לעשות את זה, מה הוביל אותם לשם. זו לוליינות מחושבת ומורכבת. הוא חייב להפגין נאמנות מלאה לבית, לגבעת האבות, למאחזים, לנערים שסולדים מכל בדל של ממלכתיות ממסדית. לא להיתפס חלילה כמי שהתרכך או גרוע מכך, התמרכז. ועם כל זאת, להיות תמיד ערוך ומוכן לצלוח את המבחן המשפטי ברגע האמת.
–
צריך להודות ביושר, איתמר בן גביר הוא תעלומה. אולי ניתן לצבוע את המסלול המחושב שעבר האיש הזה, לתת בו סימנים, אבל גם עכשיו לא ברור עד הסוף איך הפך האיש הזה, הקיצוני בהחלט גם כיום, מנער גבעות פרוע שמתראיין כשבידו סמל מכוניתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין זמן קצר לפני הרצח, לאיש שרבע מאה לאחר מכן גורם לראש ממשלה אחר בישראל ללחוץ את אותה היד בחום.
האמת היא שמבחינת איתמר בן גביר המשימה הושלמה. יכול להיות שפספס הזדמנות בלתי חוזרת כשסירב להצעת איחוד מפלגות הימין לקבל את המקום השמיני והריאלי ברשימה. ואולי דווקא (נכון לכתיבת שורות אלה) הריצה עד הסוף של עוצמה יהודית היא בכל מקרה המעשה הנכון מבחינתו. הפעם הראשונה שבה המפלגה הזו הופכת לשחקן מהותי, גם אם לא יעבור את אחוז החסימה. והאמת היא שבין אם ייכנס לכנסת ובין אם לא, את הימין הישראלי כבר לקח למחוזות שביקש לקחת. הוא כבר לא צריך לצעוק שכהנא צדק. לכהנא יש יורש, ואותו כבר לא יוציאו מחוץ לחוק.
–
- בחירות בקן הקוקייה // רשימה מאת יונתן שם־אור
- ייקוב ההר את הדין: הפרקליטות ותיקי נתניהו // מאת אמיר אורן
- הבחירה המפוצלת // מותג ה"מנהיג" מול מותג ה"מפלגה" // הטור של אורן נהרי
