fbpx

משמר המפרץ // מאחורי הקלעים בקשרים בין ישראל לבין סעודיה ומדינות המפרץ // מאת רן אדליסט

מאחורי הקלעים בקשרים בין ישראל לבין סעודיה ומדינות המפרץ: מתי מדובר ביח"צ נטו, ואיך נראים באמת היחסים האלה?

0

הרבה סיפורים מוֹכרים לנו על יחסי ישראל ו"מדינות ערב המתונות", בעיקר נסיכויות המפרץ העשירות ומלכת האזור סעודיה. מה באמת קורה מאחורי הקלעים? איך מתנהלים שם – ובינינו – העניינים? מתי האינטרסים מצטלבים, ומתי מתנגשים? ואיך מצליח נתניהו לייצר מקסימום יחסי ציבור על מינימום מעשיוּת בהקשר הזה?

מחלון החללית של אנתרופולוג גלובלי חובבן מצטיירות מדינות המפרץ הפרסי כאייטם אקזוטי בניחוח בדואי אציל, בעיטור מפגני עושר שחורגים מכוח המשיכה הבנקאית של השואו־אוף, כזה המקובל אפילו אצל אוליגרכים פרועים. וגם מורשת אסלאמית מדינתית חשוכה ואכזרית למדי. אלו הם הפטרו־דולרים (פטרוליום המייצר ירקרקים), שמאפשרים למפרציות ממזרח לנו את קפיצת המדרגה מהעולם השלישי היישר לראשון, תוך פליק פלאק חוזר לחוקי השריעה, לדיכוי נשים או השלכת תיירים לכלא, אם נדמה שזלזלו בכבוד הנביא או השליט. את היחסים שלהם עם היושבים בציון הוא לא יראה, ואליהם מיד נגיע.

הצד המואר של מדינות המפרץ משובץ במותגי־העל של יוקרה מערבית, קפסולות ממוזגות של קניוני ענק, מפגני ראווה ארכיטקטונית של נובורישיות פרעונית ומיצגים הנדסיים מגלומניים. אפילו הפרפר הענוג של ה"אמנות" לא נמלט מרשת הפטרו־דולרים (נמלט? עף לרשתם בחדווה). עילית היצירות הקלאסיות תלויה בארמונות של נסיכי המפרץ. "פעם השוק היה בעיקרו אמריקאי ואירופי. היום עשירים ואספנים מכל העולם רוצים לקנות", מספר חוזה מוגרבי, סוחר אמנות בינלאומי שמוערך במאות מיליוני דולרים ('הארץ'). "יש היום הרבה יותר התעניינות מצד קונים במדינות ערב. קונים חדשים מגיעים עכשיו מסעודיה הרבה יותר מבעבר".

נתניהו בעומאן 2019 // צילום: רות רוהמ

נתניהו בעומאן 2019 // צילום: דוברות רוה"מ

מעבר לרצון הטבעי להיות גרנדיוזיים ומנקרי עיניים מערביות ומעורבים באליטה העולמית, מתנהל בכל המפרציות מאמץ להכשיר את הדור הצעיר (של השושלות ומקורביהן בלבד, כמובן) לתפקד בחוד החנית של העולם. לא כשווי־ערך אלא כשווים יותר, כמי שהעניקו למושג פריבילגים כנסיכים וכמיליונרים את המשמעות האולטימטיבית. מה שקרוי "המפרציות" הוא קבוצת נסיכויות גיאו־אסלאמית לחוף המפרץ הפרסי. היא לא תפורה מעור אחד – ומאופיינת בתחרות פנימית למי יש יותר גדול, ובקרע פוליטי אלים בין סעודיה ובעלות בריתה כוויית, איחוד האמירויות ובחריין, ובין הנסיכות הקטארית (עומאן למשל שומרת על זכות הדיבור עם כולן). מדינת ישראל מתיישרת עם ארה"ב וסעודיה, אבל זה לא פשוט כפי שזה נשמע. פרטים בהמשך.

נסיך הגאות והשפל

עד לפני כמה שנים הייתה סעודיה גורם ממתן באזור. ב־2015 מינה המלך סלמאן בן עבד אל־עזיז את בנו מוחמד בן סלמאן (MBS) לכהן כשר הביטחון ואחראי על ביטחון הפנים. מוחמד הצעיר (34) הוא טיפוס שאפתן ואכזר, וכניסתו טרפה את הקלפים ואת המתנגדים. מיומו הראשון, כמו המתין במארב לזינוק, הוא מנהל קמפיין קטלני לעבר כס הזהב של הממלכה. כשר הביטחון הדיח מיד את דודו, יורש העצר הרשמי שהיה ראש ממשלה, והתמנה במקומו. באמצע מרץ 2020 עצר אותו ואח נוסף של המלך, כן, עוד דוד מצד אביו מולידו, שחשוד בדמנציה.

פרטי השיחות בין הקושרים של 2020 הועברו לבית המשפט המלכותי, ונחשו מי, על פי פרסומים זרים, מכר לסעודיה את תוכנת הריגול שיירטה את החומר המפליל – אם אכן היה קיים. כשבן סלמאן עסק (ועדיין עוסק) בחיסולים פנימיים כדי לבסס את שלטונו, העולם הניח לו על תקן "עניינים פנימיים".

א־סיסי עם מלך סעודיה סלמאן // צילום: AFP via Getty Images IL

א־סיסי עם מלך סעודיה סלמאן // צילום: AFP via Getty Images IL

התקשורת זעזעה את אמות הסיפים, רק כאשר אנשיו נתפסו כמעט על חם כשהם מבתרים גווייה חמה של אחד, ג'מאל ח'אשוקג'י. אזרח סעודי־אמריקאי, אופוזיציונר ועיתונאי של ה'וושינגטון פוסט'. העבודה הנקייה יחסית, כמו חיסול מחמוד אל־מבחוח בדובאי, התקבלה בעולם באיפוק כחלק מנקמת דם בין־שבטית במזרח התיכון – בסגנון "ניתן להוציא את הבדואי מן המדבר אבל לא את המדבר מהבדואי". ועדיין, בעולם שבו נהרגים מאות אלפים ונעקרים מיליונים, הסיפור של ח'אשוקג'י הפך להיות סיפור מכונן של ארגוני זכויות אדם וממשלות נאורות. דונלד טראמפ גמגם תחילה משהו בלתי מחייב על "אינטרסים משותפים". המדינה המערבית היחידה שלא גינתה היא ישראל של נתניהו.

מי שחשב שהביקורת על חיסול ח'אשוקג'י תמתן את MBS טעה. מאז ועד היום הוא ממשיך במסע טיהורים פנימי (בעיקר מעצרים ומאסרים), ומסתובב בעולם כמו כל ראש מדינה שמחסל באורח לא ממש דמוקרטי את מתנגדיו. בן הבארד, כתב ה'ניו יורק טיימס' שעובד שנים במזרח התיכון, ביקר בחריפות את הנסיך חסר המעצורים. הוא פרסם ספר בשם 'כוחו העולה של מוחמד בן סלמאן'. "תהיתי כאשר הלכתי ברחוב בשעת לילה", כתב הבארד, "אם המבצעים של בן סלמאן לא יגיעו גם אליי".

להבדיל מכל בני הנסיכים בשרשור המלכותי, שיצאו ויוצאים ללמוד בחו"ל ולהשתפשף בהוויות עולם, בן סלמאן נשאר בחצר המלך ונצמד לאביו. אחד הצעדים הראשונים שביצע היה לחזק את הקשר הקבוע עם ישראל, על פי פרסומים באמצעות המוסד, ולרכוש כפי שפורסם בתחקירים את תוכנת הריגול פגסוס מחברת NSO. יצירה כחול־לבן. לא ברור עד כמה קשורים אליה בעלי התוכנה ברמת האחזקה וההדרכה הצמודה. ברור שמי שמאשר ואולי דוחף את מכירתה הוא מי שעומד בקשר חשאי עם הסעודים.

הכוונה הייתה לעקוב אחרי עניינים כמו טרור איראני, אבל בדרך שימשו היכולות שפותחו כאן למעקב אחרי מתנגדי משטר בסעודיה ומחוצה לה כמו ח'אשוקג'י ואפילו ג'ף בזוס, האיש העשיר בעולם, בעלי אמזון וה'וושינגטון פוסט' – שם עבד ח'אשוקג'י – שתקף את בן סלמאן בחריפות ותבע את הדחתו.

בצד טיהור פנימי אלים, יצא בן סלמאן לקרב מול החות'ים בתימן בסיוע אמריקאי ישיר (נקווה שאנחנו לא בתמונה בשום צורה, כיון שמדובר ברצח עם). בימים אלה מתבררים ממדי האסון ההומניטרי בתימן וממדי כישלון צבא סעודיה שהוא פיקד עליו. במקביל המשיך לתמוך בקואליציה של ישראל וארה"ב, שסייעה לכוחות המורדים באסד כדי למנוע התפשטות איראנית.

אני מניח שבין ישראל לסעודיה וארה"ב הייתה התחשבנות, גם כספית וגם לוגיסטית, במובן של תחלופת האמל"ח שניתנו למורדים. התקצוב והאישור לפעולה אצל האמריקאים אמור לעבור עבודת מטה פיננסית שאמורה לעבור את אישור הקונגרס. בישראל מורגלים בשנור – סליחה, "ברכש" – בכל מצב מזדמן. יש להניח שכל פריט שעבר למורדים עבר עבודת מטה וקיבל חלופה אמריקאית בסיוע סעודי.

לעומת ארה"ב וישראל, כאשר בן סלמאן אמור לתרום את חלקו, הוא רק מהנהן ומזוודות הדולרים עפות להיכן שצריך במהירות הסייבר. החלק הזה לפחות עובד לשביעות רצון כולם. מה שמקלקל הוא שבע שנות מלחמה בסוריה, שהסתיימו בכישלון צבאי וקטסטרופה אנושית שנמשכה מאז ועד היום. העניין הוא לא מי התחיל (ברור שאסד, בכך שדיכא את מרי הרוב לטובת המיעוט העלאווי), אלא שמי שתכנן להפילו בקלות דעת ובחוסר אחריות, עשה זאת בלי לקחת בחשבון את המחיר שהוא מאות אלפי הרוגים ומיליוני עקורים. ובעיקר – מי שלא פסק מלדחוף את המורדים באסד, גם כשב־2015 נכנסה רוסיה פיזית למלחמה, באמצעות קטל המוני של מורדים ואזרחים בידי חיל האוויר שלה. או בקיצור: מי אחראי לפיאסקו המדמם הזה, שבאקורד הסיום שלו אנו רואים את המלך הסעודי, אביו של בן סלמאן, נוסע לחלות את פניו של ולדימיר פוטין, ושר החוץ האיראני מוחמד זריף מגיע לשיחות אצל האויבת הגדולה סעודיה.

מלך סעודיה בפגישה עם פוטין // צילום: Mikhail Metzel, TASS via Getty Images IL

מלך סעודיה בפגישה עם פוטין // צילום: Mikhail Metzel, TASS via Getty Images IL

היסטוריה של יחסים

זו לא הפעם הראשונה שישראל וסעודיה מנהלות מלחמה משותפת. שיתוף פעולה ישראלי־סעודי התקיים כבר בתחילת שנות ה־60. בתימן התחוללה אז הפיכה רפובליקנית נגד המלך, בהשראת נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. ההפיכה סיכנה, לדעת הבריטים והאמריקאים, את תזרים הנפט והדולרים למערב ולסעודים. ישראל, במצוות ה־CIA, הצטוותה להיות חלק ממבצע צבאי משותף בתימן. מצרים הייתה אז האויב והדמון הקיומי – ברמה של איראן כיום – ואיש במערכת הישראלית לא רצה להחמיץ הזדמנות להכות אותה.

ראש אגף מבצעים במוסד דאז יוס'קה יריב שיגר לתימן את הלוחם ברוך מזרחי, כדי שירחרח מה בדיוק קורה שם. מזרחי נתפס בנמל ג'דידה והוסגר למצרים. בהמשך הופעל מבצע צבאי בהשתתפות בריטניה, סעודיה וישראל. הרעיון היה להכניע את המורדים ולהחזיר את המלך ואנשיו לצנעא, הבירה. הבריטים אימנו את חיילי המלך, הסעודים מימנו את המבצע ומטוסים ישראליים הצניחו אספקה וחימוש לכוחות המלוכניים. כמו במלחמת סיני, בעשור הקודם לכך, שם לחם צה"ל בחצי האי המצרי כדי להגן על האינטרסים של בריטניה וצרפת בתעלת סואץ, גם המבצע בתימן נחל כישלון מפואר. בדיוק כמו כישלון המלחמה הנוכחית והמשותפת של ארה"ב וסעודיה בתימן ובסוריה.

בראשית שנות ה־80, בעוד אש"ף מפעיל טרור נגד מדינת ישראל כדי להגיע למדינה עצמאית שבירתה ירושלים, פתחו הסעודים ביוזמת שלום משלהם. ג'יימס בייקר, ראש הסגל בבית הלבן של הנשיא רונלד רייגן, היה גם האיש של טייקוני הנפט האמריקאים. קטטות במזרח התיכון בין שבטים פראיים כמו ישראל והפלסטינים היו עשויות לפגוע בתזרים הפטרו־דולרים, כפי שפגעו שבע שנים קודם לכן במלחמת יום כיפור.

הסעודים, כמגיני האסלאם, חשבו על ירושלים והחליטו לפעול בגיבוי אמריקאי. ב־1981 הציע המלך פהד יוזמת שלום: נסיגה לקווי 67', מתן פיצויים לפליטים שלא ירצו לשוב לבתיהם והקמתה של מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית. בישראל של מנחם בגין ואריק שרון זה נשמע כמו עלבון קיומי. פהד וה־CIA לא ויתרו. בהמשך נפגש בריטי מה־MI6 עם ראש שלוחת המוסד בפריז, והציע בשמו של פהד: אפשרו הנפת דגל סעודי על הר הבית – ואנחנו הסעודים נבצע צעד ראשון משמעותי בריקוד החרבות לקירוב הלבבות.

ההצעה הועברה למטה בתל אביב, והתשובה לראש השלוחה הגיעה במהירות הלאו הפסקני של ראש הממשלה החדש יצחק שמיר, שכח מזה. הסעודים לא שכחו. המלך עבדאללה, שהומלך אחרי מות פהד ב־2005, המשיך לגלגל את היוזמה הסעודית שהפכה ליוזמה הערבית, יוזמת ז'נבה, 'ישראל יוזמת', ולא מעט שליחים מטעם עצמם. אנשים טובים שניסו לחבר את קורי העכביש הרופפים של מגעים לכדי מהלך מדיני.

ציפי לבני בעומאן, 2008 // צילום: משה מילנר, לע״מ

ציפי לבני בעומאן, 2008 // צילום: משה מילנר, לע״מ

מי שנענה לאיתות מריאד היה ראש הממשלה שרון. אין סיכוי קלוש שהיה נענה ליוזמה שהייתה מגרדת את ריבונות ישראל בגדה ובירושלים. הרעיון שלו היה לחבור לסעודים כדי לנהל את המאבק מול איראן. הוא שיגר את שגרירנו בוושינגטון דני אילון לפהד ועבדאללה, עם מכתב תשובה מנומס ליוזמת השלום שלו. המגעים הופסקו כששרון שקע בתרדמת.

אחריו הגיב ראש הממשלה אהוד אולמרט ב"יש ביוזמה הערבית סימנים חיוביים", והמגעים נותקו שוב כשהתפטר. אפילו נתניהו, אחריו, הוסיף כרגיל את האבחנה החדה שלו כשהצהיר ב־2014: "ישראל וסעודיה על סף חתימת הסכם". אבל זה קרה לפני הבחירות המכוננות לרעה של 2015. מובן שבהמשך שכח במה מדובר, לא לפני ששליחים מטעמו (יצחק מולכו, דורי גולד) יצרו אצל הסעודים רושם שניתן להגיע להסדר כלשהו.

ארדואן במטוסו הפרטי, שנקנה על ידי הקטארים // צילום: Kayhan Ozer, Anadolu Agency, Getty Images IL

ארדואן במטוסו הפרטי, שנקנה על ידי הקטארים //
צילום: Kayhan Ozer, Anadolu Agency, Getty Images IL

יוזמות שלום וגיוס טראמפ

כאשר בן סלמאן תפס את השלטון בפועל, הוא ראה בישראל שכירת חרב מול איראן, וניאות לקיים "מגעים". הישראלים מצידם מבקשים בתמורה לעשות קולות של הסדר, ועל פי טענות בפרסומים זרים, לממן חלק מהפעילות נגד איראן.

חוץ מזה, מנקודת מבטם של עובדי המוסד, המגעים במפרציות לעומת מדינות אחרות הם צ'ופר VIP. מדובר בפקידים ממשלתיים במשכורות של עובדי מדינה. גם אם אתה מנהל מגעים עם "בכירים" בוושינגטון, זה נגמר בעמדת הקפה במסדרון במלון עסקים צנוע. אם אתה נופל על ארץ מזרח אירופית, זה בכלל עניין מעיק לנהל "מגעים" עם טיפוסים שיצאו מקו ייצור סובייטי ועדיין לא השתחררו מסוג של קיבעון וקיפאון. לעומת זאת, אם אתה בעסקי "מגעים" ושמירת קשר עם המפרציות, אתה יוצא מהשרוול של המטוס ללימוזינה ומשם לכל מנעמי אלופי האירוח והשיחות הצחקניות של ערביסטים, המתמוגגים מאנשים כלבבם. משהו בדומה למנעמי השהות של חוליית המוסד בג'וניה המענגת, לפני ובמהלך מלחמת לבנון. ורק להזכיר לכולנו, שאכזריות הנוצרים בלבנון אינה שונה מאכזריות המוסלמים במפרץ, והתועלת בשתיהן מפוקפקת. לא משום שהם אכזרים מטבעם. תליינים בחסות החוק אינם אכזרים. זוהי ה"תרבות" השלטונית שמאפשרת לסעודים לכרות ראשים בפומבי כחלק מתהליך הענישה המדינתי.

לפני חמש שנים מת המלך עבדאללה, אביו של המלך הנוכחי סלמאן. עבדאללה לא פסק מלדחוף את יוזמת השלום, ובמקביל לא דחף את אפו באגרסיביות לקלחת האיראנית. מבחינתו, ארה"ב הייתה האחראית העליונה לביטחון הממלכה. אחריו הומלך סלמאן. כמו בנו מוחמד, יורש העצר הנוכחי, שניהם רואים באיראן איום הממתין מעבר לפינה. שניהם אינם מאמינים – עד שונאים ממש – את ברק אובמה שחתם על הסכם הגרעין, ושניהם חלקו את תיעובם כלפי אובמה ואיראן עם נתניהו ואנשיו.

ושניהם גם תומכים ביוזמת השלום. רק לפני כמה חודשים התכנסו בריאד 54 נציגי מדינות ערב שדחו את 'עסקת המאה' של טראמפ לטובת היוזמה הערבית, שאומצה על ידי הליגה הערבית. זו שבלוק הימין לדורותיו, משמיר ועד נתניהו, התנגד לה ובעצם לכל יוזמה שהיא.

שמעון פרס ניסה לעבור את מעגל האש הפלסטיני בקפיצת ראש, דרך הסכם עם ירדן, הוא ורבין דרך אוסלו, אהוד ברק סבר שדיאלוג ישיר עם הפלסטינים באמצעות ביל קלינטון עדיף על מעורבות כלשהי של מה שכינה "הגלביות הזהובות". אהוד אולמרט היה ראש הממשלה היחיד שניהל מו"מ מסודר, החלטי ואמיץ עם אבו מאזן. בקפיצה אחורה, ועידת מדריד שהוביל יצחק שמיר בעצם טרפדה תהליך מדיני עם הפלסטינים, אבל המינגלינג שם הביא להתקרבות בין המפרציות ולהמשך "מגעים".

אלא שאחרי רבין, פרס ואוסלו, נבחר נתניהו הראשון. תעלול מנהרת הכותל שלו וההתנגשויות בעקבות פתיחתה פגעו במיתר הרגיש של הסעודים – "ירושלים" – והם ניתקו מגע. האם כפי שהופיע בפרסומים זרים, היו גם דיבורים על הצעות לחבירה לאותה תוכנית גרנדיוזית של תקיפת מתקני הגרעין באיראן? לא ידוע. התוכנית בכל מקרה טורפדה כידוע. לאחר מכן החלה מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, והקשר עם סעודיה סב סביב המלחמה שעדיין לא הסתיימה.

ראש המוסד יוסי כהן // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

ראש המוסד יוסי כהן // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

ב־2016 הפציע בביצות וושינגטון דונלד טראמפ. המדינה הראשונה שאליה יצא לביקור נשיאותי רשמי הייתה סעודיה. את הקשר תִחזק החתן ג'ארד קושנר, וכאן החל העסק כולו להיות נגוע בעסקים פרטיים ואישיים. נותרה רק המלחמה נגד ההשתלטות האיראנית בסוריה, בלבנון ובעיראק, כשסעודיה תומכת בצורה כזו או אחרת.

מעבר להיותה מעצמת נפט (לאחרונה חוללה סערה כאשר הורידה את מחיר החבית בפראות, כדי להכות את רוסיה), סעודיה היא מדינה אסלאמיסטית קיצונית לא פחות מאיראן. אוסמה בן לאדן היה נצר למשפחת נסיכים סעודית. 15 פעילים המעורבים ישירות בפיגועי 11 בספטמבר היו אזרחי סעודיה, חמישה מהם ממסגד אחד בריאד. בן סלמאן צלח בהצלחה תקשורתית את מראית העין של "הקלות לנשים", וצילום אישה נוהגת ברחובות ריאד הפך סנסציה עולמית. במקביל, נשים שלקחו את ההגה לידיים ללא אישור הושלכו מיד לכלא, ולא ברור אם המבַצעים היו משמרות הצניעות המקומיות או אנשי MBS.

אין דיווחים של ממש על משחקי כוח בין בן סלמאן ומוסדות הדת הווהביים, על רקע המאמץ התיירותי החדש שהמדינה משקיעה בו הרבה. גם לא על הניסיון של משרד התיירות הסעודי לארגן היסטוריה מקומית שתקרוץ החוצה, בדרך כלל תוך אימוץ שרידי הסחר הנבטי אי שם במדבריות חצי האי ערב. וכמובן אירועי מכה והחאג'. בעיקרון לא מומלץ, כמו בכל מפרצית, לנהל ויכוח חופשי על יחסי דת ומדינה או ללכת במכנסיים קצרים.

טראמפ מבקר בסעודיה, 2017 // צילום: Bandar Algaloud, Saudi Kingdom Council, Getty Images IL

טראמפ מבקר בסעודיה, 2017 // צילום: Bandar Algaloud, Saudi Kingdom Council, Getty Images IL

מדריך אזורי קצר

העניין של ממשלת נתניהו בסעודיה ובמפרציות ברור. סעודיה היא הענקית של האזור. הנהון לעבר שאר המפרציות, למעט קטאר, מחייב אותן לציות, וכל נפנוף גלבייה הופך לפריצת דרך מדינית. "המוסד יסייע לי לפתח קשרים מדיניים ברחבי העולם, לרבות עם מדינות ערביות ומוסלמיות", הצהיר נתניהו ביום מינויו של יוסי כהן לראש המוסד. אמ"ן? צה"ל? משרד החוץ? יוסי כהן, על פי פרסומים לא מעטים, נוסע עם מאבטח ומזוודת ג'יימס בונד לסבב גלובלי כדי לקושש "אזוריות מתונות" במזרח התיכון, באסיה או באפריקה. סוכניו מכשירים את הקרקע. בחשאי. איש לא יודע מה נאמר, מה הובטח, מה שולם – אבל הכל יודעים מה נקנה, בין השאר: פוטו־אופ של נתניהו עם אדם שאמור לענות על כמה הגדרות מחייבות: יש לו שם ערבי, הוא שליט של מדינה ערבית בעל תואר מכובד ומתגורר בארמון שמתחרה בגודלו ובעיצובו, רצוי בזהב, על ארמון ורסאי והטאג' מאהל. מעמד הפגישה עם נתניהו והתמונה הנלווית מאפשרים שיגור סדרה של הצהרות מפוצצות על "פריצת דרך" ו"הפשרת יחסים" שאמורה ליצור באזז של אחרית הימים ושלום עלי אדמות. דא עקא, עד עצם היום הזה שום דבר אמיתי לא קרה במפרציות ובאזוריות המתונות, אלא אם כן מטוס אזרחי בדרך לישראל מעל שמי סעודיה או סודן הוא סיבה למסיבה.

בחריין: אי מפלט

בחריין היא מעין שכנה־שכונה של סעודיה, כולה אי זעיר ובסיס אמריקאי שנועד לשמור על עתודות הנפט והגז. והיא גם אי מפלט סעודי. גשר שאורכו 25 ק"מ מחבר ביניהן וכל מי שצופה על הגשר בסופי שבוע רואה שיירות של רכבי פאר וערבים נוהרים לעבר הברים ואתרי השעשועים בבירה מנאמה. ככה? קטאר מתכננת גשר שאורכו 45 ק"מ בינה ובין בחריין, שבנייתו מתעכבת עקב הסכסוך הנוכחי עם סעודיה. ככה? איראן תובעת את בחריין לעצמה. יש שם שני־שליש שיעים, חלקם מאיראן, שהגיעו בשנות ה־70. הטווח לאיראן הוא פחות מ־1,000 ק"מ במפרץ וכביש יבשתי מחבר של 1,500 ק"מ. באביב הערבי התסיסה איראן את השכונות השיעיות. סעודיה הגיבה בנישואי בן מלך בחריין ב־2011 לבת המלך הסעודי. אני לא יודע מדוע, אבל בחוגים מודיעיניים בישראל דיברו על הסכמי אי־לוחמה עם בחריין כפתרון למחויבות הסעודית. כאילו לא ברור מראש ששום הסדר לא הולך לשום מקום ללא ההקשר ליוזמה העברית עם הבעיה הפלסטינית.

איחוד האמירויות: משקיעים מערבה

כל העולם מכיר כיום את איחוד האמירויות, ומצידו האפל. נסיך אבו דאבי השיח' מוחמד בן ראשד אל־מכתום, ראש ממשלת איחוד האמירויות (הנשיא הוא מוחמד בן זאיד), הגיש השנה תביעה בבית הדין לענייני משפחה נגד הנסיכה האיא, אחת מנשותיו. זאת לאחר שהיא ברחה עם ילדיה ללונדון, בטענה לאכזריות נפשית בלתי נתפסת. הסיפור כולו הוא רומן משרתות טבלואידי נפלא, שמכסה על אותה קפיצת מדרגה של שליטי המפרציות לעתיד ובחזרה כאילו רגל אחת על דוושת הפרארי והשנייה על ארכוף הגמל. האיחוד הוא מדינה חדשה יחסית, שאיגדה ב־1971 שבע נסיכויות.

האב המייסד חליפה בן זאיד עדיין איתנו, הוא כבר בשנות ה־90 שלו, והאיש השולט והבולט כמנהיג האיחוד הוא מוחמד בן זאיד, נשיא האיחוד והאיש שייתן את הטון בשרידות המפרציות כולן במהלך הפיחות הצפוי בתזרים הפטרו־דולרים.

כוויית ובחריין הן גרורות סעודיות, ועומאן, כלפי חוץ, היא נסיכות שוחרת טוב, חסרת השפעה ונעה מאיראן לישראל, כמו מסעודיה לקטאר. גם איחוד האמירויות לא ממש מאוחד, אבל בהנהגת בן זאיד הופכת דובאי לפנים הרציניות של המפרציות. כל הסיפור הוא ניהול נבון של הפטרו־דולרים, ונראה שהוא הרציני והמוכשר מכולם. הבסיס, על פי בן זאיד, הוא השקעה בחומר האנושי. החל מחינוך חינם לכל ילד, תוך איתור המוכשרים ושיגורם למיטב האוניברסיטאות במערב. המורים בבתי הספר הם כמעט על טהרת האמריקאים והבריטים, ובאמת, הדבר הראשון שזרים נתקלים בו הוא שכל האזרחים המקומיים בני שיחם דוברים אנגלית צחה כמעט חפה ממבטא.

החבילה לחיים כוללת ביטוחי בריאות חינם ואפס מיסים ל־8 מיליון האזרחים הפריבילגים. בן זאיד ביסס את קשריו עם המערב על רכש בנקים ומלונות ברחבי העולם (ולא רק), לטובת ביצור תשתית שאיננה תלוית נפט – והקמת קרן של 700 מיליארד דולר להשקעות. כולל התעניינות בכמה מיזמי היי־טק בישראל בנושאי רפואה. בין השאר, כמיטב המסורת והדנ"א העתיק של שבטים נודדים מאוימים תדיר, משקיע בן זאיד בצבא שמפקדיו הם תמיד אזרחי דובאי. "אתה רואה F16 שהטייס מדובאי והנווט מפקיסטן, או צוות תותח מסרי לנקה, הודו או לבנון, אבל מפקד הפלוגה מדובאי", אומר ל'ליברל' איש עסקים שיש לו עבר ביטחוני עשיר.

אומרים שבן זאיד הוא מעין מנטור של בן סלמאן הסעודי, מה שמעלה תהייה מדוע הצטרף למלחמה של ארה"ב וסעודיה בתימן. כשהחלה המלחמה אמרו חברים מישראל לסביבת בן זאיד – רק אל תיתקעו שם. תלמדו מהשגיאות שלנו בלבנון. תחתכו ותלכו. ואכן צבא האיחוד יצא ראשון. הסעודים והאמריקאים עדיין ממשיכים, אם כי בעצימות נמוכה, ואחרי הפגיעה במתקני הנפט הם הורידו הילוך ומדברים על הסדר עם המורדים החות'ים.

קטאר: מזומנים כמו חול

על פי 'פורבס', קטאר היא המדינה העשירה בעולם פר אוכלוסייה. וכיאה וכנאה, הבירה דוחא רוויה מפלצות ארכיטקטוניות. היא הייתה הנסיכות השמינית באיחוד האמירויות, פרשה, מנהלת מדיניות עצמאית ומאז רומצת בינה ובין כל השאר עוינות של ממש. בעוד בן סלמאן בסעודיה מפעיל אלימות נגד אויבים מחוץ ומבית, בקטאר הלכו בין השאר על תקשורת ככלי שיחבר אותם לעולם.

כבר ב־1996 הקים חמד בן ח'ליפה אל ת'אני, אביו של השליט הנוכחי תמים בן חמד אל ת'אני, את ערוץ 'אל ג'זירה' כמקדם מכירת קטאר, עסקיה והאידיאולוגיה שלה. ואכן, הערוץ הזה יורה לכל הכיוונים, פרט לדוחא כמובן. על פי פרסומים זרים, תוכנת הריגול הישראלית שנמכרה לסעודיה ולאיחוד האמירויות ריגלה בין השאר גם אחר הקטארים (בעצם אחרי כל מי שסומן כאויב, ובמזרח התיכון כולם אויבים של כולם למעט תקופות של אחווה לוהטת). ככה? 'אל ג'זירה' הפיקה תחקיר על השפעות הלובי היהודי על מדיניות ארה"ב ובריטניה. תחקירן בסניף ארה"ב חדר לאתר אמריקאי ימני שעוקב אחרי פעילי שמאל יהודים־אמריקאים (חלק מהם טענו בחקירת שב"כ כי למדו ששמותיהם הועברו לשב"כ על ידי אותו אתר).

פרק נוסף צולם בבריטניה, שם תועד דיפלומט בשגרירות ישראל בלונדון מתרברב בהשפעת ישראל על מינויים פוליטיים. וכך, על רקע יחסי תחרות עם קטאר, יחסי ידידות עם איראן, חרב דמוקלס תקשורתית תלויה מעל ראשו של בן סלמאן הסעודי. לפני כשנה הוא הכריז על חרם מלווה בסנקציות נגד קטאר וצירף אליו את המפרציות ומצרים (לנשיא בקהיר א־סיסי אין ברירה, משום שסעודיה מנשימה את ארצו). ככה? התשובה הייתה מכת וו לרקה המצרית: קטאר רכשה דרשן טלוויזיה מצרי שיש לו 60 מיליון צופים. בתמורה להסרת החרם והסנקציות דרש בן סלמאן מתמים אל ת'אני לצנן את יחסי קטאר ואיראן, ולסגור את 'אל ג'זירה' (הייתה גם דרישה ישראלית לסגור את התחנה בישראל אבל היא בוטלה).

קטאר צפצפה. שר ההגנה הקטארי אמר: "איראן היא שכנה שלנו. עלינו להתקשר לאיראן, לשים את הדברים על השולחן ולהתחיל לדון בנוגע להבאת שלום – ולא מלחמה". כמו כן דרש הקטארי להציל את הסכם הגרעין שחוסל על ידי טראמפ. ככה? בן סלמאן איים לכרות תעלה בגבול היבשתי בין סעודיה וקטאר כדי לבודד אותה. ככה? קטאר פנתה לרוסיה כדי לרכוש מערכות הגנה של 400-S. הסעודים ידעו שיש להם עסק עם בדואים, ומכאן ואילך כל מטוס סעודי בטווח של מאות ק"מ מקטאר צפוי להיות מיורט במקרה של הידרדרות. הם פנו לצרפתים שיפעילו את קשריהם עם הקטארים והרוסים, וביקשו שימנעו את המכירה. הם גם איימו שאם לא תהיה פעולה למניעת הגעת הסוללות, "סעודיה תיערך לפעולה צבאית". צרפת לא הגיבה.

קטאר התעלמה והמשיכה לנהל מדיניות עצמאית. אל ת'אני תומך בממשלת לבנון שרובה חזבאללה, תומך בחמאס (עד עכשיו בכמיליארד דולר), בתיאום עם ישראל (ולעתים גם בהפצרות ישראל). עד שהתברר שהחנוק מאיים להרוג את עצמו ואת החונק, וישראל זחלה לקטאר כדי להיחלץ מחיבוק הדוב הרעב של חמאס. קטאר מצ'פרת את רג'פ טאיפ ארדואן במטוס פרטי מפואר, ומאפשרת לו להחזיק באמירות בסיס צבאי טורקי. ורק כדי להבין עם איזה מזרח תיכון יש לנו עסק, קטאר גם מארחת כ־10,000 חיילים אמריקאים בבסיס חיל האוויר שלה.

איכשהו, גם למי שדוחא עבורו היא מגרש כדורגל בסח'נין (באדיבות אחמד טיבי), נדמה שאם מדינת ישראל הייתה הולכת על קטאר ולא על סעודיה, ניתן היה להקים שם אפילו בסיס של גולני. רק שלא יסתובבו בגדה. בינתיים קטאר מארחת את עזמי בשארה, מנהיג בל"ד לשעבר ויש טוענים גם בהווה. מישראל נמלט בשארה בגין ההאשמות של השב"כ נגדו כסוכן עבור האויב. בדוחא הוא סוג של אזרח כבוד, מחזיק מכון חשיבה עתיר מזומנים – ונחשב יועץ־על מדיני.

בינתיים, כאמור, נבחר טראמפ והגיע הזמן לבצע תפנית. הקטארים רכשו אג"ח בחצי מיליארד דולר בחברות נפט שתומכות בראש החלודה שנכנס לבית הלבן, ופצחו בקמפיין עתיר מיליונים לשיפור תדמיתם בקהילה היהודית בארה"ב – תוך שהם תורמים מאות אלפי דולרים לארגונים פרו־ישראליים.

לכאורה קטאר היא אויבת מדינת ישראל והעם היהודי; למעשה זהו המזרח התיכון, בייבי. התרחיש הצה"לי מדבר על היתכנות גבוהה למלחמה. הנפץ הקבוע הוא עזה, וישראל תלויה בשסתום בטיחות שיווסת את הזעם, שמאיים בהתפרצות שתגרור גם את הגדה, הרצועה ואולי תהיה הטריגר גם למלחמה גדולה בצפון. מי שמונעת מהשסתום הזה לקרוס היא קטאר. מכאן ניתן להבין כיצד פועלת המדינה הזו ומדוע נסעו לשם, יחד, ראש המוסד יוסי כהן, שמחזיק בתיק המפרציות, ואלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי. למדינת ישראל אין סיבה לשגר גם את כהן וגם את הלוי. ייתכן שעשו זאת בעקבות המלצה של ליצמן (כוהנים ולוויים עבדו יחד בבית המקדש), אבל זה בהחלט לא עניין רגיל שראש מוסד ואלוף פיקוד מבצעים מטלה שהיא בדרך כלל עניינו הבלעדי של המוסד.

מה שידוע הן רק העובדות – ומה שצריך להוסיף להן הם הידע וההבנה של הקטארים לגבי המצב בישראל: לא צריך להיות אנליסט דגול כדי להבין שהם לא מאמינים לנתניהו. השטיקים שהאכיל אותם בפעילותם ברצועה הבהירו להם עם מי יש להם עסק. לא רק שאינו אמין, הוא גם מזוהה עם הסעודים, אויביהם. כהן ואנשיו הם רק הנערים השליחים. אין ספק שהקטארים מודעים לקרע בין נתניהו ושות' ובין צה"ל בעניין הטיפול בעזה ובכלל. הם לא צריכים לקרוא פרשנים ישראלים כדי להבין שצה"ל דורש הסדרה פלוס השבחת תנאי החיים ברצועה – ונתניהו מתחמק בגלל חשש שיואשם בכניעה כפולה. לערבים בעיני בוחריו, ולקטארים בעיני הסעודים. התוצאה היא שהקטארים התנו את המשך הזרמת הכסף במילה של הלוי, כלומר של כוכבי וצה"ל.

כוויית: טראומה מתמשכת

כוויית היא מפרצית אנמית למדי. יש בה כל מה שפטרו־דולרים מספקים לבעליהם, אבל איכשהו הכווייתים כאילו מסויגים מעט, ולא שהם אינם מארחים למופת. הם עדיין בהלם הכיבוש והבערת שדות הנפט על ידי סדאם חוסיין בקיץ 1990. חוסיין תבע אז שליטה על כוויית כמחוז ה־20 של עיראק ויש לכך סימוכין היסטוריים. "גם כשאתה מדבר עם כווייתי, אתה בטוח שהוא עיראקי בגלל הניב שלו", אומר אחד מראשי 'תבל' לשעבר במוסד, שעיצב את היחסים עם המפרציות. "המניירות עיראקיות, השירים והזמרים שלהם עיראקים". אחרי נסיגת סדאם, תוך שהוא מבעיר את בארות הנפט שלהם, העבירו הכווייתים את מדיניות החוץ והביטחון לסעודיה, לאיחוד האמירויות ולאמריקאים. הם לא מערבבים ולא מעורבים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל לא שוכחים את תמיכת ערפאת בחוסיין ואת הריקודים על הגגות בשכם בזמן הבערת הבארות ושיגורי הטילים לישראל.

עומאן: תרגיל יח"צ

המדינה הנינוחה מכולן, ששימשה שדה ניסויים לקשר עם מדינת ישראל, היא עומאן. רצועה צחיחה אי שם בדרום הכי רחוק של חצי האי ערב. סעודיה ושאר המפרציות היו שלל של האמריקאים, שניצחו את מלחמת העולם השנייה. לבריטים החבולים, בעלי הבית הקודמים, הם הותירו את עומאן ועדן. ב־1965 המרידו הסובייטים כמה שבטים כחלק מן המאבק הבין־גושי, והבריטים ערכו שם מרחץ דמים שדיכא את המרד – והמליכו את סעיד אבן תיימור, שמלך עד שהחל מגלה סימני דמנציה וכלא את בנו קאבוס אל סעיד. הנציג הבריטי דרש מהסולטן הזקן לוותר על כתרו ולאפשר לבנו, שהתחנך בבריטניה, למשול תחתיו. אני לא מבין למה, תהה הסולטן הזקן. הבריטי שלף את אקדחו וירה בו. עכשיו תבין, אמר לו.

קאבוס, הסולטן הצעיר דאז (מת לאחרונה, בינואר 2020, בגיל 79), היה אחד מאותן הכלאות בריטיות־בדואיות, שאהב מוזיקה קלאסית, יאכטות ענק ומטוסים פרטיים בסדר גודל של 747 (היו לו שניים כאלה). עומאן עצמה היא מקום כיפי לפריבילגים ואורחים. אמנם מסתובבים שם עם חרבות ושבריות באבנט, אבל חופים מדהימים ופירות הים הכי טובים בעולם מפצים על כך. אין בנייה ראוותנית, ומרבית הבתים עשויים לבנים ובני קומה אחת.

יש בעומאנים משהו איטי יותר, כאילו הם מאלו שלוקחים את הזמן שלהם בניחותא. ראש הביון העומאני נשאל פעם על הרגלי עבודתו וסיפר שבשעה שתיים הוא מסיים וחוזר לביתו. אלא אם כן יש משבר ואז הוא נשאר עד ארבע. השליט הנוכחי הוא אחיינו של קאבוס המנוח, וההערכה היא שמסורת הנינוחות והפתיחות תישמר כלפי כולם. כולל האיראנים. למעט אלו שניסו בימי האביב הערבי לחולל מהומות במסקט הבירה ודוכאו ביד ברזל.

לישראלים רשמיים לא הייתה בעיה להגיע לשם. יצחק רבין ושמעון פרס ביקרו בבירה. ציפי לבני כשרת חוץ נפגשה פומבית עם שר החוץ העומאני. רבין פתח שם בשקט נציגות, והקשר נותק כשהתברר שממשלות הימין אינן מוכנות להסדר מול הפלסטינים. קאבוס היה רווק חשוך ילדים ועתיר רכילויות על נטייתו המינית. הסולטן החדש שעלה בראשית השנה, אומרים המזרחנים, ילך בדרכו.

ב־2019, כשקאבוס על תקן שכיב מרע, הסתער עליו בנימין נתניהו בסיוע לשכת טראמפ והבטחות שווא – וסחט ביקור מלכותי לקראת הבחירות. על פי נתניהו, הוא דן עם הסולטן ב"דרכים לקידום תהליך השלום במזרח התיכון". לביקור נלווה ציוץ תמיכה של האיש של טראמפ ג'ייסון גרינבלט, נדל"ניסט, עורך דין ניו יורקי וממחברי היוזמה המדינית של וושינגטון־ירושלים.

הצצה על ראשית יחסי ישראל־עומאן באמצעות המוסד עולה מסיפורו של ת' "חברו של הסולטן קאבוס" (ובהתאמות הדרושות גם שלי, ר"א).

מה בדיוק עשית בעומאן? שאלתי אותו.
"ישבתי עם הסולטן ושבעת החכמים, כך קראו ליועצים הקרובים, ודנו בעניינים שעניינו את מדינת ישראל ואת הסולטן".
רק אתה והסולטן ושבעת החכמים?
"לא. היו תמיד עוד שני בריטים שניהלו את ההצגה".
מה בדיוק רצתה מדינת ישראל?
"להגיע דרך הסולטן לקשרים עם מדינות מתונות נוספות".
הגענו?
"קדחת".

השיטה. סוף דבר

הסתערות המוסד על ארצות שהן "חצי יעד" שבהן ניתן לקושש חצי הצהרה לצורכי מיתוג נתניהו כלורנס איש ערב עובדת (בערך) כך: בתיווך אמריקאי פוגשים נסיך כלשהו בוושינגטון בדרך כלל. למשל, אחד יוסוף עוטיימה מאיחוד האמירויות. בשלב ראשון יושבים לארוחת ערב דיסקרטית, בדרך כלל בבית פרטי. מביאים מתנות. מתנחמדים ונזהרים מחנופה. היא עובדת בשלבים שבהם האינטרסים הגלויים של כל צד מונחים על השולחן. החשדנות עלולה להתגנב אם המניעים הנסתרים אינם מובנים. עד כאן זה קטע נחמד, וחשיבותה של הפגישה היא בעצם קיומה.

בשלב הבא נפגשים באירופה. מדברים על שיתוף פעולה אולי מוכרים או קונים מידע כזה או אחר הקשור לאיראן, כפי שמספרים בעולם. רצוי שהשיח יפחיד את המפרציות, שיוכיח את עומק החדירה שלנו, אבל לא ברמה של איום צבאי ממשי כדי לא להיות חשודים בלהיטות יתר בהפחדה. נניח, אחמד אמר למוחמד: נארגן להם מארב על מחירי החבית בישיבה הבאה של אופא"ק ונצביע נגדם (נפט לפעמים יקר מדם). או: זה שמסתובב אצלכם נצפה מדבר עם איראני (עם איראנית עוד יותר טוב). לאחר מכן יגיע שת"פ. יותר ויותר אנשים נכנסים לקשר והם חווים יחד הצלחה או כישלון. ברגע שבו יש שת"פ נוצרת התשתית ליחסים מדיניים. הבעיה של ממשלת ישראל היא שמעולם לא מינפה את השת"פ, על היבטיו השונים, שהמוסד ואחרים תחזקו לכדי מהלך מדיני. אלא אם כן פעלולי יחסי ציבור של נתניהו והדחיינות האינסופית שלו הם מהלכים מדיניים גאוניים

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook