fbpx

שמאלה לאן? | ש״י אגמון, ד״ר נעם גדרון

במקום לנוע בין סקנדל לפסטיבל ובין אופוריה לייאוש, מוטב להביט במציאות בצורה מפוכחת | מצד אחד, בזכות שיתופי פעולה חכמים, השמאל זוכה לשורת הצלחות יפה בעולם | מצד אחר, קריסתו של הימין המתון אינה מבשרת טובות, ויש עוד דרך לעבור

0

רכבת הרים בין ייאוש לאופוריה. כך נדמה שהשמאל הישראלי הגיב לסערות הרבות שהתחוללו בשנים האחרונות בפוליטיקה העולמית. ניצחונות של מפלגת שמאל – בארה"ב, בגרמניה, באוסטרליה ועוד¬¬ – הובילו להכרזות על סופו של הגל הפופוליסטי העולמי. 

מנגד, כל התחזקות של מפלגות ימין פופוליסטי מובילה לדיון מחודש בסחף העולמי ימינה ובקריסת השמאל. רכבת ההרים הרגשית מונעת דיון רציני בנוגע לשיעורים הרלוונטיים שאפשר ללמוד מההצלחות – ומהכישלונות – של השמאל בעולם. כשפנינו לבחירות נוספות, הדיון הזה הפך לרלוונטי מתמיד. 

מבט משמאל

נתחיל בהצלחות. אל מול הדיון המתמשך בקריסתו של השמאל עומדות העובדות. בצפון אירופה, מפלגות סוציאל־דמוקרטיות מובילות לראשונה זה זמן רב בכל המדינות הנורדיות: שוודיה, נורווגיה, דנמרק, פינלנד ואיסלנד. בדרום אירופה, השמאל בשלטון בספרד ובפורטוגל. במרכז היבשת, גרמניה פנתה שמאלה אחרי תקופה ארוכה של שלטון שמרני. ולא רק באירופה: גם בארצות הברית, באוסטרליה ובניו זילנד השלטון נמצא שמאלה מן המרכז. למרות חדוות המספידים, השמועות על מותו של השמאל היו ועודן מוקדמות.

גם אם חלק מממשלות השמאל הללו ייפול בקרוב ואחרות יעלו, התמונה הגדולה ברורה: השמאל נמצא בעמדה פוליטית תחרותית יותר מכפי שנהוג לחשוב. אם ננסה לזהות מה אפשר את חזרתו של השמאל לשלטון, הרי שלפחות במדינות אירופה מרובות המפלגות  התשובה תהיה שיתופי פעולה אפקטיביים. המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות לא חזרו לשלטון משום שזכו בשיעור קולות גבוה במיוחד – אלא דרך בניית שותפות מורכבת עם מפלגות שונות ומגוונות, חלקן משמאל וחלקן מהמרכז. 

קחו לדוגמא את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה. כשהיא עלתה לשלטון בפעם הקודמת, לפני יותר מ־20 שנה, שיעור התמיכה בה עמד על כ־40%. לעומת זאת, לפני חודשים ספורים הסוציאל־דמוקרטיים הגרמנים חזרה לשלטון עם כ־25% מהקולות בלבד – בזכות שותפות קואליציוניות מבוססות. כך גם בדנמרק, שבה הסוציאל־דמוקרטיים עלו לשלטון, אף שהתמיכה בהם ירדה, עקב התחזקותן של שותפותיה הקואליציוניות. 

זהו לא צירוף מקרים: השינויים הפוליטיים בגרמניה ובדנמרק
מלמדים על תופעה רחבה יותר. בניגוד לעידן שבו המפה הפוליטית נשלטה בידי שתי מפלגות גדולות, העולם הפוליטי של ימינו מאופיין, ברובו, בריבוי מפלגות קטנות ובינוניות. לכן הדרך של מפלגות שמאל לשלטון עוברת במידה רבה דרך שיתופי פעולה ומציאת מכנה משותף עם מפלגות חדשות וישנות בגוש הפוליטי שלהן. באופן יותר ספציפי, דרכו של השמאל לשלטון רצופה בשיתופי פעולה עם שני גורמים עולים בפוליטיקה העולמית: מפלגות ליברליות והמפלגות הירוקות.

ראוי להדגיש את הנקודה הזו משום שהדיון הציבורי על היחלשותן של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות התמקד, בשנים האחרונות, בחוסר היכולת שלהן לשמר את כוחן בקרב פועלי צווארון כחול, הנוטשים לכאורה לטובת הימין הקיצוני. אומנם יש בסיפור הזה גרעין של אמת, אך זהו גרעין קטן. מחקרים שבחנו דפוסי הצבעה בשנים האחרונות מגלים שרק שיעור קטן של בוחרים עבר ממפלגות סוציאל־דמוקרטיות לימין־קיצוני. בפועל, מפלגות סוציאל־דמוקרטיות סובלות מדימום מתמשך של בוחרים בעלי השכלה גבוהה הנוטשים אותן לטובת מפלגות ירוקות או ליברליות. 

במערב אירופה, למשל, מקרב הבוחרים שהצביעו בעבר למפלגות סוציאל־דמוקרטיות והחליטו לנטוש אותן – רק 10% העבירו את קולם לימין הקיצוני, בעוד כ־30% העבירו את תמיכתם למפלגות ירוקות. מנקודת המבט הזו, הניסיון של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות לרדוף אחרי מצביעי־ימין קיצוני מבוסס על הנחות מוטעות. 

מבט מימין

מפלגות הימין הפופוליסטי לא הולכות לשום מקום, כפי שטענו לאחרונה בדוח שחיברנו עם יונתן לוי עבור הקרן החדשה לישראל. גם אם חלקן ספגו מפלות אלקטורליות, מפלגות הימין הפופוליסטי עדיין זוכות לתמיכה בלתי מבוטלת בציבור, ולא פעם מצליחות להשתלט על סדר היום הציבורי. חשוב מכך, התנאים החברתיים שהפכו את מדינות המערב, וגם את ישראל, לכר פורה לצמיחת פוליטיקה פופוליסטית לא השתנו באופן משמעותי. יהיו אשר יהיו הסיבות להצלחה הפופוליסטית – אי־ביטחון כלכלי, תרבותי, פיזי או כל שילוב שלהם – כל עוד לא יחול שינוי בתנאים הללו, הפוטנציאל הפופוליסטי ימשיך להתקיים. 

שנית, חזרתן לשלטון של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות בשנים האחרונות היא בין היתר פועל יוצא של היחלשותו של הימין המתון – כאשר מפלגות השמאל נהנות מההפקר. כך, בבחירות בגרמניה בשנה שעברה צנחה התמיכה במפלגת הימין־מרכז באופן משמעותי. גם בבחירות שנערכו בצרפת לאחרונה המפלגה השמרנית כמעט ונמחקה. 

זהו ביטוי למשבר זהות רחב יותר שפוקד את הימין־מרכז, שמתקשה להחליט אם ובאיזו מידה להתחרות עם הימין הקיצוני דרך אימוץ עמדות לאומניות ופופוליסטיות – מהלך שעשוי להגדיל את התמיכה בקרב בוחרים עם השכלה נמוכה יותר, אבל להרחיק בוחרים משכילים ממעמד הביניים המבוסס.

המשבר הזה של הימין־מרכז עובר לרוב מתחת לרדאר, אך יש לו השלכות מרחיקות לכת. מפלגות שמרניות מתונות מילאו תפקיד מפתח בייצוב המערכת הפוליטית ובביסוס הדמוקרטיה המערבית, בין היתר דרך ריסון המרכיבים הקיצוניים יותר בגוש הימין. 

לפיכך, המשבר של הימין המתון הוא אחת ההתפתחויות
המשמעותיות והמדאיגות ביותר בפוליטיקה העולמית, גם אם הוא פותח פתח למפלגות סוציאל־דמוקרטיות לשוב לשלטון. לכן, על אף האופטימיות, על מפלגות שמאל להכיר גם בכך שהצלחותיהן משקפות במידה מסוימת את חולשת המתחרות מימין – ולנצל כל רגע בשלטון כדי למצב את עצמן בעמדת זינוק טובה יותר למאבקים העתידיים, לכשיגיעו. 

מבט ישראלי

לאחר ארבע מערכות בחירות בשנתיים, וכאשר נראה שישראל צועדת לקלפי פעם חמישית בקרוב, ברור שהנסיבות הפוליטיות בישראל הן ייחודיות. ובכל זאת, המבט ההשוואתי מלמד אותנו גם משהו על הפוליטיקה בישראל. גם אצלנו השמאל חזר לממשלה לא מעט בזכות שברים ומתחים בתוך גוש הימין. נכון, אין לשמאל בארץ השפעה ישירה על המשבר הזה, אבל צריך להביא אותו בחשבון בתוכניות עתידיות. 

נוסף על כך, גם בישראל מפלגות שמאל קיבלו שוב עמדות כוח דרך שיתופי פעולה קואליציוניים מורכבים, ובניגוד לחוסר היכולת להשפיע על משבר הימין המתון, כאן דווקא יש למפלגות השמאל עוד עבודה לעשות. 

ראשית, המחקר מלמד שאין טעם באימוץ שיח לאומני במטרה למנוע זליגת מצביעים לימין הפופוליסטי. מהלך כזה, שכרו בהפסדו: הוא לא מביא לשמאל בוחרים חדשים, הוא מנכר מצביעים קיימים ומקשה על קואליציות עתידיות עם מפלגות אחרות בשמאל־מרכז. 

ומה כן כדאי לעשות? בעוד כל מפלגה בגוש השמאל־מרכז צריכה לעצב את הפרופיל האידיאולוגי שלה ולשמור על מובחנות וזהות פוליטית, יש גם צורך בבניית גשרים שיקלו על שיתופי פעולה בין המפלגות השונות בגוש: דרך מכוני מחקר, ארגונים חוץ־פרלמנטריים ופעילויות משותפות בקרב פעילות ופעילים פוליטיים. 

המטרה: "לנעול" שיתופי פעולה עתידיים בין מפלגות הגוש ולבסס מחנה פוליטי מגובש, שיעמוד גם אל מול הצעות קוסמות מצד מפלגות ימין. מבחינה זו, מפלגות השמאל בישראל יכולות למלא תפקיד חשוב במחנה שלהן, בין המפלגות הערביות לבין מפלגות המרכז. 

כמו מקביליו בעולם, השמאל בישראל נמצא בצומת דרכים מורכב. מצד אחד, אנו כנראה רחוקים ממציאות שבה אחת ממפלגות השמאל היא הדומיננטית במפה הפוליטית. הניסיון ליצור שותפויות עם מפלגות אחרות כדי להתמודד עם המציאות הזו מקשה על מפלגות השמאל לשמר את זהותן אל מול מפלגות המרכז הליברליות. 

מצד שני, המבנה הנוכחי של מפת המפלגות וחולשת הימין המתון פותחים פתח לשיתופי פעולה חדשים, שמקרבים את האפשרות להגיע לשלטון. בקיצור, יש אתגרים ויש הזדמנויות. אפשר לוותר על האופוריה לאחר ניצחונות נקודתיים וגם על נבואות זעם בעקבות הפסדים מזדמנים. השמאל לא מת, ושובו לשלטון אינו מובטח. מה שבטוח, ההשוואה למדינות אחרות מלמדת אותנו שאסור להתייאש לפני שהבחירות התחילו, ושהמציאות מספקת לנו הזדמנויות שעוד לא חשבנו עליהן. 

ש"י אגמון הוא דוקטורנט לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת אוקספורד ועמית מחקר במכון מולד.
ד"ר נעם גדרון הוא מרצה בכיר במדע המדינה ופכ"מ באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון מולד. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook