בקיצור: תהליכים ארוכי שנים של כרסום בדמוקרטיה ובערכים הליברליים בישראל, הביאו אותנו עד לקריסה ששיאה בהתפרקות בשנה האחרונה. הטבח הנורא והמלחמה שאליה יצאה ישראל בעזה, מעמידים אותנו בפני צומת קריטית: האם נבחר להקצין עוד יותר, להפוך לגזענים, לפגוע בערכי השוויון. או להפך: ננצל את המכה הקשה שחטפנו על מנת להפנים שאסור לוותר ונצא לדרוש את המגיע לנו – מדינה דמוקרטית, ליברלית, שוויונית ומשגשגת.
הטבח שבוצע ב־7 באוקטובר עוד ייחקר רבות, ובהיותנו בעיצומה של המלחמה קשה לנו לתפוס את כל משמעויותיו. עם זאת, כבר היום ברור שמדובר באירוע מכונן בתולדות ישראל. אירוע מכונן קודם כול, מפני שהוא ערער את הנחת היסוד שעליה היו מושתתות החברה והמדינה – ההנחה שישראל היא מקלט בטוח לעם היהודי.
דורות על גבי דורות חונכו על הקונספציה: ״עברנו פוגרומים, עברנו את השואה, אך לעולם לא עוד, כי יש לנו מדינה ויש לנו צה״ל״. נכון, לא היה זה מקום מושלם – לפעמים מבולגן, לפעמים אלים ומסוכן, תמיד יקר – אבל היינו מוכנים להשלים עם כל המגרעות מכיוון שחשבנו, היינו משוכנעים, שזה המקום שבו העם היהודי סוף סוף יכול להרגיש בטוח. מוגן.
כאשר נוכחנו לדעת, בדרך אכזרית שאין כמותה, שהנחת היסוד הזאת איננה נכונה, נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו ומאז כולנו בסוג של צניחה חופשית, בפחד וחרדה, מחפשים נקודת אחיזה חדשה.
לא מעט ישראלים עוברים תהליך הקצנה ומוצאים אחיזה במחוזות של לאומנות, גזענות ומקרתיזם. הראשונים להוות מטרה הם כמובן הערבים, שכבר נעצרים על פוסטים שמביעים צער על מות ילדים בעזה. אחריהם יבוא בהכרח השמאל ״הבוגד״, ואחריו – כל מי שלא יסכים עם הקו המוכתב על ידי השלטון. ראינו את ההתפתחות הזאת יותר מדי פעמים בעבר.
אם כעת, בימי המלחמה, עוד נעשה מאמץ כלשהו – גם לא על ידי כולם – לשמור על האחדות, אני חושש שעם שוך הקרבות נמצא את עצמנו בחברה מקוטבת ומשוסעת הרבה יותר מאשר בחודשי המחאה הסוערים שלפני המלחמה. נמצא את עצמנו במחלוקת עצומה לגבי עתיד המדינה והמשך דרכנו.
אירוע מכונן משמעותו, בין היתר, בחינה מחדש של כל הנחות היסוד, וכך אנו עדים למה שמכונה ״קריסת הקונספציות״ – פתאום דברים רבים שבמשך שנים הנחנו שהם נכונים התבררו כשגוים: מ״הימין חזק בביטחון״, או ״את הסכסוך ניתן לנהל ללא הגבלת זמן״, דרך ״את השלום האזורי ניתן להשיג ללא הפלסטינים״, ועד ״ניתן למצוא תחליף לארצות הברית אצל פוטין״.
אחרי קריסת הקונספציות, שבאה יחד עם קריסה מרשימה בתפקוד כמעט כל מוסדותיה של המדינה, ברור שלא ניתן יהיה לחזור למצב העניינים כפי שהיה לפני האסון, גם אם לא מעט פוליטיקאים משלים את עצמם שהדבר אפשרי.
כאן נוצר רגע נדיר – קריסה רב־מערכתית המאלצת אותנו מחד לבנייה מחדש של מערכות, צבאיות ואזרחיות, ואנשים רבים שמגבשים להם תפיסת עולם חדשה מאידך. זהו ממש ״צומת טי״ בהתפתחות החברה הישראלית, שיכולה מכאן לפנות או ללאומנות וקיצוניות או לבנייה של מדינה מתוקנת וחברה משגשגת.
יש כאלה שכבר מנסים במרץ לנצל את תחושות הפחד והזעם, שהן כעת נחלת כולנו במידה זו או אחרת, כדי לבנות כאן מדינה שאין בה שוויון זכויות לכולם, שאין בה חופש דעה ובמקום שיתוף פעולה בין חלקי החברה השונים יש בה דיכוי וניצול. אם נאפשר לדבר להתרחש תהיה זאת בכייה לדורות, אך לתחושתי אפשר עדיין להשפיע על הכיוון בו נצעד.
במשבר הקשה שאליו נקלענו אני רואה הזדמנות אדירה, חלון הזדמנויות שעלול לא לחזור עוד שנים רבות: לבנות כאן מדינה שמגיעה לנו. הציבור הישראלי הפגין וממשיך להפגין גדלות נפש וסולידריות מדהימים, הוא משווע לאחדות וערבות הדדית ומגיעה לו מדינה צודקת יותר, שוויונית יותר, מדינה שיודעת לספק לאזרחיה ביטחון אמיתי, פיזי וכלכלי, שירותי חינוך, בריאות ורווחה של מדינה מפותחת, לספק מערכות נקיות משחיתות.
רבות מדובר היום על הממשלה הקיצונית והאנטי־ליברלית הנוכחית, שבתקופה של פחות משנה הביאה אותנו לקריסה רב־מערכתית. נכון, הממשלה הזאת היא כנראה הגרועה בתולדות המדינה, אבל הקריסה הזאת לא החלה בינואר 2023. התהליכים של פגיעה במוקדי הכוח כמו הפרקליטות או הרשות השופטת, מינויי שומרי הסף חסרי השיניים, כגון מבקר המדינה או נציב שירות המדינה, החלשת השירות הציבורי, פגיעה בחופש העיתונות, התפשטות השחיתות בכל חלקה טובה, הזנחת התשתיות, מהתחבורה ועד בתי החולים – כל אלה החלו לפני שנים, אולי אפילו עשורים.
כאשר המהלכים הללו לא נתקלו בהתנגדות אמיתית של הציבור, הם העצימו, כרסמו את היסודות ועכשיו הגיעו לשיאם.
הבריטים אומרים שלכל עם יש ממשלה שמגיעה לו. הם צודקים. במשך שנים נתנו לנבחרי הציבור שלנו לעשות ככל העולה על רוחם, בלי לדרוש ובלי להציב גבולות. היה לנו נוח. פוליטיקה נתפסה כמשהו נחות, שאנשים טובים לא עוסקים בו. הגיע הזמן להתבגר ולהבין, שכאשר חזרנו על הביטוי השכיח ״אני לא עוסק בפוליטיקה״, נתנו לאחרים את מנופי ההשפעה והיכולת לשנות את חיינו, במקרה שלנו – לרעה.
זה חייב להשתנות.
אין כוונתי לכך שמחר כולנו נרוץ לכנסת. מספיק שנבין את הקשר בין דמוקרטיה ליברלית, מושתתת על ערכי שוויון וחירות, עם מוסדות חזקים ושומרי סף לא מורתעים, לבין מדינה יהודית משגשגת ודואגת לאזרחיה, שבה אנחנו רוצים לחיות. נבין שאסור לוותר ונצא לדרוש את המגיע לנו. יש לנו חלון הזדמנויות שאסור לפספס.
