fbpx

למה מגיע לבוב דילן פרס נובל לספרות // עמית סלונים

מסע לאורך ולרוחב השבילים הטקסטואליים של בוב דילן ושמונה נימוקים לזכייתו בפרס נובל לספרות

0

איך היית מכנה את עצמך – משורר או זמר? או שאולי אתה חושב שאתה משורר שמלחין מוזיקה על הפואמות שלו?
"לא… אני לא יודע… זה כל כך מטופש! אני מתכוון, אתה לא יכול… לא היית שואל שאלות כאלה נגר או שרברב, נכון?".
 זה לא היה מעניין באותה מידה.
"אני חושב שכן. מה אתה חושב שמוצרט היה אומר אם היית מנסה לשאול אותו את השאלות האלה?".
 לא הייתי שואל את מוצרט את השאלות האלה.
"אז למה אתה עושה את זה איתי?".
(בוב דילן בראיון לתכנית רדיו בשטוקהולם, 28 במאי 1966)

"אחד הרגעים המכריעים ביותר של שנות ה־60 הגיע ביום שבו הביטלס קשרו את גורלם עם המהרישי", כתב האנטר ס' תומפסון בספרו המיתולוגי 'פחד ותיעוב בלאס וגאס' מ־1971, ולא הסתיר את תחושת הגועל נוכח המהפכה הרוחנית שעברה על ארבעת המופלאים מליברפול. "זה היה כמו לראות את דילן הולך לקריית הוותיקן לנשק את הטבעת של האפיפיור". 26 שנים אחרי, התגשמה נבואת הזעם הצינית של תומפסון, כאשר דילן ביצע הופעה מיוחדת לכבוד יוחנן פאולוס השני בפני 300 אלף עולי רגל קתולים.

כי לבוב דילן לא אכפת. הוא לא שם זין. הוא לא רוצה פרס מפעל חיים, לא מעניין אותו פרס הנובל שלכם ולא מזיז לו אם תקנו את האלבומים שלו. הוא לא צריך כסף, הוא לא צריך שתמחאו לו כפיים בהופעות, הוא לא צריך שתעשו לו לייק או תרטווטו אותו. הוא לא רוצה שתעשו ממנו "הקול של הדור" שלכם, והוא לא זקוק לאישור שלכם שהוא יותר מזמר או כותב שירים. תקראו לו סופר, מחזאי, משורר או רקדן – זה אותו דבר מבחינתו – העיקר שלא תציקו לו ושלא תבקשו ממנו לעשות בשבילכם את עבודת ההגדרה. הוא יספר לכם על כל מה שמושחת בשלטון, אבל אל תעזו לקרוא לו "מנהיג מחאה", כי הוא ממש לא הולך להפיל את הממשלה בשבילכם; אם אתם רוצים לעשות את זה בעצמכם, הוא לא לוקח אחריות. ואל תהפכו אותו למודל לחיקוי. אם אתם חושבים שהוא מגניב מדי כדי להופיע בפני האפיפיור – אז הנה הוא על הבמה ליד הזקן עם השמלה הלבנה; אם אתם חושבים שהוא מגניב מדי כדי לעשות פרסומות, אז הנה הוא עושה פרסומת לרכב חדש, או לתחתוני נשים.

הילד רוברט צימרמן גדל להיות אחד האמנים המשפיעים ביותר במאה ה־20, וההשפעה שלו ניכרת גם עמוק לתוך המילניום הנוכחי. אף אחד לא יכול להתווכח עם זה. בוב דילן שינה את הדרך שבה שומעים מוזיקה בעולם, ויניח את היסודות לכמעט כל ז'אנר מוזיקלי שיגיע אחריו. אבל עכשיו, אחרי שקיבל את החותם הרשמי של ועדת הנובל, אפשר כבר להודות שהוא הרבה יותר ממוזיקאי פורץ דרך – הוא אמן המילים המשמעותי ביותר של המאה ה־21. בפרפרזה על מילותיו של מאיר אריאל, "בסוף כל משפט של זמר או זמרת שאתם שומעים ברדיו – יושב יהודי ממינסוטה עם מפוחית".

"זה יום ענק לספרות, כשמאסטר של המשמעות המקורית של המילה זוכה להכרה. לפני שמעשיות אפיות ופואמות עלו בכלל על הדף, הן נדדו ברוח של הקול האנושי – ואין קול גדול יותר מזה של דילן". (טום וויטס מצייץ בטוויטר, 13 באוקטובר 2016)

ההשפעה המונומנטלית של דילן על עולם המוזיקה היא נושא מרתק שיכול למלא ספרים שלמים (אמ;לק – אם לא דילן, הביטלס היו נשארים להקת פופ קלילה ולא היו חולמים להקליט את 'סרג'נט פפר'), אבל דווקא השפעתו על עולם השירה והספרות זוכה כעת לערגה מפתיעה בעקבות ההכרזה על זכייתו בפרס נובל לספרות.

בשביל להבין את גודל ההשפעה של דילן צריך לחזור מאות שנים אחורה, לאמצע המאה ה־15, אז המציא גוטנברג את מכונת הדפוס שהביאה למהפכה בדרך שבה האנושות צורכת מילים. עד לאותה תקופה, וכמובן שעוד הרבה אחריה, רוב האוכלוסייה לא ידעה לקרוא או לכתוב, אבל כל חברה אנושית מכובדת, מאז ומתמיד, הייתה זקוקה לאמני מילים, כאלה שיכולים לכתוב שירה, מחזות ופרוזה. קחו לדוגמה את המחזאי היווני סופוקלס, שהעלה במאה ה־5 לפנה"ס 123 מחזות בתיאטראות ברחבי האימפריה האתונאית. כיום אנחנו מכירים פחות מעשר יצירות שלו – ביניהן 'אנטיגונה' ו'אדיפוס המלך' – כי רוב מחזותיו פשוט לא פורסמו בכתב. כך היה נהוג פעם: אם למישהו היה סיפור טוב – הוא סיפר אותו לאנשים; אם מישהו כתב מחזה מעניין – הוא מצא שחקנים שימחיזו אותו; אם מישהו כתב פואמה יפה – הוא שר אותה. זה קצת עצוב, אבל נראה כי גם חובבי האמנות הגדולים ביותר שכחו שבגלל זה קוראים לזה "שירה".

וזה בדיוק מה שעשה דילן בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת: הוא הזכיר לנו ש"שירה" יש לשיר, לא להקריא, ושאין מישהו שישיר אותה טוב יותר מאשר האיש שכתב אותה. לא כולם התחברו לקול של דילן בהתחלה. "הקול שלי חמים, פשוט אין לו צורה", העיד על עצמו ב־1966. אבל בסוף כולם הבינו שגם אם יש זמרים שיכולים לשיר את השירים של דילן בצורה יותר "יפה", אף אחד לא יכול להעביר את המסר שהמשורר מנסה להעביר כמו המשורר עצמו.

"אתה תראה את ההופעה שלי הלילה. ואתה תשמע את השירים (…) ויכול להיות שלא תבין נכון את המילים. ואני לא אדבר איתך אחר כך, כי אין לי מה להגיד על הדברים שאני כותב. אתה מבין? אני פשוט כותב אותם. אני לא כותב אותם מסיבה מיוחדת. אין איזה מסר גדול".
אכפת לך ממה שאתה שר?
"מאיפה יש לך את החוצפה לשאול אותי את זה? בחיי, יש לך הרבה חוצפה לשאול אותי שאלה כזאת. היית שואל את הביטלס שאלה כזאת?".
(בוב דילן בראיון ל'טיים מגזין' בלונדון, 9 במאי 1965)

בשלב מסוים זה נעשה מגוחך. כל מה שתוכל להגיד על הבנאדם ופועלו, הופך לחסר משמעות אל מול היצירה שלו. כתבה של כמה אלפי מילים במגזין על נייר כרומו משובח כזה או אחר לא תוכל להכיל את הגאונות של בוב דילן, את המשמעות שלו לתרבות של המאות ה־20 וה־21, את תרומתו להיסטוריה בשנות ה־60. אנחנו מהללים יין מתוק ומשובח, שנעשה מכמה ענבים בשלים של יקב בעל שם, אבל אין לנו סיכוי להעביר אל הדף את היופי של סבך שורשי הגפן, את מגע העלים שעוטפים את הפירות ואת הרגע העצוב שבו הפרי נופל אל האדמה טרם הספיק להבשיל. בוב דילן הוא לא עוד יין משובח – הוא הכרם עצמו.

בעידן שבו המילים "גאון" או "אייקון" נזרקות לאוויר כלאחר יד, קשה לחשוב על אמן כותב שראוי יותר מדילן לכל סופרלטיב אפשרי. אמן שהשפיע על עולם המוזיקה יותר מכל אחד אחר במאה השנים האחרונות, וכתוצאה מכך, על שלל עולמות תוכן אחרים שאינם כוללים כלי נגינה.

"כמו כולם, גם אני מבלה הרבה מהזמן שלי בלהקפיץ ממקום למקום את הבן שלי במכונית, וכמו כל האבות גם אני מנסה לנצל את הזמן הזה כדי לחנך את הבן שלי, וכדי להנחיל בו את האמונות שלי. אני אומר לו, 'הארי, מהם שני הדברים שהכי חשוב לדעת בעולם הזה?', והוא עונה לי: 'צריך להיות נחמדים לאנשים אחרים'. 'ומה הדבר השני?', והוא עונה בפשטות: 'בוב דילן הוא המשורר הגדול ביותר של התקופה המודרנית'. וזהו. זה כל מה שצריך לדעת על החיים". (דיוויד לטרמן, תכנית הפרידה של 'הלייט שואו', 19 במאי 2015)

ההודעה על פרס הנובל פילגה את עולם התרבות. סופרים נעלבו, מעריצים תמכו. שבועות ספורים חלפו מאז הכרזת ועדת הנובל. זה כמה ימים שדילן לא עונה לטלפונים עם קידומת שטוקהולם. בעוד כחודש הוא אמור לעלות על הבמה ולקבל את הפרס. ומה שנשאר בינתיים זה צורך עז לנסות לפרוט בזהירות, בצניעות ובעדינות, אבל באסרטיביות, את הסיבות לכך שאדם שהתפרסם כמוזיקאי ראוי לקבל פרס נובל על תרומתו הטקסטואלית.

"לתת לבוב דילן את פרס נובל לספרות, זה כמו לשים מדליה עם הכיתוב 'ההר הכי גבוה' על האוורסט". (לאונרד כהן, 13 באוקטובר 2016)

"כולנו אוהבים אופנועים". עטפת האלבום

ועבור מי שהציטוט של לאונרד כהן לא מספיק לו, הנה עשרה נימוקים נוספים.

1. בגלל שהוא הדליק את האור

בוב דילן המוזיקאי יעבור מטמורפוזה ב־1965 וישנה את הרוק כפי שהעולם הכיר אותו לפני. על הדרך הוא ימציא כמה סגנונות מוזיקליים, יקים לעצמו אויבים וחקיינים ויסלול את הדרך לאמנים משפיעים אחרים – מפול סיימון ולאונרד כהן, דרך ברוס ספרינגסטין, ניל יאנג ו־U2 ועד סופיאן סטיבנס ודייב מתיוס בנד. אם תפתחו היום את הרדיו ותשמעו שיר רוק, כנראה תשמעו אמן שבוב דילן השפיע עליו.

אבל הסיפור שלנו לא קשור למוזיקה.

כשדילן היה בן 21 הוא הוציא את אלבומו הראשון. קראו לו 'בוב דילן', השם שהוא לקח לעצמו כמחווה למשורר הוולשי דילן תומס. כמעט אף אחד לא קנה את אלבום הפולק הנחמד, שכלל בעיקר קאברים לשירי עם חרושים. רק שני שירים באלבום היו פרי עטו של דילן עצמו, אבל הם הספיקו בשביל לתת לאמן האנונימי עוד הזדמנות. זו הייתה ככל הנראה ההחלטה הניהולית הכי טובה שהתקבלה אי פעם בחברת תקליטים.

לאלבום השני שלו דילן הגיע לא כזמר, אלא כמשורר. הביטניקים של גריניץ' וילג' כבר הכירו את האיש שהגיע לערבי שירה חמוש בגיטרה וניסה עליהם את החומרים שלו. הוא היה מגניב מדי בשביל חובבי הקראת השירה ובוק מדי בשביל מעריצי הרוק – אבל משהו במסר שלו הצליח לאחד את כולם. האלבום 'The Freewheelin' Bob Dylan' הפך לקלאסיקה מיידית בזכות שירים שכבר מזמן הפכו לאגדיים, כמו 'Girl From The North Country', 'Don't Think Twice, It's Alright', 'Master Of War', 'A Hard Rain's A-Gonna Fall' (שיר אפוקליפטי שמתאר את הפחד מאסון גרעיני בצל משבר הטילים בקובה( וכמובן 'Blowin' In The Wind' שהפך להמנון של תנועת זכויות האזרח בארה"ב.

"אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את דילן (…) היה לאיזה בחור באולפן את התקליט 'The Freewheelin' Bob Dylan' (…) ובמשך שלושה שבועות בפריז לא הפסקנו לשמוע את התקליט. כולנו עשינו במכנסיים מהערצה לדילן". (ג'ון לנון על 18 ימים בינואר 1964 בפריז, שבהם הופיעו הביטלס 54 פעמים ובשאר הזמן האזינו לדילן)

נוסף ללהיטים הגדולים, כולל האלבום גם שירים שנחשבו חתרניים למדי ב־1963. 'Oxford Town' הוא שיר אמיץ שיוצא נגד הגזענות הממוסדת ("אקדחים ואלות ליוו אותו לכל כיוון / רק בגלל שהפרצוף שלו היה חום"), 'Talking World War III Blues' הוא שיר אנטי־מלחמתי חתרני שקובר את המרדנות שלו מתחת למעטה הומור – אבל המסר שלו מהדהד למרחקים. לא פלא שמרטין לותר קינג הזמין את המשורר האמיץ לעמוד לצדו על הבמה ב־28 באוגוסט 1963, כשנשא את הנאום המפורסם בהיסטוריה. 200 אלף איש ראו את ד"ר קינג מספר על החלום האגדי שלו, ואחר כך את דילן עולה ומספר על הבשורה שנישאת ברוח. אי אפשר להפריד בין שני הרגעים האלה והמשמעות שלהם בהיסטוריה האמריקאית, כמו שאי אפשר להפריד בין ההפגנה הזאת לרצח הנשיא קנדי כמה חודשים לאחר מכן. האור נדלק ומאז אף אחד לא יכול לכבות אותו – למרות שיש כמה שעדיין מנסים.

קחו את השירים מהאלבום השני של בוב דילן, הדפיסו אותם על דפים, כירכו בעטיפה מהודרת – ותקבלו את ספר שירי המחאה הכי גדול שאי פעם נכתב על ידי משורר אחד. העובדה שהוא בחר לשיר את השירים שלו ולתת להם במה גדולה יותר לא צריכה לפגוע במעמדו כאחד מהמשוררים הגדולים של המאה, אולי אפילו להפך. הדבר המדהים הוא שזה רחוק מלהיות האלבום הכי גדול שלו.

2. בגלל שהוא אוטודידקט

בפרק הראשון של הסדרה 'עמק הסיליקון' מציע מיליארדר תימהוני מענק של מאות אלפי דולרים לסטודנט שיהיה מוכן לעזוב את הלימודים בשביל להגשים את החלום שלו. מוסד הקולג' האמריקאי הוא עדיין טאבו בחברה האמריקאית – האזרחים מתחלקים בין בוגרי קולג' לבין חסרי עתיד או סיכוי למצוא עבודה. כשרוברט צימרמן, ילד יהודי מבית טוב במינסוטה, החליט לעזוב את האוניברסיטה אחרי שנה אחת ולהפוך למשורר ביבים ניו יורקי בשם בוב דילן – הוא אמור היה להפוך לחלק מהסטטיסטיקה. עוד אמן עני ומתוסכל, אולי ימות מרעב ואולי ימצא עצמו ממלא דלק תוך שהוא מספר לנהגים איך פעם הוא כתב שירה.

אני רוצה לדעת קצת על העטיפה של האלבום החדש שלך, 'Highway 61 Revisited'. תמונת השער אומרת משהו, יש לה פילוסופיה, עומק – היא חלק מתנועה כלשהי. (צוחק).
אני רוצה לדעת, ויזואלית, מה המשמעות של התמונה הזאת בעיניך… כי אתה חלק מזה.
"הממ… לא ממש הסתכלתי על התמונה הזאת יותר מדי (…) פשוט צילמו אותי יום אחד כשישבתי על המדרגות… אני לא זוכר יותר מדי לגבי זה".

אבל מה לגבי האופנוע על החולצה שלך? זה מתכתב עם הדימויים בכתיבה שלך? נראה שאתה אוהב את זה.
"כולנו אוהבים אופנועים, במידה מסוימת".
(בוב דילן במסיבת עיתונאים בסן פרנסיסקו, 3 בדצמבר 1965)

האגדה של דילן תגרום להרבה אנשים לנסות להגשים את החלום שלהם. הרוב ייכשלו, אבל שמות כמו ביל גייטס, סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג, ג'יימס קמרון, טום הנקס, טייגר וודס וליידי גאגא יכולים להתגאות שהגיעו לאן שהגיעו בלי תואר אקדמי. דילן עשה את זה עוד לפני שהמציאו את המושג "סטארט־אפ". ובכל זאת, למרות שלא סיים את חוק לימודיו, אי אפשר לומר על דילן שהוא לא משכיל. עולם הדימויים שלו, שכולל ציטוטים משירת ימי הביניים, אזכורים (וגניבות) מאירועים מהמאה ה־19 והכרה אובססיבית של עולם האמנות במאה ה־20 – הפכו את שירתו של דילן מוקד עלייה לרגל של חוקרי ספרות, פילוסופים וסתם טרולים אינטרנטיים שמחפשים להתגאות בטוויטר שהם מצאו איזו שורה שדילן שר במאה ה־21 וכבר הופיעה בספר שירי עם מדרום אפריקה במאה ה־16. על כך דילן עצמו אמר: "אמנים טובים מעתיקים – אמנים גדולים גונבים". הוא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא גנב את המשפט הזה מפבלו פיקאסו.

בוב דילן וג'ון לנון, מתוך הסרט הדוקומנטי Eat the document

3. בגלל שהוא סירב להדביק לעצמו תוויות ולא הפסיק להשתנות

אחרי ההצלחה הענקית של אלבומיו הראשונים זכה דילן לכינוי "קול הדור" והוגדר כ"זמר מחאה". הוא לא הסכים לזה, ואף הביע סלידה אקטיבית מעיתונאים שבחרו להצמיד לו את הכינויים האלה.

"הרגשתי כמו מתחזה. זה קשה כשאנשים חושבים שאתה משהו שאתה לא".
מה הדימוי שהיה לאנשים לגביך, ומה הייתה המציאות?
"אנשים לא ראו בי זמר או כותב שירים, אלא יותר איום על החברה".
ומה החלק הכי קשה בזה?
"זה מרגיש כמו להיות בסיפור של אדגר אלן פו. כולם חושבים שאתה מישהו שאתה לא. מכנים אותך בכל מיני שמות, כמו 'הנביא' או 'המשיח'. מעולם לא רציתי להיות נביא או משיח. אולי אלביס. יכולתי לראות את עצמי הופך להיות אלביס – אבל נביא? בחיים לא". (בוב דילן בראיון לתכנית '60 דקות', 5 בדצמבר 2004)

מעולם לא היה אמן שעשה כל כך הרבה שינויים באמנות שלו כמו בוב דילן. במהלך הקריירה שלו, שנמשכת כבר עמוק אל תוך העשור השישי, דילן החליף סגנונות כמו גרביים. הוא התחיל בשנות ה־60 כזמר פולק ששר שירי מחאה. בהמשך הוא שמר על אותו סגנון מוזיקלי אבל התמה הלירית שלו התחלפה לשירים אישיים ואוניברסליים, לאו דווקא פוליטיים. בתוך שלוש שנים הוא הצליח לטפס לפסגת עולם הפולק, ואז החליט לנסות כיוון אחר לגמרי: חיבר את הגיטרה החשמלית למגבר והמציא את הרוק מחדש, כשהצליח למזג בלוז ופופ עם ליריקה שטרם נראתה במחוזות הללו. בתחילת שנות ה־70 הוא עבר למוזיקת קאנטרי והציב את היסודות שמהם גראהם פרסונס ימציא את הקאנטרי רוק, אבל תוך כמה שנים חזר לפולק חשמלי. בסוף אותו עשור הוא התנצר ונגע במוזיקת גוספל, ואז עזב את הדת בתחילת האייטיז ומצא את אלוהים ברוק הרך של מארק נופלר. לאחר מכן הוא טס ליפן עם להקת ביג בנד והעלה שואו בסגנון לאס וגאס, רק כדי להקליט בתחילת שנות ה־90 אלבומים עם שירי ילדים וקאברים לא מוצלחים במיוחד לשירי פולק מתחילת המאה ה־20.

"כשהייתי ילד, הקול של בוב איכשהו הלהיב אותי והפחיד אותי בו־זמנית. הוא גרם לי להרגיש תמים בצורה חסרת אחריות, והוא עדיין גורם לי להרגיש ככה, אבל כשהייתי ילד בן 15 בתיכון בניו ג'רזי הקול של בוב הצליח לחדור ולגעת בעולם הקטן שלי – וזה בגלל שהוא היה מהפכן. אלביס שחרר לנו את הגוף, אבל בוב שיחרר לנו את הראש. והוא הראה לנו שהעובדה שמוזיקה היא עניין פיזי בעיקרו, לא אומר שהיא אמורה להיות אנטי־אינטלקטואלית. היה לו את החזון ואת הכישרון להרחיב שיר פופ עד שהוא הכיל את כל העולם. הוא המציא דרך חדשה לאיך זמר פופ יכול להישמע. הוא פרץ את הגבולות של מה שאמן הקלטות יכול להשיג והוא שינה את פני הרוקנרול לתמיד". (ברוס ספרינגסטין, במהלך טקס בהיכל התהילה של הרוקנרול, 20 בינואר 1988)

באוטוביוגרפיה שלו הודה דילן שהוציא אלבומים גרועים בכוונה כי רצה להיעלם בתנאים שלו. אחרי שהניסוי הצליח, וכולם הסכימו שעבר זמנו, הוא הוציא ב־1997 את 'Time Out Of Mind', האלבום הכי טוב שלו זה עשורים, ושבר את שיאי המכירות של עצמו עד אותה שנה. מאז הוא הספיק להקליט עוד כמה אלבומים מדהימים, להמשיך להופיע מאות פעמים בשנה וגם להקליט אלבום משירי חג המולד (שכל הכנסותיו, גם העתידיות, הולכות לצדקה). הקול של הדור, בהחלט. השאלה היא רק של איזה דור.

4. בגלל שהוא אמן המילים הכי מצוטט בפסקי דין אמריקאיים

איך אתה יודע שאתה משפיע באמת? כאשר משתמשים בשירים שלך – יותר מכל פילוסוף, משורר או סופר אחר – כדי לקבוע אם מישהו אשם או זכאי. כאשר משתמשים במילים שלך בעניינים של חיים ומוות. אז אולי לעולם לא נדע כמה דרכים על אדם לעבור לפני שנוכל לקרוא לו אדם, אבל בזכות מחקר שנערך ב־2007 בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טנסי אנחנו יכולים לדעת כמה פעמים שופטים ועורכי דין ציטטו מדבריו של דילן בטיעונים שלהם – 186 פעמים. לצורך ההשוואה, במקום השני נמצאים הביטלס עם 74 אזכורים, ובמקום השלישי ברוס ספרינגסטין הכל כך אמריקאי עם 69 אזכורים.

ואולי זה לא מפתיע כשרואים מה הם הקטעים שבהם משתמשים אנשי המשפט באולמות הצדק. המשפט הכי מצוטט הוא "If you’ve got nothing, you’ve got nothing to lose", שניתן לפעמים כהצדקת הפשע מצד הנאשם ולפעמים כסיבה להקל בעונש מטעם השופט. "You don’t need a weatherman to know which way the wind blows", לעומת זאת, הפך למשפט הצדקה של ביטול עדות מומחה בעניינים טריוויאליים. וכמובן, הכינוי המשעשע שקיבלה הפרקטיקה של נאשם שמגן על עצמו ללא שום ראיות מחזקות: הגנת "It Ain’t me, babe”.

5. בגלל שהוא שונא פוליטיקה, אבל לא מפחד להיות פוליטי

"אני חושב שפוליטיקה היא כלי של השטן. זה עד כדי כך פשוט. אני חושב שפוליטיקה הורגת; היא לא מביאה חיים לשום דבר. הפוליטיקה מושחתת. אני חושב שכולם צריכים לדעת את זה". (בוב דילן בריאיון ל'רולינג סטון', 21 ביוני 1984)

במדינה שבה שרת התרבות מנסה לתת אישור לכל הצגה שעולה ובוררת בעצמה איזה סרט יקבל תקציב ואיזה ראפר יכול להופיע בפסטיבל בסימן דו־קיום – כל אמן שמביע דעה פוליטית מסומן כחורג מגבולות המקצוע שלו.

בעולם הגדול זה מקובל לחלוטין שאמנים מביעים דעה, אפילו אם לפעמים הם משלמים על זה מחיר. שינייד אוקונור, למשל, קרעה תמונה של האפיפיור כשהופיעה ב'סאטרדיי נייט לייב' באקט של מחאה נגד השתקת מקרי ההתעללות והאונס בילדים בכנסייה הקתולית – והפכה לפרסונה נון גרטה בלא מעט מדינות נוצריות. רוג'ר ווטרס זוכה לתמיכה גדולה מגורמים פרו־פלסטיניים לאור התנגדותו הבוטה למדיניות ישראל בשטחים. בוב דילן, לעומת זאת, מעולם לא ביקש להיות פוליטי, אבל לא פחד להתעסק בנושאים אקטואליים כשהוא הרגיש צורך לעשות זאת.

בתחילת הקריירה הוא כתב שירי מחאה בוטים וברורים – בין השאר הוא פילל למותם של 'אדוני המלחמה', וביקש להיות נוכח בהלוויות של המדינאים ששולחים חיילים למלחמות, ולעמוד מעל הקברים שלהם כדי לוודא שהם מתים. הוא גם הציג את האירוניה של האמונה האמריקאית שלפיה אלוהים שומר עליהם, ולא הכסף או הכוח הצבאי.

בהמשך, הוא התנער ממיתוגו כ"משורר מחאה", אבל לא באמת הפסיק להיות פוליטי – גם אם עשה זאת בדרכים אחרות. ב־1971 שבר דילן בצורת של שנתיים, ונכנס לאולפן כדי להקליט את השיר 'ג'ורג' ג'קסון', לזכר חבר הפנתרים השחורים שנורה למוות בבית הכלא סן קוונטין. את השיר 'הוריקן' הוא כתב ב־1975 לאחר שפגש את המתאגרף רובין "הוריקן" קרטר, שישב בכלא מ־1966 על רצח כפול שלטענתו לא ביצע, והאשים את המשטרה ובית המשפט בגזענות נגדו. דילן האמין בחפותו של קרטר, וכתב מגנום־אופוס של יותר מ־8 דקות שמגולל את סיפורו, כאשר הוא שולח חצי האשמה חדים כלפי מערכת הצדק האמריקאית בגין גזענות נגד שחורים. בזכות השיר, הפך סיפורו של קרטר לעניין לאומי, ורבים בציבור התחילו להאמין בחפותו של המתאגרף. דילן אף ערך קונצרט צדקה למען קרטר, כדי לגייס עבורו כסף להגנה המשפטית בערעור – ועשור לאחר מכן, שחרר בית המשפט העליון את קרטר מהכלא, בטענה שהיו מרכיבים גזעניים בתיק נגדו.

ב־1983, אחרי "התקופה הנוצרית" שלו, שכללה שלושה אלבומים בעלי אופי דתי, חזר דילן להקליט אלבומים חילוניים. הוא אף רמז לקאמבק לחיק היהדות, כאשר התמונה הפנימית של האלבום 'Infidel' הציגה את הזמר על רקע העיר העתיקה בירושלים. האלבום כלל גם את אחד השירים הכי פוליטיים של דילן באייטיז, 'Neighborhood Bully', שכולו כתב הגנה על ישראל, בעקבות הפצצת הכור בעיראק. שנה מאוחר יותר טען דילן שמדובר בשיר המתאר את תחושותיו לגבי המצב במזרח התיכון, אבל לא מדובר בשיר פוליטי כי "בישראל יש יותר מ־20 מפלגות פוליטיות, אז איך אני יכול לכתוב שיר פוליטי על ישראל אם יש יותר מ־20 דעות פוליטיות בתוך המדינה עצמה על מה שקורה בישראל?". צודק.

6. בגלל שהוא הזמר הכי מצליח שנטען כלפיו על ידי הכי הרבה אנשים שהוא לא זמר

אף אחד לא התלונן אף פעם על הקול של צ'רלס בוקובסקי או של יהונתן גפן. מבקרים לא טענו שיהודה עמיחי מזייף או שוויסלבה שימבורסקה צריכה לעבוד על נגינת הגיטרה שלה. בוב דילן יכול היה להסתפק בלכתוב שירים לאחרים או לפרסם ספרי שירה ופרוזה; במקום זה הוא חשף את עצמו בצורה הכי פגיעה שיש – על הבמה מול מיליוני אנשים.

"הו, שמע את זה רוברט צימרמן
כתבתי את השיר הזה בשבילך
על בחור צעיר בשם דילן
עם קול כמו חול ודבק
המילים שלו על זעם צודק
יכלו להפיל אותנו לרצפה
לצרף עוד מעט אנשים
ולהנחיל פחד בעוד הרבה יותר"
דיוויד בואי, מתוך 'שיר לבוב דילן', 1971

לצד ביקורות רבות, חלקן מוצדקות, על איכות השירה שלו או על סגנון ההופעות שלו – שבהן דילן לא מתייחס לקהל, ומבצע קלאסיקות בעיבודים מחודשים שגורמים לקהל לתהות אם הם בהופעה של הזמר הנכון בכלל – כדאי להוריד את הכובע בפני אמן שעושה הכל כדי לתת במה ליצירות שלו, ודואג להמשיך לטפח, לשנות ולשכלל אותן גם אחרי יותר מ־50 שנה.

7. בגלל 'Like A Rolling Stone'

"באביב האחרון התכוונתי לפרוש מעולם המוזיקה. הרגשתי ריק, מנוקז. זאת הייתה סיטואציה קשה, אבל לשם זה הלך… אבל 'לייק א רולינג סטון' שינה את הכל. זה היה משהו שאני בעצמי יכולתי לאהוב. נורא מעייף לשמוע מאחרים כמה הם אוהבים אותך כשאתה לא אוהב את עצמך"(בוב דילן בראיון ל'פלייבוי', מרץ 1966)

ב־1965 רוב השירים ברדיו היו עדיין שירים על אהבה או על אהבה נכזבת. המשוררים, כמובן, התעסקו בדברים אחרים. ובוב דילן, כאמור, היה משורר.

ב־1965 כמעט כל השירים ברדיו היו באורך 3 דקות. זה היה טוב לעסקים, כי אפשר היה להשמיע הרבה שירים וכולם הרוויחו כסף. אבל למשוררים לא אכפת מכסף.

ב־1965 בוב דילן התכוון לפרוש. ואז הוא כתב את השיר הזה, שיש שטוענים שהוא השיר הגדול ביותר של המאה ה־20 – וקשה מאוד להתווכח עם הטענה הזאת.

פול מקרטני שמע את השיר ורץ להשמיע אותו לג'ון לנון. "באותו רגע הבנו שאפשר לקחת את המוזיקה קצת קדימה, ואפשר לפרוץ את הגבולות", סיפר לימים האביר הבריטי. ברוס ספרינגסטין שמע את השיר בפעם הראשונה באוטו עם אמא שלו: "הקשבנו לתחנת רדיו כלשהי, כשפתאום היה קול של תוף שהתפוצץ כמו פצצה, וזה נשמע כאילו מישהו פתח דלת בבעיטה בתוך התודעה שלי. זו הייתה הפתיחה של 'לייק א רולינג סטון'. אמא שלי, שהייתה… ובכן, היא לא הייתה זרה לרוקנרול. היא אהבה מוזיקה, היא האזינה… היא ישבה שם בערך דקה, הסתכלה עליי, ואמרה: 'הבחור הזה לא יכול לשיר'. אבל ידעתי שהיא טועה. פשוט ישבתי שם. לא אמרתי כלום, אבל ידעתי שאני מקשיב לקול הכי קשוח שאי פעם שמעתי". פרנק זאפה היה הרבה יותר ברור ואמר: "בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה רציתי לפרוש מעולם המוזיקה. הבנתי שאם זה קיים – אין בי יותר צורך". ניל יאנג ציטט קטעים מהשיר בשני שירים שלו, ולבסוף הקליט ב־2012 את השיר 'Twisted Road', שמתאר לפרטים את הפעם הראשונה שהוא שמע את בוב דילן מבצע את ההמנון הכי מפורסם שלו.

מלבד להשפעה המוזיקלית של השיר האגדי, מדובר בשיר שפרץ את הדרך לסינגלים ארוכים ושינה את עולם המוזיקה הפופולרית לנצח (כן, אין דרך לא בומבסטית לכתוב את זה). דילן שובר את הגיטרה על הראש של האישה שפגעה בו והוא מבסוט עד אימה מזה שהיא סובלת כל כך. המבקרים היו בהיסטריה מכך ששיר שנאה כובש את המצעדים ואת תחנות הרדיו – והשאר היסטוריה.

מילות השיר Like a rolling stone בכתב ידו של דילן

מילות השיר Like a rolling stone בכתב ידו של דילן

8. בגלל שהוא מצליח לשמור על המסתורין שלו

הוא כתב מעל 500 שירים, חלקם מאוד אישיים, והוא מופיע כמעט בכל יום בשנה חרף גילו המתקדם, 75 – ובכל זאת, אנחנו בכלל לא מכירים את בוב דילן. יש לו בן אחד שהיה סולן של להקה עם שיר אחד מוכר, ועוד בן אחד שביים את אחד ההמשכונים הנוראיים של 'אמריקן פאי'. והוא היה נשוי, והוא התגרש. והתחתן עוד פעם. אולי. אף אחד לא באמת יודע. הוא ביים סרט שנמשך יותר מארבע שעות וחושף משהו על היחסים שלו עם גרושתו שרה. כמעט אף אחד לא ראה אותו. הוא שיחק בעוד שלושה סרטים. האם הוא בכלל שחקן? והוא גר עדיין בניו יורק, או אולי באיזה כפר כלשהו, אולי בכלל באירופה. אפילו גוגל לא כל כך סגור על זה. מצד אחד, הוא מעולם לא סיים להקליט את אחד השירים הכי טובים שלו 'Blind Willie McTell'; מצד שני, את 'Mama, You been on my mind' המדהים, שאפילו זכה לגרסה עברית מצליחה של שלומי שבן, הוא מעולם לא טרח להקליט – אז איך זה שאין מישהו שלא מכיר את השיר הזה אם הוא אף פעם לא הוקלט? רגע, בעצם אפשר אולי למצוא רמזים על חייו בספר שהוא פרסם ב־2004, אולי האוטוביוגרפיה הכי מוצלחת שאי פעם נכתבה. אלא שבתוך 300 ומשהו העמודים האלה אין אף מילה על החיים האישיים שלו. והוא בכלל שכח לכתוב שם על כל הקטע הזה בשנות ה־60, שבהן הוא היה האמן הכי משפיע בעולם, וקפץ דווקא לשנות ה־80 הפחות מעניינות. טוב, קוראים לספר 'כרוניקות: חלק א', וזה אומר שיהיה חלק ב', או שלא. אולי התשובה נישאת ברוח של 'אני לא שם', הביוגרפיה הקולנועית שביים טוד היינס? אלא שאת דמותו של דילן מגלמים בסרט לא פחות משישה שחקנים שונים (ביניהם ילד שחור ואישה), כך שלא בטוח שזה בכלל עוזר. ומה זה הקול הזה שעולה מהרדיו? יכול להיות שהוא מנחה תכנית שבועית ברדיו, משמיע שירים ישנים וחופר עליהם א־לה שלמה ארצי? אז אם יש לו כל כך הרבה מה להגיד, למה הוא לא מדבר בכלל אל הקהל בהופעות? אולי נמצא לזה איזשהו רמז בספר 'טרנטולה' שהוא כתב ב־1971? לא. אסופת קטעי זרם התודעה הזאת לא תורמת יותר מדי כדי לפתור את האניגמה שהיא בוב דילן – דמות אגדית, שהייתה באמת.

"תגיד, זה לא בוב דילן?".
"זה נכון", אמרתי, "'Positively 4th Street'".
"אני יכולה לזהות את בוב דילן ברגע", היא אמרה.
"בגלל שנגינת המפוחית שלו יותר גרועה משל סטיבי וונדר?".
היא צחקה שוב. זה נחמד לגלות שאני עדיין יכול לגרום למישהי לצחוק.
"לא, אני ממש אוהבת את הקול שלו", היא אמרה. "זה כמו ילד שעומד ליד החלון ומסתכל על הגשם".
(מתוך 'ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם', 1985, ספרו של הארוקי מורקמי, הסופר היפני שהיה המועמד המוביל לזכייה בפרס נובל לספרות, והפסיד לבוב דילן)

מילות השיר Like a rolling stone בכתב ידו של דילן

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook